כמו מלבי חם בחורף
 
שחקנית בתחילת דרכה, מתאהבת בשחקן מפורסם. אולי זו לא אהבה. על כל פנים משהו מתחיל. או שאולי לא וזה רק אצלה בראש. אם זו פנטזיה, אין ספק שהיא קומית. כלומר, דרמה קומית. או אולי זו בעצם קומדיה טרגית. יש דבר כזה? נראה שכן - עיין ערך: אהבה.

"אנטי אייג'ינג", ההפקה החדשה מבית תיאטרון האינקובטור, היא כיף של הצגה, תיאטרון בתוך תיאטרון על חיים ליד החיים. השורה התחתונה? משהו או מישהו לפנטז עליו, עושה אותנו קצת פחות בודדים.

"אנטי אייג'ינג" זה פרינג' שעושה נעים כמו מלבי חם בחורף, עם טקסט שלא מפחד להתפרע וקאסט ששמח להשתטות. מאחורי מלאכת כתיבה שנונה וקורצת, שזירה חכמה של סיטואציות בהן מעורבים זוג-שאינו-זוג, סטודנטים למשחק, כלבה וחפצים מהסוג שיש בבית, עומדים שניים: מיכל גורפיין ויונתן בלומנפלד. כל אחד מהם תרם את חלקו, שניהם על הבמה ומאחורי הקלעים. בלומנפלד, שידו בכל - והכל זה אומר: כתיבה לתיאטרון, לקולנוע, לטלוויזיה, מוזיקאי ואחד היוצרים המגניבים יותר בסצנת הספוקן וורד - גם ביים. 


אנטי אייג'ינג, צילום: ליאור רובינשטיין

 
מבוגר, מצליח ומיזנטרופ
 
זה התחיל, כמו שדברים מתחילים, סיפור שהיה באמת. כלומר, רומן של גורפיין, אז סטודנטית למשחק בניסן נתיב ירושלים, עם שחקן מבוגר, מצליח ומיזנטרופ משהו. תקראו לזה תרפיה בכתיבה, פסיכודרמה, מה שתרצו, הסיפור הרומנטי לא צלח, אבל הפך למונודרמה שגורפיין הרימה בסטודיו בהנחייתו של בלומנפלד.
 
כמה גלגולים מאוחר יותר, נרקמה גרסה מורחבת עם חמישה שחקנים שזכתה בפרס הראשון ובפרס השחקנית בפסטיבל הקומדיה.
 
הגרסה הנוכחית, שעברה סבב נוסף של שינויים בתוכן ובצורה, מצליחה, בהרבה הומור וחמלה, לתפוס את הרגע הזה שבין הפרפרים בבטן לבין תחושת הבדידות בשניים. 


אנטי אייג'ינג, צילום: ליאור רובינשטיין
 

"רציתי להיות מיכל הגדולה"
 
"האם אני כותבת את החיים? זו שאלה. כלומר, האם הסיפור עצמו כל כך טוב שעדיף לא להתערב בו ופשוט להיות צינור, או האם האמנות בסופו של דבר היא בדיה, יצירה של יש מאין? זה תמיד עניין אותי", אומרת גורפיין.

ובכל זאת?

"ההשראה באה מכל מיני קשרים, עם כל מיני אנשים, בכל מיני תקופות. העסיקה אותי התחושה הזו שכאישה צעירה, יוצרת ושחקנית בתחילת הדרך, את בעצם רק פוטנציאל, גם אם מבחינתך את כבר שם. יש פער בין איך הדמות תופסת את עצמה לבין המציאות.

"גם אני לא רציתי להיות 'מיכל הקטנה', אני רציתי להיות מיכל הגדולה. אז כן, יש הרבה דמיון, זה קרוב אליי, אבל גם לא בדיוק. מאוד חששתי מההשוואות, משמועות וניחושים בנוגע לאדם הספציפי מאחורי הדמות של בועז לוי, 'השחקן המצליח' בהצגה. זה יכול היה להיות אחלה שיווק, אבל הכוונה היתה לאפיין סוג מסוים של קשר שאני חושבת שלא רק אני חוויתי".

בלומנפלד, לדבריה, היה לכל אורך התהליך מנטור, קונטרה, משענת ושותף. "רציתי דמויות של אנשים שלמים שאפשר להזדהות איתם ויונתן הביא זווית גברית מעניינת ולב. בסוף, בועז לוי הוא דמות שובת לב בדרכה ולהפתעתי ולשמחתי, הרבה מזדהים איתו ומרחמים עליו. אני לא הייתי מצליחה לכתוב אותו ככה בעצמי". 
 


מיכל גורפיין, צילום: עמית סדן


"יונתן לימד אותי איך עובדים"
 
איך הכרתם?

"יונתן העלה את 'המון מה להפסיד', מחזמר אפוקליפטי מדהים שהלכתי לראות ודקה לתוך האירוע היה ברור לי שזה רק עניין של זמן עד שאני אעבוד איתו. זה היה לחלוטין חד צדדי, כמובן. לא היה לו מושג מזה, אבל היי, הנחישות משתלמת. השתתפתי בפרויקט החממה של ניסן נתיב, שבמסגרתו מצמידים למי שיש חומרים משלו ורוצה ליצור, מנטור שילווה אותו אמנותית לאורך התהליך. ביקשתי את יונתן. אמרו לי: 'תראי, הוא בנאדם עסוק'. אמרתי: 'הוא ימצא זמן'. לא ויתרתי".

לא ויתרת והוא מצא את הזמן ו...

"הזמנתי אותו לפגישה. אמרתי שאני רוצה ליצור יצירה מוזיקלית קומית. אספנו חומרים, פרסנו תמות שחשבנו שיהיה מעניין לעסוק בהם ואז הוא אמר: 'תראי, אני חושב שזה יכול להיות יופי של פיצ'ר. רוצה שנכתוב ביחד?'. אמרתי: 'בשמחה, אבל קודם נכתוב הצגה'. יונתן לא יאשר, אבל בהרבה מובנים אנחנו כמו אח גדול ואחות קטנה.

"הוא מאוד ער לכל השטיקים והמנגנונים שאני מביאה איתי לחדר החזרות וגם ליכולת שלי לבלבל לפעמים בין עיקר לטפל. עברנו סשנים ארוכים של כתיבה. הוא לימד אותי איך עובדים. אין חרוץ ומקצוען כמוהו ויש בו צניעות ושמירה קנאית על פרטיות. בשבילי העבודה איתו היא בית ספר. הוא לימד אותי דברים שאיש לא לימד אותי כאפרוח שרק סיים בית ספר למשחק. זה ילך איתי לתמיד". 
  

אנטי אייג'ינג, צילום: אביבה רוזן


"אני רוצה לשבת איתו בשבר הזה שלו"
 
החיבור המיידי בין השניים היה המוזיקה. שירים, זלגו למחזה כמו מים והפכו בו לתדר רגשי נוסף. "יונתן בא ממוזיקה וגם אני. זו שפה שכיף לנו לתקשר בה", היא אומרת. 

בתוצאה הסופית זה ניכר. שיר הפתיחה והשיר שנועל את ההצגה נכתבו לפני שנכתבה סצנה אחת ובין שניהם נעה העלילה. בשיר הפותח מנסה הגיבורה להסביר לעצמה את הדייט הראשון המושלם-לא-מושלם בדירה שלו, על הספה, מול סרט דוקו. "אין הרבה שירים על המפגשים הראשוניים האלה שכוללים בעיקר שהייה בבית ומלא סימני שאלה כמו לאן זה הולך? מה זה בכלל? האם זה טוב? זה אומר שאני מיוחדת? וזה משהו שכולם חווים", היא אומרת.

בשיר הנועל שרה הגיבורה: אין לי מקום לעוד אחד עצוב שלא נשאר אבל ממשיך לשוב. "היא מתארת בהמון אהבה וחמלה אדם בודד שצועק על פרסומות בטלוויזיה, אוכל תמיד באותו סדר וישן בלילה עם אגרופים קפוצים, שינה לא שקטה. יש הרבה כאלה. יש גם הרבה נשים, כמוה, שבאינסטינקט רוצות לקחת את הכאב הזה ולערסל אותו.

האם זה אומר שאנחנו קצת טיפוליות? חד משמעית. האם צריך להימנע מזה? יכול להיות, אבל זה צורך אנושי. כשאני רואה אדם שבור, אני רוצה לשבת איתו בשבר הזה שלו. יש שיאמרו שאני חושבת שאלה אנשים מעניינים או מלאים באוצרות".   
 
שילבה את כל העולמות
 
 
גורפיין נולדה וגדלה בתל אביב. אמה, מורה למוזיקה במקצועה, אמרה: "מי שגר בבית, מנגן פסנתר". בזמן אמת זה הרגיש פחות מגניב, אבל בדיעבד מה שנספג שם בילדות הפך לנכס.

"בהתחלה התפדחתי שאני מנגנת פסנתר קלאסי. זה לא משהו שאפשר להביא למדורות. אי אפשר לנגן את זה עם חברים. זה גם לא כל כך נייד. היום אני ממש מודה לה על זה".
 
היא למדה מוזיקה בקונסרבטוריון ותיאטרון בבית הספר לאמנויות ובתיכון אלון, שם נשלפו מפעם לפעם גם כישוריה המוזיקליים, ושם גם החלה לכתוב לבמה. במיונים לתיאטרון צה"ל הגיע עד השלב האחרון ובסופו של דבר ניתבה את עצמה ליחידת יוהל"ם ועסקה בנושאי מגדר, הטרדות מיניות ושילוב טרנסג'נדרים בצה"ל. בתום השירות התקבלה לניסן נתיב ירושלים וגם שם שילבה בין כל העולמות. 


מיכל גורפיין, צילום: יהב טרודלר
 
"הצלחה או פלופ היסטרי"

כשחושבים על זה, סיימת לימודים חודש לפני ה-7 באוקטובר. חתיכת טיימינג

"סיימנו ללמוד בספטמבר. היינו אמורים להציג עם מופע אחר בחאן, אבל המלחמה ביטלה לנו את התכניות. נכנסתי לסחרור, תקופה ארוכה של אי ודאות שאיכשהו במהלכה המשכתי ליצור כשאשמת הניצול מרחפת מעליי.

"היו הרבה רגשות מעורבים כי איך בכלל ממשיכים. היצירה היתה בריחה וברכה. זה סוג של נס גלוי שבסופו של דבר הצלחנו להעלות את ההצגה בפסטיבל הקומדיה, כלומר, שהפסטיבל בכלל קרה. בין החות'ים לאיראנים".

לא רק שזה קרה, זו היתה הצלחה מטורפת. פרס ההצגה, פרס השחקנית. קיפוד הזהב

"אתה אף פעם לא יודע. לא היה לנו מושג מה יהיו התגובות. לא ידענו אם זו הצלחה או פלופ היסטרי או אם אנשים בכלל יתחברו. הומור זה יצור חמקמק. אבל אז אתה פוגש קהל והחיבוק שקיבלנו כולנו היה פשוט מטורף".
 
להיות ההומלס עם כוס הפלסטיק
 
את כותבת לעצמך תפקידים?כלומר, כתיבה זה זרז לבמה בשלב הזה של הדרך?

"את שואלת אם אני מייצרת לעצמי עבודה באופן הזה? ברור שכתיבת המחזה אפשרה לי לקבל תפקיד כזה בשלב שבו אני נמצאת. אי אפשר להקל ראש בכך שזה מייצר הזדמנויות. הכתיבה שלי מדוברת והרבה פעמים אני מקליטה את עצמי מדברת, כדי לראות שיש לזה היתכנות ביצועית, ואז מתמללת וכותבת את הטקסט. גם הדיאלוגים הוקלטו ונכתבו באופן דומה.

"אני יודעת שזה עובד, כשיש לי חשק לקום ולבצע את מה שכתבתי בעצמי, אבל אני חייבת לומר שגיליתי שיש תענוג גדול לא פחות בלשמוע מילים שכתבת נאמרות על ידי שחקנים אחרים. זה מאד מרגש".

את מדברת ואני חושבת על חומה ומגדל. תעשי, יהיה.

"תראי, מה שכל כך פוצע בלהיות שחקן, זה שאתה כל היום באודישן אחד גדול. רוב האנשים עושים ראיון עבודה פעם בשש שנים אם הם דינמיים? אצלנו, כל תפקיד וכל הצגה הם אודישן. להימדד כל היום, להיות ההומלס במחלף עם כוס הפלסטיק שמבקש מטבעות, זה מאוד מאתגר. זה לא לאנשים חסרי סטמינה. כתיבה יכולה לחסוך מכאוב או שניים אבל גם לזה צריך תיאטרון שיאמין בך וייתן הזדמנות. תיאטרון האינקובטור האמין ונתן הזדמנות לא רק לנו, אלא להרבה מאוד יוצרים צעירים שחבים לו המון. חנוך לוין כתב שהעולם כבר מאוכלס, זה נכון, אבל עם זאת, השורות צריכות להיפתח".  



אנטי אייג'ינג, צילום: חנן אסור



"כל האפשרויות קוסמות לי"
 
יצירה עצמאית או תיאטרון ממסדי. איפה את על הסקאלה?

"יש סיבה שרצינו לעסוק בדבר הזה. אני התאהבתי בתיאטרון ב'עוץ לי גוץ לי'. נמשכתי לשפה של שלונסקי ועד היום אני מדקלמת את המחזה. גם 'ספר הג'ונגל' הייתה הצגה שנחרטה בי בזכות עיצוב הדמויות והשפה התנועתית.

"התאהבתי ברכיבי התיאטרון וזה קרה באולמות גדולים ומוכרים. אין דרך אחת להגיע למקום שלך. את יכולה להגיע לבמה מהדלת או מהחלון. מה שאני יודעת, זה שהייתי רוצה שתהיה לי האפשרות לספר כמה שיותר סיפורים. יש מלא אפשרויות והן כולן קוסמות לי.

"לא הייתי רוצה לכוון למכנה המשותף הרחב ביותר, או להיות בנאדם שלא מעצבן אף אחד. לא הייתי רוצה לעשות קומדיות סלון נחמדות. זה לא מעניין אותי. יותר מעניין לנבל קצת את הפה, לבקר אנשים, להביא איזו אמת".