מבט על תערוכה - שאפו!

התערוכה והשיח בתערוכה שאצרה ד"ר סמדר שפי "מיכל היימן: סימני פיסוק" במשכנות שאננים - היא הוכחה לחשיבות הקשר בין יוצר/ת לאוצר/ת. האירוע, מהממוקדים ומהמעניינים שנכחתי בהם לאחרונה, שילב בין תערוכה טובה שחולצה בחלקה מארכיב הצילום של האספן דורון סבג ובחלקה מזה של היימן - עבודות מוקדמות לצד עבודות חדשות שהותאמו למקום ולאירוע - פסטיבל הסופרים הבינלאומי המתקיים כמדי שנה בירושלים. 

השיחה המרתקת שקיימו השתיים על במה בערב הפתיחה נסבה על מנעד העבודות האניגמטיות של היימן, שמקצתן נחשף בתערוכה זו לראשונה. בנינוחות מפתיעה ובחשיפה לא צפויה שיתפה היימן את הקהל במתרחש בחצר האחורית שלה ובקשר שבין העבודות לביוגרפיה האישית שנפרמה ונארגה לעיני הקהל והומחשה היטב בסיוע המצגת המעולה שברקע.

דגש הושם על מהלך החקירה המאוד צמודה של היימן בעשורים האחרונים את הסביבות הפסיכיאטריות שהיו, למעשה, בתי כלא לנשים חריגות/מעניינות/חופשיות, בחמש מאות השנים האחרונות באירופה ובאמריקה. 
השיחה לוותה בהומור עצמי ובתחושה של אינטימיות והתפתחה למיצג שבו כיכבו היוצרת והאוצרת על רקע מצגת מצוינת שהאירה והרחיבה את המבט על התערוכה - שאפו!

רוצו לראות את התערוכה המוצגת במרכז משכנות שאננים ולחוות גם את משכנות שאננים - מקום שעדיין לא נס לחו, השווה ביקור נינוח וחולש על שמורת טבע, שבקצב האירועים המדרדרים במקומותינו אין לדעת עד מתי תתקיים.

ד"ר צופיה דקל כספי, אוצרת וחוקרת אומנות



מימין: מיכל היימן. משמאל: סמדר שפי, צילום: ד"ר צופיה דקל כספי

"מיכל היימן: סימני פיסוק"  
 
בפסטיבל הסופרים.ות הבינלאומי ה-13 במשכנות שאננים נפתחה תערוכת יחיד חדשה של האמנית מיכל היימן - "סימני פיסוק", באוצרות ד"ר סמדר שפי.
 
התערוכה נפתחה ביומו הראשון של הפסטיבל, ה-19 במאי 2025, לצד שיח גלריה בין שתיהן, והוצגו בה עבודות חדשות לגמרי של היימן, לצד מספר עבודות שלה מאוסף דורון סבג. התערוכה תוצג באופן חופשי בכל ימי הפסטיבל ואחריו, לתקופה של כשנה.

שם התערוכה, "סימני פיסוק _?"  כולל קו ארוך, שבקצהו סימן שאלה - תמיהה, שלפניה ריק, מחיקה, או סימון של תדר מתמשך אינסופי – מעבר לטווח השמיעה הרוֹוח. קשב למה שלא נאמר, שהודחק או הושתק או נלחש מאפיין את האמנות של מיכל היימן לאורך השנים.

התערוכה עוקבת אחר מערכת היחסים בין גוף, טקסט ואובייקט, העוברת כחוט השני ביצירתה של היימן למעלה מארבעה עשורים. יחסים מיוחדים אלו יוצרים וזמן בעלי חוקיות פנימית: מקומות, זיכרונות או חלומות, מתאימים כבולים למהותם הפיזית, וזמן שאינו לינארי. החוקיות הנרטיבית מאפשרת עיסוק בטראומה והתבוננות ביקורתית. באמצעות ארכיון חומר שצברה היימן מתפענחים מחדש סיפורים ורגעים. 



מיכל היימן: סימני פיסוק, צילום מהתערוכה:ד"ר צופיה דקל כספי

 
מיכל היימן, אמנית
 
מיכל היימן (נולדה ב-1055), בוגרת מכללת הדסה (היום המרכז הרב תחומי ירושלים) והמדרשה לאמנות בשרון, היא אמנית רב תחומית, אוצרת, מרצה, חוקרת צילום (בדגש על האנונימי) וארכיונים, אקטיביסטית לשיוויון מגדרי ופגיעות מיניות, שבעשורים האחרונים חוקרת את הסיפור של נשים, בעיקר אנונימיות, שאושפזו בבתי מחסה/מקלט (אסילום), במאות ה-18 וה-19, בגין יכולת התנהגות חריגה וחוסר יכולת להשתלב בתקנון החברתי של סביבתן. בצילום מטופל בפרקטיקות טכנולוגיות שונות שבמרכזן מהלכי סריקה מורכבים, מלווים בשאלות מגמתיות, ובמחקר חזותי והיסטורי, עושה היימן מהלך של תיקון שלה במעמדן ובזיכרון. היימן היא עמיתה פעילה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, מרצה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. היימן היא זוכת פרס קובליו ופרס שפילמן, עבודותיה התצוגה ברחבי העולם במוזיאונים חשובים והן מצויות באוספים פרטיים וציבוריים, בארץ ובעולם.  
 
 
סימני שאלה, דיוקן עצמי:

מיכל היימן, אונייה: סימני שאלה 

עבודת הסטילס, אונייה: סימני שאלה, מתוך הסרט הקצר "מחפשות את לואיזה", חיפוש אחר לואיזה — דמות היסטורית, אפופה שכחה, שחיה בבריטניה, במאה ה-17. כמו בעבודות קודמות של היימן, גם כאן נשזרים עבר הווה ועתיד. הזיכרון נבחן כארכיון. סדרת הסטילס סימני שאלה, מבקשת לעצור את הזמן אך גם להניע אותו מחדש — לסמן שאלה גם כמעשה של תיקון.  



צילום מתוך הסרט "מחפשות את לואיזה", 2025-2023


מיכל היימן, דיוקן עצמי, 12 בדצמבר 1987

עבודת דיוקן עצמי זו נושאת את התאריך כשם, כחותם של רגע פרטי שעשייה למרחב של מבט, בגבולות שבין גוף, דימוי, והפעלה. פעולת הצילום מתפקדת כאן לא כאישור זהות אלא כחקירה שלה, בהצטלבות של זמן אישי והיסטוריה מצולמת.
 

מימין: מיכל היימן, דיוקן עצמי, 1987.  משמאל: מיכל יום הולדת, צילום: עמילני, 1960, 2025-1984


התערוכה מתקיימת במשכנות שאננים, גלריה, קומת הקרקע