"חמצן" (ישראל 2025) *****

דרמה. סרטה של נטעלי בראון. ענת (דאנה איבגי), מורה בבית ספר יסודי בנהריה, ואם חד הורית לעידו (בן שולטן), מחכה בקוצר רוח לשחרורו הקרב מהצבא, מסיירת גולני ומשירותו בגבול הצפון. לרוע המזל, ביום הזה ממש, תקרית בגבול הצפון מדרדרת את המצב הבטחוני בארץ ונראה שלפתע השחרור מוטל בספק. לכודה בין אביה המבוגר, תא"ל במיל' יקי שחר (מרק רוזנבאום), שעדיין סוחב הלם קרב ומתמודד עם זיכרונות משלו ממלחמות עבר - ובין בנה חייל "מורעל", שנחוש להישאר בצבא ככל שיידרש, בשביל המדינה וחבריו ליחידה – ענת מחליטה לקחת את העניינים לידיים ולנסות למנוע את הנקישה בדלת 95 דקות. חמצן



חמצן, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ביקורת

בשלב מתקדם של העלילה אומרת ענת ליעל (נורית גלרון), בת זוגו של אביה המקשיש: "ילדים הם אהבה נכזבת". ואכן, יש בקשר שלה לבנה עידו איצסט רגשי, או תסביך אדיפוס הפוך. אבל נעזוב את המונחים הקליניים. האם אוהבת את בנה ברמות כאלה שהיא אפילו מפרגנת לו את הטיול להודו אותו היו הוא והיא אמורים לממש יחדיו, על תקן "הטיול אחרי צבא" שלו – לטובת נסיעה שלו עם חברתו תמר (רומי אבירם), ובלבד שישתחרר מהצבא במועד הסיום הרשמי שלו.

לכל אורך הסרט ענת תנסה כל מהלך ותרגיל אפשריים כדי לגרום לבנה להשתחרר במועד. ענת היא אישה מורכבת. קשורה לבנה אותו ילדה לפני היותה בת 20, ולכן יש לה קשר חברי אליו. יותר מאשר הורי. היא משחקת איתו בטניס שולחן, כחלק מרפרטואר הפעילויות שהם עושים יחד. ענת חובבת שירה ופרוזה, מנחילה את אהבתה זו לתלמידי כיתתה ולבנה, ואף מרבה לשנן/ לדקלם לעצמה מכתביהם. בין אם אלה של נורית זרחי, חליל ג'ובראן ואלכסנדר פן. הבן עידו מכיר טוב את הפרקטיקה הזו ולעיתים אף נוטל בה חלק.

לא ברור איך ענת הביאה לעולם את עידו, ואם היה גבר בתמונת חייה. מה שלא מוטל בספק זוהי משאלת הלב שלה – לגרום לבנה עידו להשתחרר ולא להסתכן שוב בכניסה ללבנון. למה חתמת לו? שואל אותה אביה, גיבור ישראל (במירכאות או ללא), הרי עידו הוא בן יחיד. אין לה תשובה. היא רק רוצה אותו מחוץ למערבולת המיליטריסטית והמעגל המדמם שאין דרך לצאת ממנו.    

לנטעלי בראון יש לא מעט קרדיטים דוקומנטריים. "שוטינג", "מתמורפוזה", "התליין", "מקווה שאני בפריים" ועוד ועוד. "חמצן" הוא סרטה העלילתי הארוך הראשון. קדם לו סרט עלילתי קצר, "נדר". בראון אומרת שבעיניה אין הבדל כל כך גדול בין הקולנוע העלילתי והדוקומנטרי.

אני מרשה לעצמי לחלוק עליה בנקודה הזו. התסריט המדויק, המוקפד, והמגובש שהיא כתבה, כולל סיטואציות אותנטיות ודיאלוגים אמינים. הדמויות העגולות והבימוי הרגיש והמיוחד – שונים לחלוטין בעיניי מטיפול בנראטיב ודמויות דוקומנטריים. עבודתה של נטעלי בראון ב"חמצן" משדרת איכות אחרת. גם העבודה עם השחקנים, איבגי, סולטן, רוזנבאום, גלרון, אבירם, מעולה ומרשימה.

אגב, הסרט צולם ביולי 2023, שלושה חודשים לפני הטבח הנורא, אבל באופן מפתיע, נבואי למדי, הוא משרטט בחלקו את המציאות שהתפתחה לאחר מכן. אזעקות. ריצה חפוזה למקלטים. פיצוצים. מהדורות חדשות שמדברות על חייל שנחטף על ידי החיזבאללה.

ומה עניין החמצן לכאן, תשאלו? אז ככה: תא"ל במיל' יקי שחר סובל התקף חרדה במהלכו הוא לא מצליח לנשום, כי החמצן לא מגיע לריאותיו. ואילו בנה של ענת, עידו, סובל מאסתמה, ואמו מנסה להביא לשחרורו גם על סמך העובדה הזו.
 "תוסיפו לכך את שירה של דליה רביקוביץ' (שכנראה שם גיבור הסרט ניתן לו בזכותו):

"שממית על קיר ביתך, עידו, אני רוצה להיות .
עלה שרך מן הצמחים שבעציץ, פיסת נייר, מפת שולחן, מאפרה ,
מחברת אקטואליה או ציור . כל אלה מלווים אותך כל יום
רואים אותך ונקלטים בתוך מרחב שדה ראייתך. אין צורך לחפש תגובה ריגשית . אני רוצה להיות מונחת בסביבתך המוחשית, מונחת, לא נראית . כלולה בסתמיות בתוך חלל שבתוכו אתה שואף, נושף, שואף, נושף
חמצן ." 

מרטי סופרים, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב


ביקורת

את התסריט לסרט כתבו ג'וש ספאדי, הבמאי, יחד עם רונלד ברונשטין. סיפורם מבוסס חלקית על החיים והקריירה של שחקן טניס השולחן היהודי מרטי רייזמן. סדרת ההרפתקאות שמרטי חווה מזכירות טלנובלה עסיסית במיוחד. הוא מואשם בגניבת הכספת, יושב בכלא ונמלט משם. הוא מסרב להצעת רוקוול לשחק מול אנדו ולהפסיד בכוונה. נאסר עליו להשתתף בטורנירים בטניס שולחן והוא נאבק לשוב ולקבל את ההזדמנות. ועוד ועוד ועוד. וכל הסיפור הזה נחשף לעינינו באופן סוחף. בתנופה ובריתמוס מטורף. כשגם פינג פונג הדיאלוגים מוחלף בין מרטי ואלה המנהלים איתו שיח, בקצב מהיר, כמעט בלתי נתפש.

מיס ויולט, תמונה באדיבות סרטי נחשון


ביקורת

מעבר לכך שהוא מבוים ומשוחק (בעיקר על ידי אלכסנדרה לאמי, אבל לא רק,  גם של גרגורי גדבואה) והשחזור התקופתי המעולה שלו, הסרט הזה מצליח לגעת בכמה נושאים חשובים. ראשית, הפער שהיה קיים בצרפת בעבר בין הבורגנות העירונית והפרובינציאליות הכפרית. זה לא שבהכרח החינוך הוא נחלת עשירים בלבד. גם בפריז, ממנה הגיעה לואיז, לא כולם בורגנים ובכל זאת זכו