קלאסי - אטינגר מנצח לראשונה על "יולנטה"

דן אטינגר מנצח על "יולנטה" של צ'ייקובסקי האגדי שמועלית לראשונה באופרה הישראלית. ריאיון

האופרה הישראלית מעלה לראשונה את יצירתו של צ'ייקובסקי "יולנטה", האופרה האחרונה שחיבר המלחין הנודע. במכלול היצירות של צ'ייקובסקי עשר אופרות, שלוש מהן מוכרות לקהל בעולם כולו היטב: "יבגני אונייגין", שהיתה לאחד הסמלים המוזיקליים של רוסיה, "מַאזֶפָּה" ו"פּיק דַאם". שנתיים אחרי שחיבר את "יולנטה", הלך צ'ייקובסקי לעולמו.

מחזה שראוי להפוך לאופרה

סיפור יולנטה מתחיל את דרכו כמחזה של הנריק הרץ, בן למשפחה יהודית בדנמרק בשלהי המאה ה-18. מחזהו "בתו של המלך רנה" העלה את פרסומו ואת המוניטין הבינלאומי שלו, הועלה בהצלחה בתיאטרון בקופנהגן ותורגם לשפות רבות ובכללן לרוסית. כך מצא את דרכו לצ'ייקובסקי בשנת 1883, שכבר אז סבר כי הוא ראוי להפוך לאופרה.

באפריל 1888 הועלה מחזהו של הרץ במוסקבה על ידי קבוצה של שחקנים צעירים, הצגה שבה הופיעה לראשונה על הבמה ילנה לשקובסקיה, עליה נאמר כי למרות גילה הצעיר, הייתה בה היכולת להביע כוח טרגי, ובזכותה החליט צ'ייקובסקי סופית לחבר אופרה על פי המחזה.

בחיפושיו אחרי זמרת שתוכל לשיר את תפקיד יולנטה כתב צ'ייקובסקי לזמרת הסופרן הבלגית דזירה ארטו-פלידה ב-1890 וכעבור מספר חודשים הודיע המלחין מיכאיל איפוליטוב-איוונוב שהנהלת התיאטראות הקיסריים בסנט פטרסבורג הזמינה מצ'ייקובסקי אופרה במערכה אחת ובלט בשתי מערכות. הבלט היה "מפצח האגוזים" על פי סיפורו של א.ת.א. הופמן והאופרה הייתה על פי "בתו של המלך רנה" של הרץ, שהועלתה בסופו של דבר תחת השם "יולנטה".

על יופיו ומורכבותו של העולם

סיפור העלילה של האופרה מתרחש באזור הררי בפרובנס שבצרפת במאה ה-15. הנסיכה העיוורת יולנטה גדלה בגן מבודד בארמונו של אביה המגונן, המלך רנה, שמסתיר ממנה את עיוורונה, את קיומם של אור וצבע ואפילו את דבר היותה נסיכה.

כאשר הרופא איבן-האקיה מגיע לטירה עם הבטחה לריפוי, הוא מציב תנאי מיוחד: יולנטה תוכל להירפא רק אם תרצה בכך מרצונה החופשי, לאחר שתגלה את מצבה. באותו זמן מגיע אל הגן האביר וודמון, והאהבה ניצתת בין השניים.

האהבה שמתעוררת בליבה של יולנטה מעניקה לה את הכוח לבחור - לבחור לראות, לבחור באהבה, לבחור בחיים. כאשר היא זוכה בחוש הראייה ובאהבה, היא מגלה תובנות חדשות על יופיו ומורכבותו של העולם שנגלה לעיניה לראשונה.

הסיפור חושף את עולמו הרגשי של צ'ייקובסקי ומעניק פרשנות פיוטית לכוחם של האמנות, האהבה והרצון החופשי כמרפאים את הנפש.

יצירה גדולה ומורכבת

עוד לפני שהחל לחבר מוזיקה ליצירה החדשה גילה צ'ייקובסקי למקורביו שהתאהב בנושא הסיפור. "יולנטה" ראתה אור כאופרה בת תשע תמונות שנמשכה כשעה וחצי.

"לא הבנתי בהתחלה את האופרה הזו", אומר דן אטינגר, המנצח על היצירה באופרה הישראלית. "מה היא? יצירת הנעורים של צ'ייקובסקי? רק אחר כך, כשהבנתי שזו היצירה האחרונה שכתב, מה שהרגיש לי כחוסר גיבוש בהתחלה נראה לי לבסוף כיצירה מגובשת ולכאורה מוזרה".

למה מוזרה?

אני לא מכיר עוד אופרה שמתחילה בנגינת אנסמבל כלי נשיפה. רק ההחלטה הזאת היא כבר אמירה מטורפת. בשפה הרמונית זה מאוד מיוחד. כמובן שבהמשך אתה מגלה כאן את הבלטים ואת כל הסימפוניות של המלחין ועדיין זו יצירה יחידה במינה - לא 'אונייגין' ולא 'פיק דאם' - זה צ'ייקובסקי שעֵר למה שנעשה סביבו, עם ציטוטים מבורודין ומרחמנינוב וציטוטים וגנריאניים בכתיבה למיתרים. גם 'גילוי האור' - הנושא שדיבר אליו, מהווה שיקוף של צ'ייקובסקי עצמו החש כמי שחי בעיוורון מסוים למה שקורה סביבו התוצאה מאוד מיוחדת ואישית.

"'יולנטה' היא אופרה מטעָה, כי אנשים אומרים לעצמם אוקיי, זו אופרה במערכה אחת שנמשכת שעה וחצי, ואז שומעים את המוזיקה הקאמרית שפותחת את היצירה וממשיכים להניח שמדובר באופרה קטנה. אבל למעשה מדובר ביצירה גדולה ומאוד מורכבת. התפקידים הראשיים, במיוחד הטנור והסופרן מאוד קשים ותובעניים שזה כמובן בניגוד להנחה שמדובר ביצירה קצרה וקלילה. זה חתיכת אופוס".

יולנטה, צילום: יוסי צבקר

"הנגנים שלנו הכי טובים"

דיברת על התפקידים המורכבים לזמרים. מה עם הנגנים?

"התזמורת מלווה רצ'יטטיבים בסגנון של צ'ייקובסקי, אבל לא קוראים להם רצ'יטטיבים. יש חצאי סצנות שלמות שהן דו-שיח שמתנהל על הבמה, כשהתזמורת נכנסת פה ושם באירועים ספּוֺרַדיים והעבודה הקשה היא לסגנן את זה.

"לשים את האקורד בזמן זה בסדר, אבל לשים את האקורד בזמן ושהוא יתאר את מה שהוא צריך לתאר באותו רגע דרמטי זה מאוד מאתגר. אבל בזה הנגנים שלנו הכי טובים. הם מאוד מיומנים ומבינים תיאטרון".

איך בחרת את הזמרים?

"היה חשוב לבמאית ולי שחלק מהזמרים יהיו רוסים כדי לשמר את האותנטיות, כי כשרוסים שרים רוסית זה הכי רוסי שיש. יש לנו גם זמרים מאוקראינה וסרביה וגם לא מעט ישראלים אבל צריך לזכור שמה שמחזיק את האופרה הזאת הם כמה עמודים של טקסטים מחורזים".

ומה על המקהלה?

"זה גם משהו מוזר. יש מקהלה עם תפקידים קטנים, בהתחלה רק נשים והגברים מצטרפים לקראת הסוף. כאילו שהמלחין נזכר בסוף: 'אם יש לי מקהלה אז רצוי שנשתמש בה'. אני חושב שכל התכנון הזה לא היה מקרי ובהחלט מחושב. כמובן שמקהלת הנשים תופסת יותר מקום כי זו סביבת המחייה של יולנטה. הם חלק ממנה".

שפע של סנטימנטליות

בחירת היצירה הייתה שלך?

"לא, היא הוצעה לי. אינני יודע אם זו החלטה של צח גרנית המנהל האמנותי האופרה או של הבמאית שירית לי וייס, אבל מכל מקום אני נוגע ביצירה הזאת בפעם הראשונה".

מה למדת כאן על צ'ייקובסקי?

"אני עשיתי עד היום רק את 'אונייגין', את 'פיק דאם' וסימפוניות כמובן. מצד אחד זה לכאורה לא מלמד כלום אבל מצד שני הדרך שבה צ'ייקובסקי מארגן ומסדר את הדברים ביצירה היא מיוחדת ושונה. גם הרצף הזה, הבניה של תשע סצנות שמובילות לפתרון - צ'ייקובסקי יודע שיולנטה היא אגדה ולכן גם נשמעת כמו אגדה. היצירה צריכה להישמע כמו

אגדה וזה הרבה שנים לפני וולט דיסני. המצלולים של האגדה נוכחים ביצירה בלי בושה. שפע של סנטימנטליות צ'ייקובסקאית ועם זאת זה נורא מיוחד .

דן אטינגר, צילום: Thomas Niedermuller



"מדובר במוזיקה יפהפייה"

הסולנים, התזמורת והמקהלה נדרשים לעבודה מיוחדת?

"המקהלה תמיד מוכנה. המנצח איתי ברקוביץ' עובד איתם יוצא מן הכלל. בין הזמרים שניים שרו את יולנטה קודם, האחרים שרים כאן בפעם הראשונה. גם בתזמורת היו אנשים שאמרו לי 'אנחנו רוצים לנגן יולנטה'. למה? שאלתי אותם. התשובה הייתה: 'ניגנו את היצירה ברוסיה'. כלומר, מדובר בזיכרונות בני 30 או 40 שנה ודי סביר שהם לא ניגנו את היצירה אף פעם. ולכן גם בשבילם היצירה מאתגרת.

והקהל, הוא גם יאותגר?

"אני חושב שכן. מדובר במשהו מוזר. לכאורה אתגר אבל אתגר של משהו כן מוכר. ההרגשה היא שהיצירה מוכרת כי אנחנו מכירים את המוזיקה של צ'ייקובסקי. השפה ההרמונית מוכרת והשפה המלודית בוודאי מוכרת.

"כשאתה שומע צ'ייקובסקי אתה יודע שזה צ'ייקובסקי ובכל זאת זה מאתגר ולא קונבנציונלי. האוברטורה למשל, היא אמורה להכניס את הקהל לאווירה והנה משהו אפל וקודר - אתגר ראשון. כשהאופרה מתחילה היא נפתחת בהרכב קאמרי, והצופה אומר לעצמו מה? זה מה שאני הולך לשמוע כל הערב? שלא נטעה, מדובר במוזיקה יפהפייה. ואתה שואל את עצמך למה אני מקשיב כאן בעצם? מהו הז'אנר באמת? זה מתעתע וזה גדל והכל נבנה לקראת הסצנה השביעית.

"נכון שהסצנה השביעית מתוך תשע הסצנות היא לא בדיוק אמצע האופרה אבל כאן נמצא דואט ענק של עשרים דקות בין יולנטה לוודמונט. כל האופרה מנווטת לשם, האופרה מתפתחת לסצנה הזאת".

תמונה באדיבות האופרה הישראלית

הפינאלה הכי אופראי

זה כמו המכתב באונייגין?

"בדיוק. רק שבאונייגין המכתב מגיע יחסית מוקדם. בדרמטורגיה הדואט הזה מוביל אותה להבנה שהיא עיוורת, כי היא לא יודעת שהיא לא רואה, היא לא יודעת שהיא נסיכה ולא יודעת מה זאת אהבה. יש שם שאלה: 'בשביל מה יש עיניים'? והיא משיבה: 'מה זאת אומרת? עיניים יש בשביל לבכות'. ואז היא מוסיפה: 'אבל אחרי הבכי תמיד באה הקלה'.

"יש דברים נהדרים באופרה הזאת. הדואט מביא להכרה שלה, אבל ההכרה הזאת יוצרת בעיה. לכל התכניות של אבא שלה עם הרופא יש פתאום בעיה. ואז בסצנות 8 ו-9 נמצא הפתרון, גם הפתרון הרפואי וגם ההבנה שלה עם עצמה. וכאן צ'ייקובסקי גם הוא פותר לעצמו בעיות.

"בשתי הסצנות האלה אתה יכול לחשוב פתאום שאתה באופרה של ורדי. אני משוכנע שזה לא מקרי, לא כניסת המקהלה ולא כל מה שקורה שם. וזה חלק מן הפתרון. הכל בא ביחד ואני צ'ייקובסקי נותן לכם פתרון שאתם מכירים, אחרי שאתגרתי אתכם לאורך שבע סצנות. אלו קונבנציות הכי אופראיות שיש עד לפינאלה האחרון והכי אופראי שבו האופרה כמעט פוגשת את המחזמר ולא מתביישת להיות פופוליסטית".

הסימפונית ראשון לציון, מקור: אתר התזמורת