"סיפור מהסרטים" (צרפת-ספרד-צ'ילה 2023) **** וחצי
דרמה. סרטה של לון שרפיג. העלילה מתרחשת בשנות ה-60 בצ'ילה. מריה (שרה מרגריטה) היא הבת הצעירה במשפחה המתגוררת באזור מדברי. הזמן המיוחד ביותר בשבוע הוא יום ראשון. בו מתקיים הביקור הקבוע בבית הקולנוע המקומי. זה כמו פולחן והצפייה בסרטים ההוליוודיים גורמת לצופים לחוות למשך שעתיים חיים אחרים. כשהוריה של מריה למדים שהיא ניחנה בכישרון נדיר: לגולל ביצירתיות את הסיפורים של הסרטים ההוליוודיים בהם צפתה, ואת חלק מהעלילות היא אפילו בדתה מדמיונה, היא הופכת להיות "מספרת הסרטים" של העיירה. וכל הקטע הזה מתובל בסיפורים האישיים, הלעיתים כואבים וטראומתיים, שהיא עצמה חווה – סרטים בזכות עצמם. 116 דקות.  סיפור מהסרטים



סיפור מהסרטים, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

ביקורת

אין ספק שהסרט הזה מתכתב עם מכתבי האהבה ה"סינמטיים" לאמנות השביעית שנוצרו לאורך השנים. בהם "סינמה פראדיסו" (1989) המהולל והסרט ההודי "הצגת הקולנוע האחרונה" (2023). הבמאית הדנית המצוינת שלו לון שרפיג, מוכרת לנו מסרטים קודמים שלה, בהם "איטלקית למתחילים" (2000), "הקפיצה לחיים" (2002), "לחנך את ג'ני" (2009) ו"שעתם היפה" (2016).

הנגיעה שלה כאן בקולנוע היא ספוגה בגעגועים לימים אחרים, בהם ההנאה מהיצירה הייתה טהורה ומלאה תשוקה. העלילה מסופרת על רקע הזעזועים הפוליטיים במדינתה של מריה, צ'ילה. המאבקים הפוליטיים בין הנשיא המרקסיסט סלבדור איינדה והחונטה הצבאית שהשתלטה על המדינה, בראשות אוגוסטו פינושה. אלה אמנם רק ברקע הסיפור, שלתסריטו אחראי היוצר הברזילאי הנודע וולטר סאלאס, אבל הם משפיעים על המתחולל במדינה וכפועל יוצא מכך גם על בני המשפחה. אמא של הנערה, מריה מגנוליה (ברניס ביז'ו) נוטשת את המשפחה ליעד לא ידוע, ואביה ננסן (דניאל ברול) האלכוהוליסט נתמך על ידי בני המשפחה, אבל בריאותו מתדרדרת. תוסיפו לכך טראומה אישית שחווה מריה, ותקבלו מתכון קולנועי שיש בו את כל המרכיבים האפשריים.

בשורה התחתונה, הבמאית שרפיג משכילה להטיל זרקור על אותו קסם שהופך את הסרטים ההוליוודיים שמריה הנערה צופה בהם לסיפורים קולנועיים שהיא מצליחה לספר אותם ולהפיח בהם רוח חיים כאילו הייתה סטנדאפיסטית, או מישהי שעושה פיצ'ינג לתסריט על מנת לקבל מימון. "סיפור מהסרטים הוא סרט נפלא ומרגש.            








"משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי" (ארה"ב 2025) *** וחצי

דרמה. סרטו של כריסטופר מקווארי. המשך לפרק הקודם, השביעי, בסדרה. הסוכן איתן האנט (טום קרוז) ממשיך להיאבק ב"היישות", שתכננת להשתלט על האנושות כולה, ולנסות להדביר אותה. הרע האנושי המרכזי הוא "גבריאל" (אסאיי מוראלס), מי שהיה עושה דברה של הבינה המלאכותית המכונה, היא "היישות". בינה שמי שישלוט בה יוכל להכפיף לרצונותיו את המין האנושי ולקבוע את עתיד הפלנטה.

בסרט הקודם, "נקמת מוות", ראשון מתוך שני חלקים, ההגעה לעמדת כוח זו הייתה קשורה למפתח המורכב משני חלקים נפרדים, וגילוי המרכיב שאותו ניתן לפתוח באמצעותו ובכך להשתלט על "היישות".אבל לה יש את הרצונות שלה, שנראה כי הם עלולים להוביל לחיסול מהיר של כל המין האנושי באמצעות שילוח טילים גרעיניים. צוות המשימה מוצא עצמו במירוץ נגד הזמן, בשאיפה לנטרל את ה"יישות" לפני שתספיק לפרוץ למחשבים של כל המדינות שברשותן נשק גרעיני. 169 דקות.   משימה בלתי אפשרית



משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי, תמונה באדיבות Tulip Entertainment

ביקורת

געגועיי לסדרה בשחור-לבן משנות ה-60. געגועיי לפיטר גריבס, ברברה ביין, גרג מוריס, פיטר לופוס ומרטין לנדאו. היא הייתה קונספטואלית, אפקטיבית, מותחת ומשכנעת. המוטציה של הפרקים הקולנועיים האחרונים, עליהם השתלט טום קרוז, לא דומה לשום דבר מהמקור.  נכון שיש כאן קטעים של אקשן מרהיב, ונכון שיש כאן את הסטאנטים של קרוז בכלי טייס שונים, אבל ראבק?! צריך 170 דקות לשם כך?! הפרזנטציה ארוכה ומשמימה מנשוא. מורכבת מתובנות וקונספציות פלצניות למדי, אבל כשמגיע סוף סוף חלקו של האקשן, מתברר שקרוז המפיק והכוכב מספק את הסחורה. לפחות עבור אלה שחיפשו את אפיזודות הפעולה ומסתפקים בהן.

גבריאל, שהיה בן ברית של "היישות", פועל עתה כדי לשלוט בה. כך גם הרשויות הצבאיות והמודיעיניות האמריקאיות. האנט האידיאליסט חושב על טובת האנושות, וזה יתאפשר רק בנטרול מוחלט של "היישות".
בכפוף למתכונת המוכרת של סרטי הסדרה, בסצנת הפתיחה מקבל האנט משימה, הפעם ישירות מנשיאת ארה"ב (אנג'לה באסט). היא מפרטת בקולה על תרומת האנט ואנשי צוותו לאורך השנים. אנו רואים קטעים קצרים משבעת הסרטים הקודמים בסדרה, על כל האקשן והפירוטכניקה שהם כללו, והמסקנה היא שהפעם באמת מדובר במאבק מכריע אחרון.

מבחינתי הסרט הזה לא סיפק הרבה ערכים מוספים חדשים. במקרה שלפנינו, אקשן נטו בחלקים מסוימים לא מספיק כשמדובר בכמעט 170 דקות של עבודת קולנוע, שברבים מחלקיה היא - חובה להודות – ארוכה ומייגעת. יצאת כשחצי (אולי אפילו פחות) תאוותי בידי.