בהשראת סיפור מסתורי על קפקא

במילים מדויקות ובהירות, בקול חרישי וחודר, כתב פרנץ קפקא על סיוטים שלא מתעוררים מהם, על מציאות שלומדים לחיות בתוכה. הוא תאר את האדם המודרני כיצור לכוד במערכות דכאניות, בתחושות אשם ובמעגלי אימה שאין לה שם. אדם מופנם ובודד, חרד ורדוף, חריף ורגיש עד כאב היה קפקא. בכתיבתו ביקש לגעת בפחד, לנפץ את הקהות הרגשית, לחדור שריון ומגננות. וכך עשה.

גוף יצירתו צנוע, אך השפעתו על קוראים, כותבים ויוצרים בכל התחומים, אדירה. אלבר קאמי, גרסייה מארקס, הרולד פינטר, פול אוסטר, אורסון ווילס, אינגמר ברגמן, פיליפ גלאס, ז'ראר גרוסט, רוברט קראמב וסטיבן ברקוף, הם רק חלק מזערי מהם. בהשראת קפקא נוצרו סרטי קולנוע בלתי נשכחים, הפקות תיאטרון שהפכו לקלאסיקה, מיצגים, יצירות מוזיקאליות ואופרה, סדרות ציורים שהוצגו בתערוכות בפרופיל גבוה, רומנים גראפיים, חוברות קומיקס ויצירות מחול. פעמים רבות התערבבו להם בדרך היוצר ויצירתו.

גם במופע חדש של בלט ירושלים, שיעלה בסוף החודש – Kookla@ שמו, הגבולות מטשטשים. יוצרי העבודה, נדיה טימופייבה ומרטין שונברג, בחרו לגעת באנקדוטה מקסימה, אמת או בדיה, המאירה באור רך את דמותו הנזירית והאניגמטית של קפקא.


מרטין שונברג, צילום: Dimitri Otis

בלט על דמיון שיכול לרפא

זהו סיפור על מפגש אקראי, על ספסל בפארק, בין הסופר לבין ילדה שאיבדה את בובתה ומיאנה להתנחם. מצוקת הילדה עוררה בו חמלה וכדי לשכך את כאבה, בדה מעשייה. "הבובה לא הלכה לאיבוד, אלא יצאה למסע הרפתקאות", אמר לילדה וכדי לשוות לסיפור אמינות הוסיף כי הפקידה בידיו מכתב שמסביר הכל. למחרת ובמשך שלושת השבועות שעקבו, חזר לפארק. כל יום עם מכתב חדש. המכתבים לא רפאו את הצער על האבדן, אבל הביאו נחמה. קפקא, רוצה האנקדוטה להדגיש, לא חיפש פתרונות אלא ראה את הכאב והבין את כוחן המרפא של המילים.

"היינו בחזרות על העבודה כשהמלחמה עם איראן פרצה", אומרת טימופייבה: "באחד הימים, בין חזרה לחזרה, נכנסתי לפייסבוק ונתקלתי במקרה בתמונה של בית שנפגע מטיל. על שולחן שבור, מכוסה ברסיסי זכוכיות, היתה מונחת בובה. פתאום, כמו תמיד ברגע אחד, הכל התחבר. פתאום הבנתי. כמו בעבודה, ככה גם בחיים אני שואלת את עצמי מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשלוף את הילדים שלנו מהמציאות האיומה הזו שאנחנו חווים. התשובה של קפקא, וגם שלנו, היא להציע עולם אחר, אלטרנטיבי, מרחב לדמיין".

יותר מעשרים שנה חלפו מאז הקימה אמה, נינה טימופייבה, סולנית הבולשוי האגדית ונדבך משמעותי בתור הזהב של הבלט הרוסי, סטודיו קטן לבלט בירושלים. בצניעות, ללא תמיכה או רוח גבית, הפך הסטודיו לבית ספר של ממש והכשיר מאות רקדנים. המקום, שנבנה אבן על אבן, חולל מהפיכה שקטה בתחום הבלט בבירה. שנים ספורות לאחר מכן, הוקמה הלהקה בניהולה האמנותי של נדיה טימופייבה כשלצדה, במשך כמעט שני עשורים, מייסדת שותפה ומנכ"לית, מרינה נאמן. כשטימופייבה מדברת על הצעת אלטרנטיבה לילדים, היא מדברת לא רק על היצירה החדשה, אלא גם על הבית שבנתה בעשר אצבעות בעיר הכי מסוכסכת בעולם.

מתחילת דרכה התבססה הלהקה על יצירות מקור, המשלבות בין אסכולת הבלט הרוסי, סגנונות ניאו-קלאסים ומחול עכשווי. רבות מהן יצרה בעצמה. הפעם, לראשונה, היא יוצרת במשותף עם כוריאוגרף אחר. "כדי שזה יצליח חייבים לפני הכל להניח את האגו בצד. אנחנו שני אנשים שונים, מרקעים שונים והעדפות שונות. זה יכול להוביל למסלול התנגשות, זה יכול להוסיף ממדים, צבעים ועומק לעבודה. אני אוהבת טנגו, מרטין שונא טנגו. מרטין אוהב מוזיקה יפנית, אני לא יכולה לסבול אותה. זה מעולה, בעיניי, כי התוצאה היא פאלטה מגוונת ועשירה".


נינה טימופייבה, תמונת יחסי ציבור

מהבלט המלכותי דרך אפריקה לישראל

שונברג, יד ימינה של טימופייבה, עלה לישראל לפני כשלוש שנים. אחרי קריירה כרקדן בבלט המלכותי של בלגיה ובבלט האופרה של ציריך, הקים בדרום אפריקה להקת בלט שהפכה בשנות פעילותה לפלטפורמה משמעותית בסצנת המחול המקומית. כעת הוא פה מטעמי ציוניות. "אנחנו באים מרקעים וגישות שונות, יש לנו טמפרמנט שונה, אבל יש בינינו הערכה הדדית רבה ולכן בתוך הדיאלוג הזה יש מקום לשנינו", הוא אומר ומדגיש: "אנחנו יכולים לא להסכים אבל זה אף פעם לא קונפליקט, אלא שיח שתורם לעבודה ומעשיר אותה. כשזה מגיע לדברים שאחד מאתנו מוכן להתאבד עליהם, אנחנו יודעים לקחת צעד אחורה. המטרה שלנו משותפת, להוביל את הספינה לחוף, לא להטביע אותה ולכן אין פה מקום לאגו. שנינו היינו רקדנים בסטנדרטים הכי גבוהים וכדי להצליח כרקדן, להגיע לפסגה, אי אפשר בלי להניח את האגו בצד. זה חלק מהעניין גם ביצירה משותפת".

אוהבת /לא אוהב

דברתם על שתי גישות וזוויות ראייה שונות, שכל אחת מהן מקבלת ביצירה ביטוי ומקום. זה מעלה מחשבה על כך שלעבודה הזו יש גם שני קהלים שונים – ילדים ומבוגרים. זו נקודה שצריך להיעצר עליה

מרטין שונברג: "זה נכון. זו עבודה לכל המשפחה והיא בנויה משכבות, כך שכל צופה, ילד או מבוגר, חווה אותה בדרכו, מתוך עולמו. אני חושב שילדים, יכולים להזדהות עם הסיפור ועם תחושת האבדן של משהו יקר והמעבר בין סגנונות כוריאוגרפיים ומוזיקאליים שונים, יוצר מגוון וקצב באופן שמשאיר אותם קשובים. מבוגרים יכולים למצוא בעבודה את הצדדים היותר פילוסופיים שבסיפור שהתנועה מספרת. זה עניין של פרספקטיבה".

נדיה טימופייבה : "מה שחשוב זה ליצור ביושר ולכוון גבוה. זה נכון תמיד, בלי קשר לגיל. חשוב שמה שמתרחש על הבמה ימשוך את הצופה, ילד או מבוגר, פנימה כדי שיוכל לחוות חוויה משמעותית".

שם העבודה החדשה לא שגרתי. גם הוא מקפל בתוכו דיאלוג בין עולמות ושפות. "מרטין חשב שהמילה: 'בובה', חייבת להיות בשם העבודה. אני חשבתי שזה לא מדויק ועלול לבלבל, כיוון שלא מדובר באגדה כמו 'קופליה' או 'מפצח האגוזים'. מצד שני, גם השם קפקא מעלה אסוציאציות טעונות שלא להן כוונו. זה לא הבלט. יש פה סיפור על חמלה, על כאב, על הכוח שיש לדמיון. היינו צריכים למצוא פתרון והשם הזה פשוט עלה", אומרת טימופייבה. Kookla היא המילה הרוסית לבובה ובאנגלית משמעותה – אדם מוזר. בדיעבד גילו הקשר מפתיע נוסף. בעברית קוקלה זהו שמה של ציפור מזן הקוקייה ובאופן מקרי, או לא, היצירה נפתחת וננעלת עם "טיטאן", הסימפוניה מס.1 ברה מז'ור של גוסטב מאהלר, שבה מוטיב חוזר הוא מארג צלילי שנשמע כמעין קריאה של קוקייה. "זה לא משהו שחשבנו עליו בכלל, אבל פתאום הכל התחבר".

דברת בתחילת הראיון על המלחמה. אני מניחה שלא היה פשוט להיכנס לסטודיו עם כל הכאוס שבחוץ

"גדלתי והתחנכתי במקום שבו לא חשוב מה קורה בחוץ, אנחנו ממשיכים לעבוד. כשקשה בחוץ, עובדים אפילו יותר קשה. אני חושבת שדווקא בתקופה הזו, קריטי שלאנשים יהיה משהו להיאחז בו. אנחנו יודעים שגם אם העולם מסביב מתפרק, תמיד אפשר להגיע לסטודיו וכאן, יש לנו את העולם שלנו. זה אולי לא החיים, אבל זה החיים שלנו. אנחנו יורדים למקלט, מחכים שהאזעקות יסתיימו וחוזרים לעבוד. כשאני שואלת את עצמי מה אני יכולה לעשות כדי להקל, בתוך המציאות הנתונה, התשובה היא ליצור, לתת לאנשים את האופציה להיכנס לתוך עולם אחר, לחוות גם אם לזמן קצר, משהו אחר. קפקא ניסה לבנות עבור הילדה עולם דמיוני שירגיע לה את הנפש. זה מה שאני מנסה לעשות".



נדיה טימופייבה, צילום: אבי לוסקי

הנהלה חדשה ותקוות לעתיד

בשנה שעברה פתחתם פרק חדש בתולדות בלט ירושלים, עם כניסתה של יוליה שחל לתפקיד מנכ"לית הלהקה. לאן מכאן?

הקמתי את הלהקה יד ביד עם מרינה נאמן כמנכ"לית. עבדנו ימים ולילות עם אפס תקציב. הנחנו אבן על אבן בלי עזרה ובעבודה קשה. לעולם לא אשכח לה את זה. המלחמה היומיומית נמשכת גם כעת כשיוליה לקחה את המושכות וכן, כמו שאת אומרת, זה פרק חדש. יוליה היתה סולנית  בבלט הישראלי ואחר כך עסקה בשיווק מחול ובאדמיניסטרציה. היא הגיעה עם הרבה ניסיון וההחלטה לקבל על עצמה את התפקיד לא ברורה מאליו, כיוון שאנחנו עדיין נאבקים על קיומנו. יוליה מאד מגויסת לדבר, מאד מאמינה בלהקה ועושה עבודה מדהימה. היום יש לנו 8 רקדנים בשכר והגענו ל-40 מופעים בשנה. אנחנו מאד מקווים לקבל את הכרת משרד התרבות כלהקה בינונית, מה שיאפשר לנו לצמוח".

צריך הרבה אומץ, מאמץ וסבלנות 

"מה שחשוב זה לקום בבוקר ולרצות ללכת לעבודה. זה מאתגר עבור כולנו, אין ספק. אבל עד שייגמרו לנו הכוחות, אנחנו פה".

הבכורה העולמית של בלט ירושלים תתקיים ב־17 בספטמבר 2025, בשעה 20:00, בתיאטרון ירושלים.   

 מופע נוסף ב-13 בינואר 2026  במרכז סוזן דלל, תל אביב

  לכרטיסים