קולנוע - עולים השבוע: "הסיפור של ג'ים" ועוד

"הסיפור של ג'ים", הוא קסם של סרט, יצירה מענגת ומרגשת, "המאזינה" סרטו של עמרי בצלאל ועוד

"הסיפור של ג'ים" ****

דרמה. סרטם של ארנו וז'אן מארי לריו, עיבוד לספרו של פייריק ביילי. הסיפור מתחיל באמצע שנות ה-90. אמריק (כארים לקלו) אוהב לצלם ב"קנון" הישנה של אביו, אותה מצא. אלא שהוא משאיר את הפילמים שצילם כנגטיבים ולא מדפיס אותם, כי פיתוח תמונות זה עסק יקר. אבל כשבת זוגו ג'ני, איתה יצא ארבע שנים, עוזבת אותו במפתיע כשהוא בן 18, הוא מדפיס תמונה שלה שצילם. שיישאר לו זיכרון ממנה. אמריק נושר מהאוניברסיטה, חוזר לעירו סן קלוד ונעשה עובד זמני בסופרמרקט המקומי. הוא משתתף עם חבריו בשוד, נתפס לאחר זמן מה ומרצה עונש מאסר. הוא חוזר לחיים, מבלה במועדון ושם מתחבר לפלורנס (לטיסיה דוש), שעבדה איתו בסופרמרקט. היא בחודש השישי להריונה, מה שלא מפריע לשניהם לעשות סקס ובעקבות זאת להפוך לזוג. כשפלורנס יולדת את ג'ים, אמריק הופך באופן טבעי לאביו. אבל כאשר האב הביולוגי, כריסטוף (ברטראן בלין), שחווה בחייו טרגדיה קשה, ייכנס לתמונה, מערכת היחסים המשולשת תתערער ותספוג טלטלה רצינית. 110 דקות. הסיפור של ג'ים

ביקורת

אמריק הוא הבחור הקליל ונעים ההליכות שהכל קורה לו, אבל שום דבר לא בשליטתו ממש, לכאורה, והוא זורם עם החיים. הוא לא תכנן להיות אב, אבל הוא הופך כזה מתוקף הנסיבות. ואף שלא מדובר באבהות ביולוגית, הקשר שנרקם בין אמריק וג'ים הוא מיוחד ואותנטי. מה שמאפיין את עבודתם של צמד האחים הבמאים ארנו וז'אן מארי לריו זוהי הנונשלנטיות הקלילה בה הם מאפשרים לדברים לקרות ולנראטיב להתפתח. יש לסרט הזה זרימה עצמאית משלו, כאילו הגיבור לא שולט בכלום, אבל בעצם האירועים פועלים עבורו.

הדברים משתנים בחלק האחרון של הסרט, בו הוא מאבד את משפחתו וקיים חשש גם לעתיד הקשר שלו עם בנו. אבל גם בסיטואציות הכי מלחיצות, כולל התחושה הקשה שהוא נבגד, דומה כי אמריק לא מאבד את שלוות רוחו וממשיך להתנהל בתחושה שבסוף הדברים איכשהו יסתדרו לטובתו. מעל הסרט מרחפת אג'נדה לא מוצהרת של השקפת עולם ליברלית-בודהיסטית-דטרמיניסטית נטולת קודים של שמרנות וקנאות, בה העולם מייצר איזונים להתרחשויות קיצוניות המתחוללות בו. את האחים לריו, שיש להם קילומטראז' מכובד של עבודות משותפות ("גבר אמיתי", "לצייר או לעשות אהבה", "מסע לפירינאים", "סוף טוב" ועוד), מציגים פעם נוספת עבודת קולנוע משובחת הראויה לכל שבח. ואי אפשר שלא לציין את משחקם מעורר ההזדהות והאמפטיה של כארים לקלו ולטיסיה דוש, "הסיפור של ג'ים" הוא קסם של סרט, יצירה מענגת ומרגשת.

הסיפור של ג'ים, תמונה באדיבות סרטי נחשון

"המאזינה" ****

דרמה. סרטו של עמרי בצלאל. דרה נבו (עדן אפסטין), קצינת אלחוטנות והאזנה ביחידת המודיעין 8200, עומדת בפני שחרורה מצה"ל. היא עוסקת בשוטף בהאזנות למחבלי החמאס ואחרים, כדי למנוע פעולות טרור נגד ישראל וישראלים באשר הם. היא נדרשת לאירוע של חטיפת חייל, ומנסה לעשות הכל כדי לאתר אותו ברצועת עזה ולחלצו משם. היא נמצאת גם בדילמה אישית קשה. אביה נרצח בזמנו בפיגוע, וכעת יש חשש שהמחבלים ינסו לשחרר את רוצחו, פלוס רוצחים רבים נוספים, בתמורה לשחרור החייל. בד בבד מתוארים מערכות היחסים שלה עם שרשרת הפיקוד ביחידה, כולל עם החבר האישי שלה. 90 דקות. המאזינה

ביקורת

זה מוזר ומרתק גם יחד לראות סרט של במאי ישראלי החי בלוס-אנג'לס, שכולו דובר אנגלית ועם שחקניות ושחקנים אמריקאים. צריך לומר שהסרט נעשה בתקופת הקורונה, הרבה לפני ה-7.10.23. למעשה, הטריגר הראשוני לכתיבת התסריט היה תרחיש בסגנון חטיפת גלעד שליט, שתמורתו נדרשה ישראל לשחרר 1,027 אסירים ביטחוניים.

הבמאי עמרי בצלאל הוא בוגר שייטת 13, אבל על פי הסרט הוא מגלה בקיאות והתמצאות רבים בכל הקשור לתפקוד יחידת ההאזנה של 8200. מדובר בסרט עצמאי שנעשה במסגרת "מאונטיין טופ", חברת הפקות פרטית של עומרי ואביו, חזי בצלאל.

אני עצמי שרתתי ביחידה הזו בתקופת מלחמת יום הכיפורים. כמובן שהדברים אז התנהלו אחרת, אבל העקרונות הבסיסיים דומים גם היום. מה שהכי נוגע ללב בסרט אלו הן דילמות המוסר שמתגלגלות לפתחה של דרה. האם להורות על הפצצת בית כשידוע שיש ילדים בסביבה? האם אפשר לבצע מבצע צבאי שיסכן את חיי החייל החטוף? האם האופציה של שחרור רוצח אביה של דרה מהדהד לה כשהיא שוקלת את אפשרויות הפעולה? הנגיעה בכל הנושאים הללו היא טורדת שלווה, והסרט בהחלט ראוי לתשומת לב, ובתקווה שקהל זר יצפה בו ויבין את הדילמות שעומדות לפתחם של מקבלי החלטות על מבצעים צבאיים כאן. בפסטיבל "לייטהאוס" שבניו-ג'רזי הסרט זכה בפרס בחירת הקהל, וזוהי בהחלט המטרה לחשיפה אצל הציבור שעמרי בצלאל חותר אליה.

המאזינה, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

"באש ובמים" (ישראל 2025) ***

קומדיה. סרטם של חנן סביון וגיא אמיר. שני חברי ילדות ירושלמים שובבים, פרועים ושרופים על כדורגל, מקבלים באותו יום שתי בשורות שמשנות את חייהם. השניים מחליטים להשאיר את הכל מאחור ולטוס עם הקבוצה האהובה עליהם, בית"ר ירושלים, למשחק גורלי בקרקוב, פולין. אלא שדווקא שם, התפתחויות לא צפויות מציפות את הסודות שהסתירו זה מזה ומאלצות אותם להתמודד איתם יחד. 90 דקות. באש ובמים

ביקורת

זוהי למעשה גרסת הסרט לסדרה שיצרו סביון ואמיר. השניים פעילים ביצירה בתחומי הטלוויזיה והקולנוע כבר שני עשורים, כאשר "מכתוב" היה בעיניי הקומדיה הכי מצחיקה ומוצלחת שלהם (ואשר אותה הם לא ביימו). אלה שבאו אחריה, "מחילה" ו"מזל חתולה" כבר סימנו בעיניי איזושהי ירידה. באותנטיות של הסיפורים, ברמת הדאחקות והצחוקים, ובכלל. ב"באש ובמים" הם מכניסים את עצמם לשטאנץ שמבליט בעיקר את יתרונם כצמד, שניים שמכירים זה את זה כל כך טוב שהם מצליחים לשמר את הביחד ההדוק שלהם על המסך, גם כששאר המרכיבים פחות עובדים. בגדול, יש לא מעט חורים בסיפור של שני החברים, אוהדים פנאטים של בית"ר ירושלים, ומסעם לקרקוב, בעודם מתמודדים עם בעיות אישיות אחרות. האמת? הסרט לא ממש משכנע, לא כל כך משעשע וגם לא כל כך מרגש. אבל מי שאוהב את השניים כנראה יאהב גם את המוצר הזה, מה גם שהסדרה שעליה הוא מבוסס הצליחה למדי.

באש ובמים, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג