"להרוג את ביל – גרסת הדמים המלאה" (ארה"ב 2025) *****

אקשן. סרטו של קוונטין טרנטינו. "באנג באנג", בגרסה המהפנטת של ננסי סינטרה, עושה את הפייד אאוט שלו בסאונד, והנקמה נפתחת בצהרי היום בעיר פסדינה, קליפורניה. הכלה (אומה תורמן), היא "ממבה שחורה", מפתיעה את ורניטה גרין (ויויקה א. פוקס), היא "מוקסין נחושתי" בביתה ופותחת איתה את הנקמה שלה. "מתי אנחנו עושות את זה?", שואלת ורניטה גרין את הכלה. "זה תלוי", משיבה הכלה. "מתי את רוצה למות?".
וכך מתחיל מסע הנקמה הגדול של הכלה. הסצנה והטקסטים האלה הם מ"להרוג את ביל 1" מ-2003, ובהמשך מתחבר ליצירה גם "להרוג את ביל 2" מ-2004. גרסת הבמאי של טרנטינו, שיצאה עכשיו, באורך של 4 וחצי שעות(כולל הפסקה מובנית בעותק עצמו בת כרבע שעה), מפיחה חיים חדשים, רעננים ומטלטלים, ביצירת המופת הזו שלו. 245 דקות.  להרוג את ביל


להרוג את ביל,  תמונת יחסי ציבור

ביקורת

לאורך השנים הוא דאג לשפצר ולשדרג אותה ואומר רק שאף שהכרתי כמובן את הנראטיב כולו (צפיתי כמה פעמים בשני הסרטים האלה במרוצת 23 השנים שחלפו מאז יצאו) הוא עדיין נראה לי מסעיר ומרתק. קצת על הסיפור, עבור הקהל שלא ידע את פרויקט "להרוג את ביל": הכלה הייתה חברה בכנופיית המחסלים "הצפע הקטלני", ובת זוגו של מנהיגה ביל (דייוויד קארדין) המכונה "סנייק צ'ארמר". כשהם כבר לא היו יחד והיא עבדה בחנות לתקליטי רטרו, בחרה הכלה בן זוג אחר תחתיו, ביל לא אמר מילה אבל הגיב באופן הכי קיצוני שאפשר להעלות על הדעת - שילח את חבורת הרוצחים שלו לחסל את כל באי טקס החתונה שלה באל-פאסו, טקסס, כולל אותה כמובן. אלא שבדרך פלאית – נס אם תרצו – היא השכילה לשרוד, ומקץ כחמש שנים יצאה לסגור את החשבונות הגדושים עם חבריה לשעבר. וזו הולך להיות מסע שטוף דם.

טרנטינו הוא יוצר קולנוע חד-פעמי. מהכתיבה הפנומינלית, המושחזת-צינית-חדה-נוקבת שלו, דרך הליהוק האפקטיבי, במסגרתו נכללים כאן בתפקידים המובילים דייוויד קראדין, לוסי ליו, דאריל האנה ומייקל מדסן (שהלך לעולמו ביולי 2025). וכמובן, שליטתו בז'אנרים שלכאורה רחוקים ממנו: סרטי אמנויות לחימה מזרח-אסייתיות, אנימה, מתח ואקשן. ואת הידע שלו בכל אלה הוא מביא לידי ביטוי לא פחות ממושלם כאן. תוסיפו לכך את החזון היצירתי שלו, כיוצר קולנוע שהצורניות והתוכן מתמזגים אצלו לגוף עבודה בועט ומעורר התפעמות.

בחרתי לא לחפש את ההבדלים בין שני הסרטים לגרסה המאוחדת הזו, שהיא כאמור משחזרת את החזון המקורי של טרנטינו, כשמדובר בסרט אחד. שני הסרטים אוחדו לאחד, בן ארבע וחצי שעות. נוספה הפסקה בת 15 דקות בגוף הסרטף שאי אפשר לדלג עליה.

ישנן מספר הרחבות ותוספות קטנות, בעיקר בכרך 1. קטע האנימציה של אורן אישיי (לוסי ליו) הורחב בכ-7 דקות, בכלל זה סצנת אקשן חדשה, שבה האלימות גרפית יותר. הקרב בינה ובין הכלה מוצג בצבע מלא, לעומת מעבר לשחור-לבן במקור. כן הוספו שוטים וקטעי אלימות שנחתכו בעבר, הכוללים ביתור ודם בסצנות שונות. השינויים הם בעיקר מבניים, קצביים ואסתטיים.

בשורה התחתונה, הצופה מקבל מתח נרטיב גבוה יותר, אלימות "טהורה" יותר, עם פחות התחשבות בפשרות דירוג. למעשה, זו פחות גרסת הבמאי, אלא יותר שחזור הכוונה המקורית של טרנטינו, שבזמנו חברת "מיראמקס אילצה אותו לפצל לשני סרטים.

בסיכומו של עניין, מבחינתי ""להרוג את ביל – גרסת הדמים המלאה" זוהי יצירת מופת מהממת, מטמטמת, מדממת... תענוג של סרט.               

מעבר לכל זהו סיפור אותנטי של מערכת יחסים בין שני אנשים. שתי נשמות המחפשות אהבה, בדרך שלהן. ריי מוביל כאמור את היחסים, בעוד קולין מקבל אותו ואת השליטה שלו בו בהכנעה. ריי מרכיב את קולין במושב האחורי של האופנוע שלו (פיליון). הם מגיעים יחד להתכנסות בטבע של אופנוענים הומואים, עושים שם סקס לצד זוגות אחרים. ושם מגלה קולין מפי אחד הבחורים שהוא מת על הנשיקות הצרפתיות שהוא מקבל מבן זוגו. לקולין אין את ה"לוקסוס" הזה והוא מנסה להשיג קצת תשומת לב ויחס רומנטי עדין מריי. ובנוסף, גם אמו לא מבינה איך יכולה להתקיים אהבה בין שני גברים בסגנון הזה.

הסרט מציג באמינות ובדיוק מערכת יחסים. בעלת דפוסים מאוד מסוימים, אבל מערכת לגיטימית לחלוטין, כזו ששמה במרכז את ההעדפות המיניות ואופי התשוקה שבין השניים. משחקם של מלינג וסקארסגארד מצוין, וגם הדילמות שהוא מעלה, בקשר שבין בני הזוג להוריו של קולין – לאב אין דעה אבל האם, שאנחנו למדים שהיא חולה ובמצב לא טוב – עומדת על שלה, שלבנה מגיע "יחס טוב יותר" מבן זוגו. והקונפליקט הזה הוא שימשיך להשפיע על מערכת היחסים שבין קולין וריי. זהו סרט מעולה שלמרות "אופיו" עשוי בעידון וברגישות. ממליץ מאוד לצפות בו.      




"לאהוב את גרייס" (אוסטרליה 2024) ****

דרמה. סרטה של מרסל לונאם. גרייס (תרזה פאלמר), היא אישה צעירה, מתימטקאית בהכשרתה, החיה במלבורן, שסופרת כל דבר. ממוצרים בסופר ועד גברים שעומדים בתור. המספרים הם אלה שמסדרים לה הגיונית את הסדר שלה בחיים. אבל לא אחת  ( ה-OCD וטורדנות כפייתית) הקיצוני שלה גורם לה לאבד את זה ולהיכנס לסרטים עם עצמה ועם סביבתה. ההפרעה הזו מנהלת אותה לגמרי וקשה לראות כיצד היא תוכל לצאת מזה. הדבר עשוי אולי להשתנות כאשר היא מכירה את שיימוס (ג'ו דמפסי), גבר רגיש המבין ללבה ומוכן לקבל את השיגעונות והשיגינות שלה. השאלה היא האם זה מספיק כדי שתתפתח ביניהם מערכת יחסים אמיתית ויציבה. 91 דקות.  לאהוב את גרייס



לאהוב את גרייס, תמונה באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

ביקורת

ההפרעה ממנה סובלת גרייס נקראת אריתמומאניה. היא סופרת כל דבר והפעולה הזו מארגנת לה בראש את עולמה. הסרט נקרא במקור Addiction, וההפרעה שממנה סובלת גרייס אכן ממכרת ונראה כאילו אין ממנה מוצא. היא מנסה לנהל חיים נורמליים, מבלה ומעבירה זמן איכות עם אמה, אחותה ובן דודה האהוב עליה, לארי. יש לה גם מודל להערצה – הממציא המנוח ניקולא טסלה, שההישענות עליו מרגיעה אותה קצת. ואז מתפרץ לעולמה המוגן שיימוס, מהגר בריטי שנדלק על הקסם של גרייס. היא בנתה עליו רק לסטוץ, שהרי אישה במצבה לא יכולה להתאהב ברצינות במישהו. אבל ככל שמערכת היחסים ביניהם מעמיקה, מתברר לגרייס שאולי יכול להיות גם אחרת. הבמאית מרסל לונאם מנווטת את הסרט בתבונה, מציגה את האובססיה של גרייס באמצעות צילום ועריכה תזזיתיים, כמעט היסטריים, לעומת השקט שאחרי ולפני הסערות האלה, שהן כאמור אך ורק בראשה של גרייס. תרזה פאלמר מגלמת אותה נהדר, וגורמת לסרט להיראות ראוי מאוד.