"פריקואל וסיקואל יורשים כת" של קבוצת עבודה היא טייק-אוף סאטירי מבריק על מציאות מטורללת ועולם שקורס לתוך עצמו. הצגת נונסנס שמציעה מפלט
קארמה איז א ביץ'
איפשהו בדרום, בשולי הדרך המובילה מכאן לשם כלשהו, חיה לה קהילה של מחופפים. הם, אמנם, היו מעדיפים שיתייחסו אליהם כאל מוארים נבחרים, אבל לך תבנה מדינה סביב מנהיגה, כריזמטית ככל שתהיה, הסוגדת למאוורר ומתנגדת למזגנים, פועלת מתוך גחמות ומאמינה בחיי נצח.
העלילה מתחילה במותה הפתאומי של המנהיגה בנסיבות טרגי-קומיות, כששערה נתפס בכנפי המאוורר, מעיף אותה קיבינימט ומפרק אותה לגורמים. רוצה לומר - נצח זה עניין יחסי ובמילים אחרות: קארמה איז א ביץ'.
באקט נואש שמטרתו לשמר את הקהילה, פועלים בניה - פריקואל וסיקואל - לעשות מה שביכולתם כדי לשמור בסוד את דבר מותה וממשיכים כאילו כלום. בטיימינג גרוע במיוחד, מגיעות למקום דוקומנטריסטית צעירה ונמרצת שחולמת על הפריצה הגדולה כדי לתעד את החיים בכת והעניינים מסתבכים.
פריקואל וסיקואל יורשים כת, צילום: גל רוזנמן
להיאחז או לא להיאחז
במסווה של הצגת נונסנס מטורפת על קהילות אלטרנטיביות, ההפקה החדשה שפותחה במסגרת תוכנית "מעבדת פיתוח" של אנסמבל קבוצת עבודה ועלתה בבכורה בפסטיבל הקומדיה. "פריקואל וסיקואל יורשים כת", אומרת משהו על מציאות מטורללת, עלינו ועל העולם כפי שהכרנו אותו - עולם שקורס כעת לתוך עצמו.
אז מה קורה כשקהילת הנצח מאבדת את הראש? כשכל מה שהאמינו בו חסידיה, גדלו עליו, התחנכו על פיו, ירשו מהדורות הקודמים, הולך פייפן? להיאחז או לא להיאחז במה שהיה ואיננו? להמשיך ולהתעקש על הקונספציה כדי לשמר איזה "ביחד'נס" מדומיין שלמעשה כבר נפרם, או להשתחרר ולהמשיך הלאה כדי להיבנות מחדש? להיות או לא להיות - זו השאלה.
"פריקואל וסיקואל יורשים כת", עלתה בבכורה בפסטיבל הקומדיה מבית תיאטרון האינקובטור הירושלמי, ויש בה את כל המרכיבים והתבלינים הנדרשים כדי להפוך קומדיה מצחיקה מאוד לסאטירה נשכנית.
כתוב היטב ומשוחק נפלא
יובל שטיינברג ובן סגרסקי, שני אנשים מצחיקים, מוכשרים במובן הכי מואר ומעורר של המילה ובעלי תודעה חברתית ובכלל, כתבו יקום משל עצמו. כמו בעולמות הפואטרי סלאם - ספוקן וורד - סטנדאפ ביניהם הם נעים, גם במקרה הנ"ל מדובר באירוע של שליפות, דופק מהיר, ריבוי שכבות וברק.
זה מתחיל ברעיון טוב שהופך לטקסט שנון ומקבל גוף גמיש, כשבין כל שלב ושלב נשמרת אותה האנרגיה המתפרצת, כמו משב רוח מרענן שמאפשר לצופה להתמסר בהנאה צרופה לקרקס שרוחש על הבמה.
שכבות של אי-גיון, הומור מתוחכם ופאנצ'ים מתוזמרים היטב, שולחים את הצופה כמו טילים מונחים למאגר הקולקטיבי של התודעה הישראלית. זה כתוב היטב, בנוי כהלכה ומשוחק נפלא.
פריקואל וסיקואל יורשים כת, צילום: גל רוזנמן
חגיגה אבסורדית
תמיר גינזבורג (פריקואל) ויוסי ירום (סיקואל), הם שחקנים מוכשרים ושונים בתכלית זה מזה ולכל אחד מהם ארגז כלים אחר. החיבור ביניהם מחזק ומוסיף למצבי האבסורד המובילים את הקו העלילתי והופך את כל העסק לחגיגה.
משלימות את ההרכב מאשה שמוליאן בתפקיד במאית הדוקו התזזיתית, מנוע מטרטר של נעורים חסרי מנוח ומודעות עצמית ומעיין אור בתפקיד סאונדמנית גמלונית, גרופית שנשרכת אחריה ומפתחת אישיות לאורך הדרך. גם בתוך הצימוד הזה בולטות האנרגיות המתנגשות לא רק מבחינת אופיין הכתוב של הדמויות, אלא בנוכחות הבימתית של כל אחת מהן.
פריקואל וסיקואל יורשים כת, צילום: גל רוזנמן
"פריקואל וסיקואל יורשים כת" היא הצגת פרינג' במובן הכי מדויק של המילה. היא חצופה ולא דופקת חשבון, משוחררת ממוסרות הפוליטיקלי קורקט ובעיקר, יש לה אופי משלה. כמו בקבוק של קאווה מבעבעת - תחלצו את הפקק וכל הגזים הכלואים ישתחררו. עם השלוק הראשון גם הגוף ישתחרר ותורגש הקלה בעומס. זו כשלעצמה סיבה מצוינת לקנות כרטיס.
לרכישת כרטיסים