כנגד כל הסיכויים
 
עוד לפני שהמסך עלה, לפני שהמוזיקה הנפלאה של צ'ייקובסקי מילאה את אולם האופרה הישראלית, "אגם הברבורים" בגרסה לילדים של הבלט הישראלי רשם, מבחינתי, הצלחה. לא פשוט למלא את אולם האופרה בתל אביב. עוד פחות מכך, בקהל צעיר שברובו המוחלט לא נחשף, אם בכלל, למחול ואם כן, לעיתים נדירות מדובר בבלט.

למה? אולי כי בישראל אין מסורת אמיתית של בלט קלאסי. אולי כי כשהכל מסביב מהיר, רהבתני, מקוטע, לא מתעכב וממשיך הלאה, בלט דורש השתהות, התמסרות, קשב. אולי כי קהל הבלט בארץ, באופן כללי, מצומצם, וכדי לחשוף ילדים לאמנות הבלט, נדרש הורה חובב בלט בעצמו או פשוט סקרן.

בשבת האחרונה, למעט היציע העליון, היה אולם האופרה מלא ולא רק בתלמידות ותלמידי בלט, הקהל המיידי של הופעות הלהקה. זה לא ברור מאליו ובעיקר משמח. 


 
פסגת האוורסט
 
אין להקת בלט על הגלובוס שברפרטואר השוטף שלה לא נכלל "אגם הברבורים", ולא בכדי. יצירתם של מריוס פטיפה ולב איבנוב למוזיקה של צ'ייקובסקי הפכה שם נרדף לבלט קלאסי, וגם מי שהעולם הקלאסי אינו בדיוק "כוס התה" שלו, מכיר את שמה. זה השילוב המנצח – סיפור טוב, מוזיקה שלא רק מלווה את המחול, אלא חלק מהותי בדרמה המתחוללת על הבמה וכוריאוגרפיה - פסגת אוורסט תובענית ומאתגרת, שדורשת מיומנויות שלא נגמרות בטכניקה.

העלילה פתלתלה. זה מתחיל כסיפור אהבה בין נסיך נוגה לנסיכה שקללה נוראה הופכת אותה מדי יום, עם הנץ החמה, לברבור לבן. את הכישוף תסיר רק אהבת אמת ולצדה הצעת נישואין.

מנקודה זו ואילך העלילה מסתבכת. בכוונה להפריד בין האוהבים, הופך המכשף במעשה קסמים את בתו המרושעת לבת דמותה של הנסיכה ומפיל בפח את הנסיך שביקש את ידה. הסוף נתון לפרשנות – משמח ומרגש, או טרגי. בגרסה לילדים, לא לדאוג, הטוב ינצח את הרע - המכשף יוכרע, הקללה תוסר, האוהבים יתאחדו.



אגם הברבורים, הבלט הישראלי, צילום: אירה טשליצקי

השתקפות במראה שבורה
 
מה שמבדיל את "אגם הברבורים" מיצירות בלט שקדמו לה או נוצרו אחריה, הוא התפקיד הראשי. לראשונה בתולדות הבלט הקלאסי, מבצעת אותה הרקדנית, במקביל, שני תפקידים ראשיים שונים בתכלית. בעוד הנסיכה אודט, הברבור הלבן, היא האור, התום והטוהר - אודיל - הברבור השחור, בתו של המכשף, היא האופל והשקר, התחבולה והפיתוי. המעבר בין שתי הדמויות, כמו השתקפות במראה שבורה, חד ומפתיע ודורש ורסטיליות ויכולת לדלג בין השתיים לא רק בצורה, כלומר בתלבושת, אלא גם בפיזיות כשלכל אחת מהן תנועה מובחנת וקצב שונה.

גם עבודת הלהקה חריגה, לא רק במידת הסנכרון הבלתי נתפס שדורשת רמה טכנית גבוהה במיוחד ומיומנות, אלא גם באפיון דמויות כחלק מהנרטיב הדרמטי. על כל אלה תקום או תיפול הפקה. בניגוד להרבה הפקות מחול לילדים, בזו של הבלט הישראלי רוקדים רקדני הלהקה הבוגרת. זה מלמד משהו על נקודת המוצא. כלומר, גם קהל צעיר ראוי לטוב ביותר שלהקה יכולה להציע.

הגרסה לילדים מותאמת לגילאים צעירים, עם תמונות קצרות יותר, נרטיב שמרכך את הסיפור, דגש על אלמנטים חזותיים וקריינות רקע, שמלווה ומכווינה צופים צעירים, בעיקר במעברים בין התמונות. לוקח זמן למסך להיפתח, האקספוזיציה ארוכה מאוד - מוזיקה שמתנגנת תחילה כשהאולם מוחשך והמסך סגור ולאחר מכן, גם כשהמסך נפתח והבמה ריקה. זה ארוך הרבה יותר מדי, אבל שווה לחכות.


אגם הברבורים, הבלט הישראלי, צילום: אירה טשליצקי

יופי בלתי נשכח
 
זה מתחיל בארמון המלוכה בחגיגת יום הולדת של הנסיך, זיגפריד. הבמה מתמלאת באנשי חצר, חברים ומוזמנים. זו תמונה יפה, שמבוצעת היטב ומדגישה את איכויותיהם של הרקדנים עם זרקור מיוחד על סולנים. את ה-pas de trois, מרגעי השיא של המערכה הראשונה, רקדו ארנון הרינג, דוןלידיה מילטין ודריה שצ'פצ'קובה. במערכה זו ולאורך כל הערב, דון לידיה מילטין גונבת את ההצגה. זה הדיוק בתנועה - חדה ונקייה, חדוות הריקוד שניכרת על פניה בכל רגע נתון, החן והקלילות המשובבת שממגנטת אליה את המבט.

המערכה השנייה היא לב ליבו הרגשי של הבלט - המפגש הראשון בין הנסיך ללהקת הברבורים ובראשה, אודט. צליל תורג'מן, בתפקיד האיקוני, בונה את התפקיד בהדרגה מנקודה זו והלאה. יש לה גוף גבעולי וידיים ארוכות ורכות, שיודעים לבטא את הלב ההולם של תחילת התאהבות, השבריריות המפרפרת, החרדה והנואשות אבל גם עצמה פיזית. תורג'מן מאפילה על זוגה לדואט האיקוני, הסולן עמית בן ישי, דבר הבא לידי ביטוי באדג'יו, בווריאציות וגם בקודה המהיר. למעשה, זה בא לידי ביטוי לאורך הבלט כולו. זו לא הטכניקה, איכות נרכשת שניתן ללמוד וללטש, אלא הנוכחות הבימתית, ה"ניצוץ", שאינה מגובשת.

מכאן ואילך התיאום והסימטריה של להקת הברבורים היא שכובשת את הבמה בתמונות יפהפיות שנחרטות בזיכרון. שורות-שורות של רקדניות בלבן יוצרות תנועה הרמונית, גלית ואחידה. זהו רגע קבוצתי מרשים והביצוע מדויק. אחריו יגיע רגע איקוני נוסף – ריקוד הברבורים הקטנים – אותה שורה של ארבע רקדניות שלובות ידיים ב-pas de chat. זהו מבחן לא פשוט למבצעות וארבע הרקדניות – דון לידיה מילטין, דריה צ'פצ'קובה, ליהי גולדנברג ועלמה רוקח, שנעו בתיאום מושלם, עברו אותו בהצלחה. 

המוזיקה והאווירה משתנות עם כניסתם הדרמטית של המכשף ובתו - אודיל, הברבור השחור. תורג'מן חוזרת לבמה, הפעם בתלבושת מכשפת שכולה שחור היא חושנית ומכוונת מטרה. כמעט קשה לזהות את הברבור הלבן השברירי והמלנכולי שרקדה קודם.

אלה רגעי השיא שלה על הבמה וכמו רוח פרצים היא סוחפת, סוערת ומסעירה. זהו גם רגע השיא בעלילה, נקודת המפנה. בריקוד הזוגי (Pas de deux) עם הנסיך היא טורפת את הבמה ומהממת בסיבובי הפואטה המהירים והמדויקים על קצות האצבעות, להם "עונה" בן זוגה בפירואטים אלגנטיים. מה הסוף שבחרו בבלט הישראלי לאגדה? תצטרכו לגלות בעצמכם. 



אגם הברבורים, הבלט הישראלי, צילום: אירה טשליצקי

  
הלהקה נחשפת במיטבה

ההפקה של הבלט הישראלי אינה נשענת על חילופי תפאורה ואקסטרווגנזה, ובמובנים ויזואליים היא מינימליסטית ומשום שכך, הכל מתחיל ונגמר בביצוע.

בהרכב הנוכחי, הצעיר והמרענן, מקבלת הלהקה תפקיד משמעותי ונחשפת במיטבה. ואם כבר חשיפה, יש לומר, "אגם הברבורים" במתכונתו זו היא הזדמנות מצוינת לחשוף ילדים לעולם אחר, מופשט, כזה שמסתתר מאחורי המילים ומלבה דמיון, ולפתוח בפניהם שער גם אל מוזיקה גאונית שספק אם יחפשו אותה ביוטיוב או בספוטיפיי בעצמם.

10 במאי 2025 ב-11:00, היכל אמנויות הבמה הרצליה, 24 במאי ב-17:00, קיבוץ עין השופט, 3 ביולי ב-17:00, קיבוץ כפר בלום. לרכישת כרטיסים