"כלב שחור" (סין 2024) *****

דרמה. סרטו של הו גואן. אחרי שחרורו מהכלא, חוזר לאנג (אדי פנג) אל עיירת ילדותו בשולי מדבר מוהאבי. נראה כי המקום עומד בפני תנופת התפתחות, המוכתבת על ידי הממשל. בין היתר מוקמת סיירת שתפקידה להרחיק מהמקום כלבים תועים, הנובחים ולכאורה מהווים מטרד ציבורי. העבודה היחידה שלאנג המופנם והשתקן מצליח להשיג היא בסיירת הזו, שהוקמה בין היתר לטובת המשחקים האולימפיים, ותפקידה לפנות את כל הכלבים הנטושים שחיים באזור. מבין כל ההולכים על ארבע בהם הוא נתקל, מוצא  לאנג עצמו מפתח קשר והבנה עם כלב שחור עזוב. יחד, שתי הנפשות האבודות יוצאות למסע משלהן. 106 דקות.  כלב שחור


כלב שחור, תמונה באדיבות קולנוע חדש


ביקורת

יותר מכל מזכיר לי גיבור הסרט לאנג את הפרש הבודד במערבון. הוא אמנם רוכב על אופנוע במקום סוס ומתוקף הטריטוריה הגיאוגרפית של דרום מזרח אסיה, הז'אנר הוא יותר מזרחון. אבל חוקי המשחק די דומים. לאנגהוא גבר שתקן. לא מרבה לדבר, כמעט בכלל לא. כך גם מרבית האקדוחנים מהמערבונים. עיר המחוז בה מתרחשת העלילה נראית כמו שכונה נידחת, מוזנחת ושכוחת אל, כשברקע הרים צחיחים ומדבר. מזכירה מקומות מהמערב הפרוע, כמו טקסס וניו-מכסיקו. אבל עם כמה הבדלים קטנים וגדולים.

נוכחות השלטון הסיני המרכזי ניכרת בעיר המחוז בעיקר באמצעות רמקולים אנונימיים בלתי נראים המשדרים הוראות הפעלה לאוכלוסייה. מיצג קומוניסטי מובהק. בייחוד כשמכריזים באמצעותם על הריסת בתים לטובת הקמת מפעלים. הדיירים מקבלים הוראה לפנות את הבתים בתוך זמן קצר. אין אפשרות לערער על כך. פקודה היא פקודה.

בתוך הכאוס המאורגן הזה מתפקד לאנג כלוכד כלבים, עד המפגש עם הכלב השחור. זה נושך אותו תחילה, אך כשמתברר שלא הדביק אותו בכלבת או במחלה אחרת, נרקמת ביניהם ידידות מופלאה. שסוחפת אחריה גם את שאר הכלבים הנטושים. הכלב הוא ידידו הטוב של האדם, לא? רעיון דומה ראינו כבר בסרטו של לוק בסון "דוג-מן". שם שמרו עשרות כלבים על הגיבור, לבל יאונה לו רע, וליוו אותו לכל מקום.

ולמרות שהקשר בין לאנג והכלב השחור עומד במרכז הסרט, ישנן כמה דמויות משנה מהותיות המשפיעות על הסיפור שלהם. אחד מהם הוא הוא הגנגסטר הו,  שדאנג ישב בכלא על רצח בן דודו, והוא עדיין שואף לנקמה אכזרית בו. דמות אחרת היא זו של אביו האלכוהוליסט של דאנג, ששותה את עצמו לדעת בעודו מנסה לשמור על החיות הבודדות שנותרו בגן החיות הנטוש. אחת מהן היא זו של הנמר המנצ'ורי היפהפה שאינו מסוגל לטרוף, ואשר בכלובו יש מיניאטורה של החומה הסינית. ויש את להקת הקרקס המגיעה לעיר, שרקדנית הבטן האקזוטית השתיינית שלה כרוכה אחרי לאנג מבלי שהוא יעניק לה יחס דומה. כל אלה מוסיפים נופך סוריאליסטי מרתק לסרט המרתק הזה.   

הסגנון הוויזואלי המרהיב שלו (צילום: Weizhe Gao) מציג פנורמות רחבות אינסופיות החושפות מבנים אורבניים מוזנחים והרוסים של עיר מחוז דקדנטית, כשברקע מדבר צחיח והרים המתנשאים על קו האופק. וכתוספת לתמהיל המיוחד של הסרט הזה, לפסקולו מתגנבים בין היתר צלילי "Mother" ו"Hey You" של פינק פלויד". בעיניי, "כלב שחור" הוא יצירת אמנות מהפנטת.         

מתחת לצל של השמש, צילום: עופר ינוב

ביקורת

הסרט הזה שונה מסרטים "אתיופיים" שנעשו כאן על ידי במאים ממוצא אתיופי, כמו "עלים אדומים" (של בזי גטה) ו"עץ תאנה" (של עלמוורק דוידיאן) ואפילו "ליידי טיטי" (של אסתי עלמו וקסלר). לא משום שהוא לא נעשה על ידי במאי ממוצא אתיופי, אלא משום שהוא חופר ונובר בעולם האפל של הישראליות עצמה. זאת בעוד הסרטים האחרים שהוזכרו כאן נגעו בהארד-קור של בני החברה האתיופית כאן.

האב מטקו הוא רוצח משוחרר. הרג את אשתו וכעת מתחקה אחר עקבות בנו. ובכל זאת אנחנו חשים כלפיו אמפתיה ומעוניינים שיצליח במשימת איתור הבן והשבתו למוטב. אז אחרי שהוא מצליח להבין שמסגנאו נפלט מהמשפחה החרדית שקלטה אותו וגם מהפנימייה בה התגורר לאחר מכן, מטקו מגיע בעקבותיו לדרום האפל של תל-אביב. ושם מתברר לו שסחר הבשר במקום קשוח ואכזרי, ויהיה לו קשה להגיש לבנו את קרש ההצלה הנכסף.

משחקו של איימוס איינו מצוין. רוב הזמן פניו חתומות, אבל עיניו הפקוחות לרווחה אומרות הכל. נוכחותו השקטה חזקה ומשדרת כוח פנימי ונחישות. הוא יעשה הכל כדי לשחרר את בנו ממלתעות הטורפים שעושים כסף גדול על התחת שלו.

הצילום של עופר ינוב מעולה. מדגיש את האווירה וצובע אותה בכהה. גם החצוצרה המלנכולית החודרת ללב של מלחין הפסקול רון בגנו תורמת המון לאטמוספרה הרגשית של הגיבור. הבמאי הגר אומר שבזמן כתיבת התסריט הוא הקשיב הרבה למוזיקאי הג'אז הנודע מיילס דייוויס. וזה אומר הכל. "מתחת לצל של השמש" זהו סרט חזק, טעון רגשית וראוי מאוד לצפייה.






"הנערה מנאפולי" (איטליה 2024) ****

דרמה. סרטו של פאולו סורנטינו. מאז שנולדה, בקיץ של 1950 בנאפולי, עיני כולם היו נשואות לפרתנופה היפהפייה שנקראה על שם הדמות המיתולוגית שהעניקה לאזור את שמו, והייתה ידועה ביופיה הפראי, עוצר הנשימה, ובעוצמתה הבלתי מתפשרת. נדמה שפרתנופה (סלסט דלה פורתה) נועדה לגדולות, ואכן, היא כובשת את כל הסובבים אותה עם קסם שאי אפשר לעמוד בפניו. מצפים ממנה שתהייה דיווה, אבל היא בוחרת בקריירה אקדמית, ועדיין ממשיכה להיות מלכת הלבבות. רק הזמן יגלה  מהי הדרך בה תבחר בחייה הבוגרים בעולם. עם גארי אולדמן. 136 דקות. הנערה מנאפולי


ביקורת

הבמאי הנפוליטני פאולו סורנטינו ידוע במיוחד בראייה האסתטית המיוחדת שלו, שהופכת את כל סרטיו קודם כל ליפים ויזואלית. וכך גם "הנערה מנאפולי", שהתברך גם בשחקנית יפהפייה, סלסט דלה פורטה, שקשה להתיק ממנה את המבט. בעיר אותה היא מייצגת יש יופי חלומי מצד אחד, אבל גם כיעור, אם מוצאים בחלקיה המוזנחים של העיר, בשכונות העוני שלה, ברובעיה המוזנחים, פגמים אסתטיים. לדעתי יופייה של העיר הזו נעוץ במורכבותה, ביכולת לגלות את היופי גם בסמטאות הדלות וגם במקומות בהם שולטים ארגוני פשע. גם בטירות בני המעמד העליון וגם בקו החוף המרתק שלה. ופרתנופה מייצגת את המהות המורכבת הזאת כולה. היא גם אינטלקטואלית וגם פלקט יפה, מה שגורם לחלק מאנשים לטעות בה, ולה לתעתע בהם.

פגשתי את סורנטינו בפסטיבל קאן ב-2013, אז הקרין שם את סרטו "יפה לנצח", שעלילתו התרחשה ברומא וגיבורו ג'פ (טוני סרווילו, משחקניו הקבועים), סופר ועיתונאי, מקובל מאוד בזרם האמנותי המודרני של רומא, ובכל זאת חש ריקנות ותחושה של חוסר סיפוק. אפקט דומה אנחנו מקבלים מפרתנופה, המחפשת את עצמה בחוגים חברתיים ואינטלקטואליים שונים. כאילו היופי בו בורכה לא מספק אותה.

סורנטינו עיצב את הקונספט הוויזואלי שלו בעזרת הצלם לוקה ביגאצי, שחתום על סרטיו "זה בוודאי המקום" (2011), "יפה לנצח" (2013) ו"נעורים" (2015). אבל גם כשעבר להשתמש בשירותיה המצוינים של הצלמת דאריה ד'אנטוניו, ב"יד האלוהים" (2021) ו"הנערה מנאפולי", נראה כאילו הקו הוויזואלי-האסתטי נשאר כשהיה, פחות או יותר.

אין ספק שהנראטיב כאן הוא פחות מקורי ומגובש מאלה של סרטיו הקודמים, והוא נשען על תמות שראינו אותן כבר אצלו לאורך הקריירה שלו. כמו סגידה לאידיאל היופי הנשי, ליברליזם ושחרור מיני מול שמרנות וקיפאון-קיבעון באג'נדה הפוליטית-חברתית וחיי נהנתנות חסרי מעצורים אל מול עקרונות הברזל הריאקציונריים של הכנסייה הקתולית. ועדיין, כל סרט חדש של סורנטינו הוא חגיגה לעיניים ולחושים בכלל.
 



"התיאוריה של מרגריט" (צרפת-שווייץ 2023) ****

דרמה. סרטה של אנה נוביון. מרגריט הופמן (אלה רומפף) היא סטודנטית למתימטיקה הלומדת באוניברסיטה היוקרתית ביותר בצרפת. נדמה שעתידה כבר סלול לפניה ועליה רק לפסוע בו בנינוחות. היא המתלמדת של המרצה הבכיר שלה, לורן וורנר (ז'אן פייר דארוסין) אך ביום שבו היא מציגה את התזה שלה בפניו מתגלה בה טעות גורלית שעלולה למוטט את כל מה שבנתה בעמל רב. המרצה, שהיה האיש ממנו שאבה השראה, מעדיף לפתע מתלמד אחר שלו, לוקאס (ג'וליין פריזון), ומרגריט חשה שעולמה קורס ופורשת מהלימודים. דווקא מחוץ למסגרת הלימודית היא מתוודעת לבחורה, נועה (סוניה בוני) שתהפוך לשותפתה לדירה ולחברתה הקרובה. מרגריט מתחילה להבין את ערך החיים ומוצאת כוחות לבנות משהו חדש, שעשוי להחזיר לה גם את התשוקה לנוסחאות המתמטיות ולמאמץ לפענח את נוסחת גולדבך הבלתי פתירה. 113 דקות.  התיאוריה של מרגריט
ביקורת

אז נכון שנוסחת סרטה של אנה נוביון די קלישאית (הגיבורה, חנונית אקדמית בתולית, נתקלת בקושי, פורשת מהלימודים ומגלה את החיים בחוץ). ונכון שדווקא חיי הרחוב, ומשחק הקוביות הסיני מה-ג'ונג, שהכי קרוב לנוסחאות שהיא מכירה מהחיים האקדמיים ויודעת לפצח, מחזירים אותה למסלול בו היא יכולה לחשב את חייה מחדש. ונכון שהדברים יתנהלו כך שהיא גם תמצא לראשונה בחייה אהבה וגם דרך לחזור לניסיונות לפענח אם הנוסחאות מתמטיות ולהוכיח למרצה שלה מה היא שווה – אבל למרות הכל הסרט עובד היטב. השחקנית הנהדרת אלה רומפף, המגלמת גיבורה נרדית טיפוסית, נראית טבעית ואותנטית לחלוטין. וגם הקטע של המתמטיקה אמין מאוד. ולא, לא צריך להבין בתחום יותר מדי כדי להתחבר לסיפור.וכן, מדובר בנראטיב מרגש של הגשמה עצמית בדרך לא מקובלת אך מעוררת השראה. וכל התמהיל הזה הופך את הסרט לראוי ומומלץ במיוחד.       

הסרט צנוע למדי, לא הפקה גרנדיוזית, אך מציג את הנקודות והקונפליקטים המרכזיים בחייו של אמן המוזיקה הגדול. מות אביו בצעירותו, הדומיננטיות של אימו, שניסתה להשפיע עליו בבחירות הנשים בחייו וציפתה לנכדים/ות ממנו. היא גם לא האמינה שהוא יצליח כאמן, כמוזיקאי, ובזאת התבדתה בגדול כשראתה את ערמות הכסף שהוא שופך עליה.

קריסטוס מסטוראס, זמר פופ ביוון, עושה עבודה טובה בגילום קזנג'ידיס. הוא מצליח לשיר כמותו, ברוחו, מבלי רק לחקות אותו, וזה הישג לא מבוטל. אבל יש חוסר איזון בין החלק הראשון של הסרט, בו קזנג'ידיס מבסס את עצמו בסצנת המוזיקה בהופעות ובמועדונים, ובין החלק השני בו מתגלעים קונפליקטים אינסופיים. בשלב מסוים האמן, שהגיע מהשכבה החברתית העממית, סירב להופיע במועדונים בפני בני המעמד העליון והעדיף להתרכז בהקלטות. אלא שבתחום הזה התעוררה מחלוקת חריפה. הוא קלט, כמו אמנים אחרים, שחברות התקליטים עושות עליהם המון כסף, ושהם לא מקבלים את התמלוגים האמיתיים המגיעים להם כיוצרים וכמבצעים. חבל שהחלק האחרון של הסרט מורכב הרבה יותר מדברת וברברת מאשר ממוזיקה.