"שיר מריר מתוק" המבקר ממליץ: "אל תחמיצו את הסרט הזה!", "בלה" סרטם של זהר שחר וג'מאל חלאילה ועוד
"שיר מריר מתוק" (ארה"ב 2025) *****
דרמה. סרטו של קרייר ברואר. סצנת כפילי אמני המוזיקה מאוד מפותחת בארה"ב. לרבים מהמוזיקאים המובילים שם ישנם חקיינים שעושים מופעי מחווה עצמאיים להם. בסרט "שיר מריר מתוק" (תרגום בעייתי בעיניי ל-Song sung blue) תראו כפילים של באדי הולי, ג'רי לי לואיס, אלביס פרסלי וכמובן את זה של גיבור הסרט, מייק סרדינה, זמר חיקוי של ניל דיימונד (ששם הסרט במקור הוא כשם אחד מלהיטיו הגדולים). הסרט "שיר מריר מתוק" מבוסס על סרט דוקומנטרי בעל אותו שם, שיצא ב-2008, וביים אותו גרג קוהס.
בחלק הראשון של הסרט הנוכחי, העלילתי, נראה ההווי המיוחד שנבנה בין כפילי האמנים. כשהם מגיעים להופיע באתר מסוים, הטריילרים שלהם חונים זה לצד זה. כשהם נכנסים לפאבים יש ביניהם אינטראקציות חברתיות ולפעמים אפילו ריבים. בסרטו של הבמאי קרייג ברואר הגיבור מייק סרדינה מוצג כשתיין כרוני לשעבר, המתמיד בגמילה ארוכה. תוך כדי הופעותיו כחקיין של ניל דיימונד הוא מתוודע לקלייר, חקיינית של זמרת הקאנטרי פטסי קליין (שנהרגה ב-1963 בהתרסקות מטוס בהיותה בה 30 בלבד). השניים נפגשים באתר הופעות, מתחברים, מחליטים לשתף פעולה בצמד .Lightning & Thunder הוא הרעם, היא הברק - קובע סרדינה ומצהיר שזה יהיה הרכב "החוויה של ניל דיימונד". תיכף לאחר מכן הרומנטיקה מתפרצת לחייהם. "זה מאוד לא מקצועי מצידי, אבל אני רוצה לעשות את זה", היא מצמידה את שפתיה לשלו בנשיקה שמסדירה מייד את עניין היחסים ביניהם. ואז הם מתחילים לחיות יחד, עם ילדיהם מיחסים קודמים, וגם להופיע יחד ולהנות מכל רגע. בהמשך קורים גם דברים אחרים, אבל אניח לכם לגלות אותם בעצמכם. 133 דקות. שיר מריר מתוק
שיר מריר מתוק, תמונה באדיבות Tulip Entertainment
ביקורת
כמי שהיה בן עשרה בסיקסטיז ובראשית הסבנטיז, "שיר מריר מתוק" מאוד מדבר אליי. יש בזה משהו ילדותי-נאיבי אולי, אבל המוזיקה של ניל דיימונד מזכירה לי את ימי התום של אז. זמרים כמוהו וכמו אנגלברט הומפרדינק, והבריטים טום ג'ונס וקליף ריצ'רד. וכל אלה אל מול הגדול מכולם - אלביס, שלטו בזירה בגדול.
כמי שהיה בן עשרה בסיקסטיז ובראשית הסבנטיז, "שיר מריר מתוק" מאוד מדבר אליי. יש בזה משהו ילדותי-נאיבי אולי, אבל המוזיקה של ניל דיימונד מזכירה לי את ימי התום של אז. זמרים כמוהו וכמו אנגלברט הומפרדינק, והבריטים טום ג'ונס וקליף ריצ'רד. וכל אלה אל מול הגדול מכולם - אלביס
.
וסצנת להקות הפופ הקלילות, כמו "הטרמלוס", "המרמלדה", "פרשת האהבה", להקות המוזיקה ללעיסה, סטייל "מסטיק הפירות 1910", "אוהיו אקספרס", "טומי ג'יימס והשונדלס" ואלה היותר משמעותיות בהרבה: "הביץ' בויז", "ההוליס", "דם יזע ודמעות", שלא לדבר על "הביטלס" ו"הרולינג סטונס".
ועוד לא הזכרתי את הרכבי הרוק, "לד זפלין", "פינק פלויד", ג'ימי הנדריקס הגדול והאקספיריינס שלו ועוד ועוד (תקצר היריעה, כמו שאומרים). אלה, ובהם גם ניל דיימונד, ריפדו את נעוריי והעניקו להם מעטפת של אהבת מוזיקה שנכנעתי לה ללא תנאי. מוזיקה שקיבלה בשנות ה-60 תפנית חדה לעומת מה שהיה קודם והפכה לסוערת ומלהיבה. הסרט הזה שפך לי אור נוסטלגי מחודש על התקופה ההיא
.
ולגופו של עניין, יו ג'קמן וקייט הדסון מאוד אמינים וסימפטיים על המסך. הופתעתי לגלות שלאחר אימונים ארוכים הם ביצעו בעצמם את השירים. כלומר, לא כמו רמי מאלק ב"רפסודיה בוהמית", שקיבל "עזרה" מפרדי מרקורי. ולא כמו אנג'לינה ג'ולי שללא טראק מוביל של מריה קאלאס לא הייתה יכולה לשיר את אמנית האופרה הגדולה
.
גוון הקול של יו ג'קמן מזכיר למדי את "הסאונד השואג" מגרונו של דיימונד, אלא שזה של קייט הדסון לא ממש דומה לצבע המיוחד של פטסי קליין. אבל זה עובד גם ככה
.
כמובן שלבני גילי, שהסיפור הזה מזכיר להם את עברם, הסרט הזה ידבר יותר, אבל לתחושתי הוא עשוי לגעת גם בצעירים יותר. הוא מוזיקלי, רומנטי, משוחק היטב, ומבוים באופן רהוט. נכון שהוא פיל-גוד מובי וקראוד פליזר, אבל מאחר שאני התמסרתי לו לחלוטין אני ממליץ עליו בכל פה
.
ואם אתם שואלים, את כל השירים של דיימונד, רובם המנוניים, בהם "קרקלינ' רוזי", "סוויט קרוליין", "סולומון", "הולי הולי
", "I am I said"
ועוד, האמן עצמו, שהוא היום בן 84, כתב והלחין. בגיל 77 הוא זכה בגראמי על מפעל חיים, ופרש מהבמה, בגלל מחלת הפרקינסון בה לקה
.
שורה תחתונה: "שיר מריר מתוק" הוא בהחלט מתוק. סרט כיפי, מהנה ומענג. קייט הדסון ויו ג'קמן בשיאם.
הסיפור האמיתי מרגש, המוזיקה מלהיבה. אל תחמיצו את הסרט הזה
!"
"בלה" (ישראל 2025) ****
דרמה. סרטם של זהר שחר וג'מאלחלאילה. בלה היא יונה נדירה יפהפייה שמעוררת את התעניינותם של מטפחי יונים בארץ ויש לה גם ביקוש גם בדובאי. כשבלה נעלמת במהלך חתונה פלסטינית בגדה המערבית, יוצאים יקי, בילאל, לימור ונרגיס למסע מלא תהפוכות במטרה להביאה לתחרות מלכת היופי של איגוד המטפחים, שם ימתין להם קונה עשיר ומסתורי. הם שועטים בטרנטה מקרטעת ורותחת בלי מזגן באמצע חודש אוגוסט, מנסים להישאר מחוץ לפוליטיקה אבל למציאות הישראלית תוכניות משלה. מחסומים, בלגן בחתונה, גניבת הרכב של החתן והכלה וסכנה ממשית לחייה של בלה הם רק חלק קטן מהכאוס. עכשיו כל מה שנותר להם הוא לנסות להגיע בזמן לתחרות עם היונה, שחובה לדאוג לשלומה, ולזכות בכרטיס היציאה שלהם לחיים נטולי דאגות. האם יצליחו? 75 דקות. בלה
בלה, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג
ביקורת
סיפור העלילה הוא כזה. יקי (אלישע בנאי) הוא מוזיקאי ישראלי החי בבלגיה. הוא שב לארץ להלוויית אביו. הוא אמנם לא היה איתו בקשר שנים רבות, אחרי ההלוויה הוא מגלה שאביו טיפח יונה נדירה ויקרה, בלה. אלא שהוא טעה ומסר אותה לבילאל (חנא ביראך). יקי ובילאל מכירים יחד מילדות ולמעשה בילאל ואביו של יקי גידלו יחד את היונה. יקי פונה לבילאל בבקשה לקבל בחזרה את היונה, אלא שאשתו של בילאל, נרג'יס (אסיל פרחאת) חושבת שבעלה צריך להשאיר את היונה בחזקתו. נרג'ס לוקחת את היונה לחתונה משפחתית בגדה המערבית, מהלך שגורם ליקי ולבת זוגו לימור (ג'ייד דייכס) שבהריון לנסוע יחד עם בילאל לאותו אירוע משפחתי בשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית, כדי להחזיר את היונה. והם עוברים חוויות, חלקן עוצרות נשימה. בין היתר, במהלך הנסיעה בלה העדינה מתייבשת, ויש צורך לטפל בה בדחיפות וביעילות כדי לא לאבד אותה.
זהר שחר וג'מאל חלאילה הם צמד במאים, היא ישראלית והוא ערבי-פלסטיני תושב ישראל, העובדים יחד בהרמוניה. "בלה" הוא סרטם הארוך הראשון, לו קדמו שניים קצרים. הם ביימו את "בלה" ברגישות ובעדינות, והוציאו תחת ידם קומדיה מרגשת שיש בה לא מעט מומנטים שמציגים באור שונה את מה שהורגלנו לראות בסרטי "קונפליקט" אחרים. ובסוף, בין סיטואציות מצחיקות ורציניות מסתתרת לה יונה חמקמקה, שעל כתפיה השבריריות מונח השלום כולו. דימוי שחשים אותו באוויר בסרט שנע בין הארץ לגדה המערבית, כשהגבולות הפיזיים מתערבבים עם אלה המנטליים ויוצרים עבודת קולנוע מרגשת, מקסימה ואנושית. צמד הבמאים נעזרו לא רק במפיקיהם הישראליים אלא גם בתוספת משמעותית מבלגיה: צמד האחים ז'אן פייר דארדן ולוק דארדן.
"חיים סודיים" (צרפת 2025) ***
דרמה. סרטה של רבקה זלוטובסקי. כשהפסיכולוגית הנודעת ליליאן סטיינר (ג'ודי פוסטר), אמריקנית החיה בפריז, מגלה יום אחד שאחת מהמטופלות שלה נפטרה, כנראה שמה קץ לחייה. אבל ליליאן משוכנעת שמשהו בסיפור חשוד. בין שאר המטופלים שלה, בנה שטוען שהיא לא מבלה איתו מספיק ובעלה לשעבר, היא חייבת לצאת לחקירה משלה, כדי לברר את העובדות לאמיתן. 105 דקות. חיים סודיים
חיים סודיים, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב
ביקורת
ג'ודי פוסטר הייתה ילדה מחוננת ואמה שלחה אותה בצעירותה ללמוד צרפתית. לכן לא היה לה קשה במיוחד לגלם את דמותה של הפסיכולוגית האמריקנית החיה ופועלת בפריז. יש לליליאן אינטראקציות עם לא מעט דמויות קרובות. בהן הגרוש שלה (דניאל אוטיי), בנה (ונסן לקוסט) שמתלונן שהיא לא משקיעה בו, המטופלת היהודייה שלה שהתאבדה (וירז'יני אפירה) ובעלה האלמן (מתייה אמלריק). אלא שבזה אחר זה צצים כאן עניינים שמסבכים את העלילה, כמו הדיבוק שמאיים להשתלט על הגיבורה שלנו. ואז בעלה לשעבר מצטרף לחקירה הדי חובבנית שלה, והסרט לא מתיר את הקשרים שהבמאית יצרה אלא רק מסרבל אותם, ועל הדרך גם מתיש אותנו הצופים. תפקיד של ג'ודי פוסטר בת ה-63 בצרפתית, נשמע על פניו מבטיח למדי, אבל בפועל ההבטחה לגמרי לא מתממשת, ולא בגלל פוסטר, אלא בעיקר בגלל בעיות קשות בתסריט וברצף המקוטע והמגומגם של העלילה.