אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2014 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן ריטה – הופעה במועדון
 

 
 
עם ארבעה נגנים ומול קהל מצומצם, בהופעה של ריטה בזאפה היה חשמל של הופעה גדולה


שירים נבואיים
 
ריטה לא צריכה מופע קטן או הופעות בזאפה כדי להוכיח לנו שזמרת מצוינת יכולה להתמודד עם אתגרים מגוונים. ריטה צריכה את סדרת ההופעות בזאפה כדי להוכיח לעצמה שמאמציה להתגבר על המשבר הגדול בחייה מוכתרים בהצלחה. וזו לא פסיכולוגיה בפרוטה. מפני שהפרידה של ריטה מרמי קליינשטיין היא לא רק מבעל ומאבי הילדות שלה, אלא גם מהעוגן המוזיקלי בקריירה שלה.
 
רוצה להגיד שריטה בזאפה הוא שיאו של מסע קדחתני, תזזיתי ומגוון בצורה חריגה, שהדיווה הלאומית מנהלת בשנתיים האחרונות. תחילה "רמזים", האלבום "הקטן" שהפיק עבורה לראשונה עברי לידר, שהוליד מופע במה מותאם (וגם מופע במסגרת פסטיבל הפסנתר), אחר כך סדרת ההופעות "האתניות" עם "כנסיית השכל", על הדרך קונצרט עם הסימפונית ראשון לציון, ועתה הפורמט החדש.
 
זמרת שהקריירה שלה מבוססת ובטוחה לא צריכה לזגזג בכיוונים שונים, לבטח לא בפרק זמן קצר ועמוס שכזה. זו יותר האישה שבתוכה. ספק חרוצה במידה בלתי רגילה, ספק משתעממת על נקלה; ייתכן שלא מוצאת את נפשה, שמא לא יודעת מה היא רוצה; ואולי רוצה להוכיח קבל אולם ובמה, להפגין בדרך אחרת, אם לא לגמרי חדשה, שלא צריך לנוד או לדאוג לה, שהיא מאוששת, שהיא שורדת את התקופה הקשה בדרך הכי יצירתית שהיא יכולה (הנה, שמענו משהו גם על ספר ילדים שהיא כתבה) ויוצאת ממנה מחוזקת ומתריסה.
 
מתריסה? אכן. ההתבססות על שירים משני אלבומיה הראשונים בעברית ("ריטה" 86' ו"ימי התום" 88'), שמספקים יותר ממחצית משירי המופע החדש (שלושה מהראשון, שמונה מהשני), היא אמירה חשובה וחזקה. היא מאפשרת בחינה מחודשת של הקריירה והחיים שלה, דאז ודהיום, בראי אותם שירים. וכיוון שמרביתם ככולם מזוהים עם השותפות המוזיקלית של קליינשטיין, גם אם לא היה שותף בכתיבתם (כמו "תחת ירח ערבי" של אורלנד וזעירא או "הנסיכה והרוח" של מוהר ופוליקר), זו הזדמנות יוצאת מן הכלל עבור ריטה לשכתב את עצמה ולהתייצב מול קהל אוהד וסקרן, מלאת עזוז ונחושה.
 
ולא תופתעו לגלות שהשירים ההם, וגם מאוחרים יותר (שני שליש בסך הכל, 14 מתוך 21 שירים במופע, הולחנו על ידי קליינשטיין), נשמעים היום - לאור הנסיבות והסיטואציה השונה - שונים, אחרים, משמעותיים ואף נבואיים בדיעבד. אפילו "שביל הבריחה" (של מיכל ברנט ורמי), להיט הביכורים שלה, מההקדם אירוויזיון שבנה אותה: "אילו רק ידעתי/ לסמן לי את שביל הבריחה", אותו היא שרה בעמידה ובקומה זקופה. שלא לדבר על "בערב יום העצמאות" (של איתן נחמיאס-גלס ורמי), השיר היחיד שהיא בוחרת לשיר מ"תפתח חלון" (99'), שבמבט לאחור יכול לסמן את זרעי הפרידה ואת הצהרת העצמאות תרתי משמע, אותו היא מבצעת בזעם כבוש מלא הוד, בהלקאה עצמית ובצעקה גדולה, שבא לבכות.
 
השיטוט בחייה וחיפוש משמעויות אחרות הם בלתי נמנעים בסוג מופע כזה, בו ריטה משילה את מעטה הדיווה המלכותית לטובת קשר קרוב, מטווח נגיעה, בלתי אמצעי כמעט, ארצי ואנושי בתכלית. כמה אפשר להתפעל משירתה העצומה, מגזרתה הנערית החטובה, מהתנהלותה המאופקת ומהדיאלוג שבינה לבין נגניה ובינה לבין הקהל, המועט ללא תקדים בהופעותיה (טוב, כמה כבר יכולים להיכנס בזאפה בישיבה? 300 צופים?). אחרי שסקרנו את הגוף ואת הלבוש (שחור, גופייה דקת כתפיים ומכנסיים צמודים עם כיסים), את העבודה המדויקת של רופא השיניים ואת השקדים שבמעמקי פיה הפעור - וזה נגמר מהר, במרחק הקצר - נשארים רק השירים. והם ה-סיפור.
 
תיאטרליות מדודה
 
למן "כמו בתמונה" (חלפי/קליינשטיין) הפותח, שהיה תמים למשמע ב"ימי התום", והיום הוא מעורר סקרנות עצומה למשמע שורות כמו "הוא חוזר מבריחות ליליות... היכן מטלטלת נפשו בלילות/ והיא הכנועה, עושה את דברו/ כמו המשרתות את צווי אדונים// פורשת כנפיה לעוף/ וליפול. להיקרע לגזרים...", וגם "(מה יש לנו עוד) מלבד אהבה" (צרויה להב וקליינשטיין), היחיד מ"חמצן" (2003); דרך ההתפכחות וההשלמה של "מאוחר מדי" (של לפיד וארצי) מ"אהבה גדולה" (94'), שבוודאי נכתב על סמך נסיונם של אחרים ("זה נכון שרצינו להיות ביחד/ אבל החיים היו חזקים יותר"), אבל מתאים למצטרפים חדשים למשפחת המתגרשים, או "נוצה ברוח" (יעקב גלעד וקליינשטיין) ואפילו "בביתי הנעול", נושא התפילה התמימה והאוטופית (שלום חנוך וקליינשטיין) מ"אהבה גדולה"; ועד "בגידה" (יעל טבת ורמי) המושאל מ"ריטה", ו"מחכה" (שהיא עצמה כתבה עם עידן רייכל) מ"רמזים" (2008), על האופטימיות שלאחר ההתרסקות וההתחלה החדשה שהיא מביאה, בסיום. את האחרון היא שרה בחיוך של אישה מנצחת, פורשת את ידיה לצדדים כאומרת: ראו אותי. הנה אני, אחרי הכל. שפטו בעצמכם, מי עשה עסק יותר טוב? אבל אולי אני נסחף ומרחיק לכת בפרשנות ובניתוח הג'סטות.
 
בדרך כלל היא יושבת. ובאופן מפתיע, נינוחה לגמרי, וכבר ראינו אותה בעבר יושבת במופעים קטנים ואינטימיים, מתוחה כקפיץ שמבקש להשתחרר. כאן אין הרגשה שהיא קמה להסתער. לא דווקא איפוק או בגרות, גם מגבלות הבמה הקטנה. אם כי, הישיבה לא בהכרח מתאימה-הולמת את העיבודים החדים, המודגשים והמאוד-רוקיים, גם לא את ההגשה. כשהאנרגיות גדולות ממנה, כמו ב"הנסיכה והרוח", "עטוף ברחמים" ו"עבד של הזמן" היא על הרגליים, ואז הבמה נראית קטנה על מידותיה.
 
הישיבה מעקרת את המלודרמטיות, וטוב לה כך. היא עדיין תיאטרלית, בתנועות הידיים ובמחוות הגופניות, אבל הן מדודות ונשלטות. היא לא חוסכת בעוצמות השירה ובכוחניות ההבעה, אבל מוותרת על רגשנות. כשהיא גונחת, מלחשת או מנסה ליצור קשר עין, זה למען השירים והאדרת הכוונות. באוויר, חשמל של הופעה גדולה. אינטימי? לא בהכרח. זה זאפה, אבל מרגיש כמו קיסריה. אותו מופע בדיוק יכול לעלות גם שם, למרות שיש "רק" ארבעה נגנים. חלקם, כמו המתופף איתן רז ונגן הגיטרה יונתן פריג', עושים זאת בלאו הכי. לפחות הסאונד מעולה. מאוזן היטב.
 
הצליל כאמור הדוק, מתומצת, אולי דיאטתי, אבל דינמי, קצבי וטעון מאוד, אובססיבי כמעט. נאמן לריתם סקשן, מוסיף גוני קלידים. עברי לידרי אופייני, שגם הוא עצמו נכשל לא אחת במופעים שלו, באבחנה בין מופע חשמלי לאנפלאגדי, בין המוני לאקוסטי-אינטימי. עם זאת, בדרך כלל לא רואים בזאפה הפקות תאורה שכאלה. אבל אצל ריטה כמו אצל ריטה, אין פרט עיצובי שנשאר ליד המקרה, במיוחד אם הוא מופקד בידיו האמונות מאוד של רונן נג'ר.
 
שעה ו-45 דקות עם מגוון של תחנות בזמן שמוצאות מכנה משותף בדמותה של פרפורמרית שקשה מאוד לעמוד בפני הכוח והקסם הבימתיים שלה, ובמופע שיכול להיות הצעה לחברות והתחלה יפה בעבור מי שלא אהב/סבל אותה עד כה. הטווח הקצר הופך את המפגש למרשים ומרגש, וגם מכריח את ריטה לביצועים מדויקים, מגוונים ומצוינים. כמו ביצוע מכמיר על סף ההתרסקות ל"המחול המטורף" (מירי פייגנבוים וקליינשטיין) מ"תחנות בזמן", גם הוא מחטיבת השירים שמתפרשים מחדש ("אני יודעת שמכרתי את עצמי להזיה..."); "ימי התום" (צרויה להב וקליינשטיין) שמקבל ביצוע יפהפה, רוגע ומפויס, הודות לעיבוד מקסים; וגם שני השירים היפהפיים של אורחה במופע, המוזיקאי עילי בוטנר ("סוף העונה" שכתב לה ל"רמזים" ו"כל זיכרון חוזר" שהיא שרה בפרויקט החדש שלו), שהם דוגמה נהדרת להגשה אקוסטית וסופר-אינטימית. הסיום, עם "אגדת השמש והירח" (אהוד מנור ונחמה את קליסקי), כשפריג' שר את התפקיד של זאב נחמה, מוריד מתח, מחזיר לשפיות ומשאיר אחריו ניחוח קל של שעשוע מהנה.
 
ריטה בזאפה. זאפה תל-אביב, ראשון, 23 במאי 2010.

למועדי מופעים >

30/05/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות