בקונצרט השביעי מסדרת מופת ב' של מוזיאון תל-אביב לאמנות תופיע ביום שבת הקרוב רביעיית אריאל, בקונצרט עם יצירות מאת מוצרט, ברהמס, סקרלטי ושוסטקוביץ'.
 
משתתפים: אלכסנדרה קזובסקי, גרשון גרצ'יקוב – כינור; סרגיי טרשנסקי – ויולה; עמית אבן־טוב - צ'לו.
עם רומן רבינוביץ – פסנתר.  
 
על היצירות
מאת: אורי יעקב
 
מוצרט - רביעיית כלי קשת מס' 20 ברה מז'ור ק' 499 "הופמייסטר"
מוצרט עשה לו מנהג כמעט קבוע להעלות על הכתב יצירות לרביעיית כלי קשת רק לאחר הופעתן של יצירות חדשות באותו ז'אנר מפרי עטו של מורו ורבו יוזף היידן. לא בכדי זכה היידן לכינוי "אבי רביעיית כלי הקשת", ולאורכו של מכלול הרביעיות פרי עטו, המונה למעלה מ-80 יצירות, ישנם אינספור שכלולים ופיתוחים של הז'אנר.
 
ניתן לומר כי מוצרט חש בכל פעם מחדש צורך להגיב על "המילה האחרונה" בתחום מפיו של הוותיק ממנו. בשנת 1773 הגיע מוצרט הצעיר לביקור בווינה, והזדמן לו להאזין ולעיין בתווים של קבצי הרביעיות אופוס 17 ו-20 מאת היידן, שהתפרסמו זמן קצר קודם לכן. כתגובה, מוצרט כתב עוד באותה השנה את שש הרביעיות ק' 173-168, בהשפעה ברורה של אותן רביעיות מאת היידן.
 
היידן כתב את קובץ הרביעיות אופוס 33 בשנת 1781, כתשע שנים לאחר כתיבת אופוס 20. והנה, גם מוצרט "הקיץ" עתה לאחר כתשע שנים בהן לא כתב רביעיות כלל, ובשנים 1785-1782 כתב את שש הרביעיות ה"אמצעיות", שאף הוקדשו להיידן. בשנים 1787-8 היידן שוב חזר לכתיבת רביעיות, עם אופוסים 50, 54 ו-55. למרות ההשערות ששלוש רביעיות כלי הקשת המאוחרות של מוצרט (ק' 575, 589, 590) נכתבו בעיקר מתוך התקווה לעניין את מלך פרוסיה וילהלם פרידיך השני, קשה להתעלם מן העובדה שנכתבו בשנים 1889-90, זמן קצר אחרי פרסום שלושת האופוסים האמורים של היידן.
 
רביעיית כלי הקשת ק' 499 ברה מז'ור נכתבה בשנת 1786, כחודשיים לאחר ביצוע הבכורה לאופרה "נישואי פיגארו". היא הוזמנה על ידי פרנץ אנטון הופמייסטר, מוזיקאי ומו"ל מרכזי בווינה של אותה תקופה, כחלק מניסיון כושל למדי של השניים לפרסם באופן עצמאי יצירות קאמריות אחדות מאת מוצרט, ללא תמיכת פטרון כלשהו.
 
לאחר כשלון המכירות, מוצרט ניסה לעניין את וילהלם פרידריך ברכישת היצירה וההקדשה, אך ככל הידוע העניין לא צלח בידיו. מבחינת האמור לעיל, הרביעייה ממוקמת בתווך בין שני קבצי הרביעיות המרכזיים של מוצרט הבוגר, שש "רביעיות היידן" ושלוש הרביעיות "הפרוסיות". היידן פרסם בין השנים 1781 ו-1787 רק רביעייה בודדת בסולם רה מינור תחת אופוס 42, שהתפרסמה בשנת 1785. בהעדר כל הוכחה מתועדת לעניין, קשה להתעלם מהישנותו של אותו "דפוס תגובה" אופייני של מוצרט. ראוי לציון במיוחד פרק המינואט ביצירה, שמוצרט מפליא להקצין בו את כל האלמנטים המוזיקליים השונים, ובוחר לעשות זאת דווקא בז'אנר המינואט הצנוע והאצילי ביסודו. ניתן למצוא בו מרקם קונטרפונקטי-חיקויי מפותל, שימוש נרחב באלמנטים של כרומטיקה ושינויים דינמיים משמעותיים.
 
ברהמס - רביעיית כלי קשת מס' 3 בסי במול מז'ור אופוס 67
הסיפור העומד מאחורי כתיבת שתי רביעיות כלי הקשת אופוס 51 מאת ברהמס הוא דוגמה לזהירות ולביקורת העצמית המופלגת אשר אפיינו את התייחסותו של ברהמס כלפי יצירתו כולה. שתי הרביעיות פורסמו בשנת 1873, לאחר עבודה ממושכת שנמשכה כעשור. כמו כן, במהלך 20 השנה שקדמו לפרסום האופוס, השלים ברהמס למעלה מ-15 סקיצות לרביעיות כלי קשת אחרות אשר נגנזו לבסוף.
 
בשנת 1876, שנת כתיבתה של רביעיית כלי הקשת השלישית אופוס 67, אפשר כבר לזהות שינוי מסוים בהתייחסותו של ברהמס למלאכת הכתיבה. בעוד שהיצירות הראשונות שכתב בז'אנרים המשמעותיים, כמו הסימפוניה הראשונה והרביעיות הראשונות, הן כאמור פרי עבודה רבת שנים, הרביעייה השלישית נכתבה בתוך פחות משנה. ייתכן שעבור מלחינים דוגמת שוברט מדובר בפרק זמן ארוך במיוחד לכתיבה, אך בשביל ברהמס, אפשר לומר כי זהו קצב עבודה מואץ בהחלט, המעיד על התפתחות בטחונו העצמי כמלחין.
 
לעתים קרובות אפשר לשמוע מוזיקאים וחובבי מוזיקה רבים מתייחסים בצער אל העובדה שברהמס כתב רק שלוש רביעיות כל קשת. מובן מאליו כי לא היינו מגלים כל התנגדות להתווספותן של יצירות מופת נוספות לרפרטואר רביעיות כלי הקשת, אך למעשה מהוות השלוש מעין שילוש מושלם של ניגודים והשלמות. דרך האזנה מעמיקה ל"שילוש" זה ניתן לקבל תמונה שלמה ומרתקת של עולמו המוזיקלי העשיר של ברהמס.
 
כל אחת מן הרביעיות מציגה עולם רגשי שונה: החל מן הדרמה הדחוסה והפאתוס ברביעייה מס' 1 בדו מינור, דרך העדינות והליריות של הרביעייה מס' 2 בלה מינור, וכלה ברביעייה מס' 3 שטופת האור והנועם. דניאל ג' מייסון, מהחשובים שבחוקרי ברהמס, הגדיר את הרביעייה השלישית כ"מלאת הומור", והקדיש את רוב ניתוח היצירה לניסיון להגדיר כיצד מתבטא ההומור ביצירה ובמוזיקה בכלל.
 
למרות שהבהירות וההומור ביצירה מצויים בהלך רוחה הכללי, אפשר להצביע על כמה אלמנטים מוזיקליים מוגדרים המשקפים הומור זה, בייחוד בתחום הקצבי. הוראת הביצוע לפרק הראשון היא ויואצ'ה (חי ומהיר מאוד), וקיים בו משחק בין משקל זוגי למשולש ובין הדגשות קצביות משתנות. באמצעו של הפרק השני והאיטי משולבות תיבות אחדות במשקל אסימטרי, היוצרות תחושת חוסר איזון. פרק הסיום כתוב באופן לא שגרתי לפרקי פינאלה, בצורת נושא ווריאציות, ונחשב בעיני רבים לשיאה הקומפוזיטורי והרגשי של היצירה כולה.
 
דומניקו סקרלטי - שלוש סונטות למקלדת
סקרלטי הוא אחד מן המלחינים יוצאי הדופן והחדשניים לזמנם שידע עולם המוזיקה. הוא נולד בשנת 1685 בנאפולי, בנו השישי של אלסנדרו סקרלטי, ממלחיני האופרה הבולטים והמשפיעים של תקופת הבארוק האיטלקי. מתחילת הדרך יועד לקריירה דומה לזו של אביו, כמלחין אופרות ומוזיקה קולית-דתית, ובשנת 1701 נתמנה למלחין ונגן עוגב בקאפלה המלכותית בנאפולי.
 
בהמשך נשלח סקרלטי להרחיב את השכלתו ולהתפתח כמלחין במרכזים מוזיקליים נוספים ברחבי איטליה, ביניהם ונציה ורומא, ונתמנה למשרה היוקרתית "מאסטרו די קאפלה" בכנסיית סנט פטרוס ברומא. סקרלטי הפך למלחין אופרות מוביל ברומא, והתחכך בדמויות מרכזיות וידועות בעולם המוזיקה באותה תקופה, בהן המלחין גאורג פרידריך הנדל ופטרון האמנויות פייטרו אוטובוני. שמו אך יצא לתהילה בשאר ארצות אירופה, ובלונדון בוצעה בבכורה האופרה "נרסיסו" פרי עטו.
 
בשנת 1719 סקרלטי קיבל הצעה מבית המלוכה הפורטוגלי לעבור ולהשתקע בליסבון, ולשמש מורה למוזיקה למריה מגדלנה ברברה, בתו של המלך. סקרלטי החליט במפתיע להיענות להצעה, ומכאן ואילך השתנה מסלול חייו באופן משמעותי. מלבד גיחה של פחות משנה בחזרה לרומא בשנת 1729, במהלכה גם נישא לאשתו הראשונה, סקרלטי נותר עד יום מותו תושב קבע בחצי האי האיברי. לאחר שהות של ארבע שנים בסביליה שבספרד, נענה שוב להצעת עבודה, הפעם מצידה של מריה מגדלנה ברברה עצמה שנישאה ליורש העצר הספרדי, והצטרף אליה לחצר המלך הספרדי שבמדריד. הוא התערה מאוד בספרד ובתרבותה, ולאחר מות אשתו אף נישא לאישה מקומית.
 
בתקופת שהותו בספרד מיעט סקרלטי לכתוב בז'אנרים האופראיים והדתיים בהם התמקד במחצית הראשונה של חייו. עיקר מרצו הוקדש לכתיבה בז'אנר של סונטות חד-פרקיות לצ'מבלו, ובסך הכל העלה על הכתב לא פחות מ-555 יצירות בז'אנר זה. זוהי תופעה ייחודית בנוף המוזיקלי של תקופת הבארוק, שבה רוב המלחינים הבולטים התפרשו על פני כתיבה ברוב הז'אנרים השונים במקביל.
 
מכלול הסונטות למקלדת של סקרלטי מהוות עולם עצום של התפתחות אינסטרומנטלית, סגנונית ומוזיקלית, והשפעתן על המלחינים בדורות הבאים משמעותית ביותר. סקרלטי נטע בהן אינספור חידושים בתחום הכתיבה לכלי, ההרמוניה ופיתוח המבנה המצומצם בבסיסו של סונטה דו-חלקית. לצד ההשפעות שהביא עימו מן המסורת המוזיקלית של הבארוק האיטלקי, ניכרת ביצירתו השפעה מעמיקה של מוזיקת הפולקלור של המחוזות השונים בחצי האי האיברי. השימוש במודוסים מקומיים, במקצבים של המחולות והז'אנרים הפולקלוריים השונים, כמו גם חיקוי מצלולי הגיטרה, הכלי הלאומי של ספרד, הם אלמנטים שכיחים ביצירתו.
 
דמיטרי שוסטקוביץ' - חמישיית פסנתר בסול מינור אופוס 57
עד לשנת 1938 שוסטקוביץ' הגדיר עצמו כ"סימפוניסט" והתמקד בכתיבת יצירות המיועדות לגופי ביצוע גדולים. באותו זמן, שנתיים לאחר הביקורת הקטלנית והעוינת שהוטחה באופרה "ליידי מקבת ממצנסק" פרי עטו על גבי העיתונות הסובייטית המגויסת, שוסטקוביץ' הבין כי עליו "לשנות כיוון". בעקבות הצלחתה המסחררת של הסימפוניה החמישית, החליט כי עליו להתמקד עתה בכתיבה סמפונית שתרצה את משאלותיו וטעמו של המשטר, ואילו את ביטויו האישי הכן והביקורתי ביותר יוכל להעביר דרך הז'אנרים הקאמריים האינטימיים יותר.
 
חברי "רביעיית בטהובן" היוו שותפים נאמנים לדרך חדשה זו, ואף המשיכו בכך למעלה מ-30 שנה, עד מותו של שוסטקוביץ'. בעקבות שביעות רצונם של חברי רביעיית בטהובן מהרביעייה הראשונה שכתב עבורם, פנו הללו בקריאה נלהבת לשוסטקוביץ' לכתוב חמישייה לפסנתר ולכלי קשת כדי שיוכלו לבצעה בצוותא עם המלחין עצמו בתפקיד הפסנתרן.
 
היצירה בוצעה בבכורה על ידי שוסטקוביץ' ורביעיית בטהובן חודשים אחדים לאחר מועד הכתיבה, ובאופן מפתיע למדי זכתה להצלחה בקרב הקהל ולשבחי הביקורות. בעיתון "ליטרטונאיה גאזטה" תוארה היצירה כ"דיוקנו של דורנו אנו... העושר הצלילי; תיאור מושלם של ההווה". ב-1941 קיבלה היצירה את ההכרה הגבוהה ביותר של הממסד, עם זכייתה ב"פרס סטאלין". במסגרת הפרס הוענקו לשוסטקוביץ' 100 אלף רובלים, אותם החליט לתרום לטובת עניי העיר.
 
ראוי לציין כי שוסטקוביץ' הצעיר היה פסנתרן מבטיח, וגם לאחר פרסומה של הסימפוניה הראשונה פרי עטו, אירוע שהחל לקבע את מעמדו כמלחין, ניגש בשנת 1927 להתחרות בתחרות הפסנתר ע"ש שופן בוורשה ואף זכה בפרס. תפקיד הפסנתר בחמישייה אמנם קשה ומאתגר, אך באופן מפתיע לא נעשה בו שימוש בטכניקות פסנתרניות מרשימות במיוחד. המלודיות שנוטל הפסנתר מוכפלות בהרבה מקרים באוקטבות מרוחקות, ללא קולות פנימיים, וקיים שימוש ברגיסטרים הקיצוניים של הכלי.
 
בפועל נוצר אפקט של פשטות ובהירות מרקמית. מלבד בפרק הסקרצו התזזיתי, אין ביצירה שילוב של כל כלי הנגינה באותו בזמן, דבר שתורם גם כן למצלול מאוורר ובהיר יותר. הפרלוד והפוגה, שני הפרקים הפותחים את היצירה, מושפעים, באופן טבעי לז'אנר זה, מיצירתו של באך. הפרלוד נפתח בחומר רטורי-אלתורי, ולאחריו מגיע חלק אמצעי בסגנון נאו-קלאסי מתנגן. רוב החומר ביצירה כולה מושפע בצורה זו או אחרת מאותם חומרים המופיעים בפרלוד. הפוגה הנה דוגמה למלאכת המחשבת של שוסטקטוביץ' בשליטה בכתיבה פוליפונית מורכבת.
 
האירוע יתקיים ביום שבת, 5 ביוני 2010, ב-21:00 במוזיאון תל-אביב לאמנות. כרטיס: 120 ש"ח (הנחות לגמלאים, מנויי המוזיאון, תלמידים וסטודנטים. לחיילים במדים – כניסה חינם, על בסיס מקום פנוי). לפרטים ולהזמנות: 03-607020.