סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2017 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ריאיון
 
מאת: טל גורדון חייל בצבא המוזיקה
 

 
 
איכשהו, אחרי כל כך הרבה אלבומים שעשיתי.. והפער הזה בין התגובות המפרגנות של מבקרים לבין חוסר ההצלחה המסחרית... יש איזה מין תחושה כזאת של טיפה ייאוש לעשות אלבום חדש. ההרגשה היא שיש מיליון שירים שעומדים בתור, והתור הזה נעשה עמוס משנה לשנה בגלל האמצעים הפשוטים שמאפשרים היום לכל אחד להפיק סינגל או אלבום, וההרגשה היא שאני עושה שירים שיעמדו שוב פעם בסוף התור ולא בטוח אפילו שהם יגיעו בכלל לתור, אז בוא נעזור לשירים שכן הגיעו כבר"
אילן וירצברג באלבום חדש שנותן עוד הזדמנות לשירים שלו שנעלמו בקול דממה דקה


מיליון שירים עומדים בתור
 
"לא יכולתי לעשות עם זה כלום/ אתה שומע לא יכולתי לעשות עם זה כלום/ זה היה אצלי בידיים/ ולא יכולתי לעשות עם זה כלום/ ולא יכולתי לעשות משהו/ אתה שומע יכולתי לגמגם/ מה רציתי להגיד/ יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר"("לא יכולתי לעשות כלום", מילים יונה וולך, לחן אילן וירצברג)
 
פתאום, עם "לא יכולתי לעשות עם זה כלום" נפלו על החדר היגיון גדול ומרגיע ותחושת הקלה על השפיות המוזיקלית שחזרה לי למרחב הפרטי. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לשים במערכת את "האוסף הפרטי" של אילן וירצברג, מהדורה מחודשת של שירים מאלבומי הסולו שיצר לאורך השנים, כדי לקבל את הגיטרה חמת הלב שלו, משרתת את השירים המענגים, המנחמים, והמעוררים געגוע גדול למוזיקאי הכל כך מוכשר הזה, שנוכחותו הלא מספיק גדולה בפסקול של השנים האחרונות מספרת באיזשהו מקום את סיפורה של המוזיקה הישראלית של כאן ועכשיו, זו שלועסת את אמניה לכדי מוצר דק ושקוף, היחיד כמעט שיכול לעבור את חומות הרדיו הישראלי.

האלבום הזה הוא מעין אוסף של שירי עבר שהוקלטו מחדש, מה שעורר אצלי, אני מודה, חשש גדול רגע לפני שבקע הצליל הראשון של השיר הפותח את האלבום, "שיר קדם שנתי" (שמוכר יותר כ"סקס אחר" וגם הוא כמו השיר שפתח את הכתבה לקוחים מ-"בציר טוב", האלבום המיתולוגי באמת שיצרו וירצברג ושמעון גלבץ ב-82' משירי יונה וולך). החשש שלי נבע  מהנגיעה בקלאסיקה, גם אם הנוגע הוא זה שיצר אותה. 

"לקחתי בחשבון שלמרות שזה שלי התגובה תהיה כאילו שאני נוגע בפרות קדושות", אומר וירצברג. "יש דבר כזה שנקרא באנגלית לעשות REMAKE, והיו לזה מבחינתי כמה סיבות: בואי נתחיל מהמוטיבציה שלי. לעשות אלבום אוסף זה דבר שתמיד נמצא שם ברקע, אבל תמיד יש את הפיתוי לעשות אלבום חדש שיותר מדליק לעשות אותו איכשהו, במקום להוציא את האנרגיות על אוסף.

וירצ-ענק1.jpg
עטיפת האלבום (יח"צ)

"אבל איכשהו, אחרי כל כך הרבה אלבומים שעשיתי, 12 אלבומים כולל אוספים שמהם כשמונה, תשעה אלבומי סולו, והחיכוך הזה עם המציאות ועם הפער הזה בין התגובות המפרגנות של מבקרים לבין חוסר ההצלחה המסחרית מצד שני, אז יש איזה מין תחושה כזאת של טיפה ייאוש לעשות אלבום חדש. ההרגשה היא שיש מיליון שירים שעומדים בתור, והתור הזה נעשה עמוס משנה לשנה בגלל האמצעים הפשוטים שמאפשרים היום לכל אחד להפיק סינגל או אלבום, וההרגשה היא שאני עושה שירים שיעמדו שוב פעם בסוף התור ולא בטוח אפילו שהם יגיעו בכלל לתור, אז בוא נעזור לשירים שכן הגיעו כבר".

מקפצה לשירים הלא מוכרים

כאן המקום להזכיר שאילן וירצברג הוא אחד המוזיקאים היותר פוריים ומאחוריו לא רק 12 אלבומים משלו אלא גם קריירה רבת שנים כמעבד, מלחין ומפיק מוזיקלי שעבד עם בכירי האמנים שלנו ביניהם  שמוליק קראוס, אריק אינשטיין, אריאל זילבר, אושיק לוי, נורית גלרון, נתנאלה, מירי אלוני, ג'וזי כץ, סקסטה, קילר הלוהטת, הקליק, יגאל בשן, מזי כהן, אפרים שמיר, גידי גוב,  גלי עטרי, יוסי בנאי, מיכה ביטון, עפרה חזה, אסתר שמיר, רוחמה רז, המכשפות, ריטה, חווה אלברשטיין ועוד.

ולמרות זאת אומר וירצברג "מכל אלבומי הסולו שלי, כמעט הכל ממש לא מוכר, לא הושמע כמעט, והייתה הרגשה שזה איכשהו הולך לאיבוד. האלבומים האלה לא מיוצרים יותר ולא קיימים וחבל לי. הרגשתי צורך לתת לדברים סיכוי נוסף ולעשות איזה מין אלבום כזה שהוא לכאורה אלבום אוסף אבל מצד שני הוא גם קצת כמו אלבום חדש.

"אז פתחתי אמנם את האלבום עם שלושה שירים שהם להיטי ענק ("שיר קדם שנתי", "לא יכולתי לעשות כלום", "על מדרגות התיאטרון") גם כי הם מייצגים אותי והם חלק מהקריירה שלי כיוצר מבצע, וגם כדי לתת איזה מקפצה מסוימת לכל השירים שבאים אחרי שלושת אלה, שהם פחות מוכרים, ואלה השירים שהיה חשוב לי לחשוף".

"להוליד עוד פעם את אותו תינוק"

ההקלטות החדשות שומרות על קרבה גדולה להקלטות המקוריות, לא באת עם אג'נדה של לתת פרשנויות חדשות לשירי העבר

"הייתה לי הרגשה שזה די משעמם לקחת שיר מפה שיר משם ולקבץ אותם יחד, הרגשה קצת לא חגיגית ולא יצירתית, ובכל זאת רציתי לעשות משהו חדש, אז החלטתי להעביר את השירים את כור ההיתוך שלי מחדש אבל לא במטרה לשנות אותם אלא להוליד אותם מחדש כמו שהם, באותה זהות. להוליד עוד פעם את אותו התינוק

"יש מקרים שזה יצא מאוד אותו דבר, שהקפדתי לא רק להעתיק את התפקידים אלא לקלוט את הרוח, הספיריט, המג'יק שנמצא בתוך הסיפור הזה ועד שאני לא שומע אותו באוזניים אני לא עוזב את זה, ומצד שני יצאו גם דברים חדשים כתוצאה מהתהליך. אפילו 'בלא יכולתי לעשות עם זה כלום'. ב-20 השנה האחרונות שאני עושה את השיר הזה בהופעות אני יוצא בסוף השיר עם סולו גיטרה ארוך, דרמטי, פינק פלוידי כזה שהפך מבחינתי לחלק מהשיר, אז פשוט הוספתי אותו.  יש גם דברים קטנים שרק אנחנו מרגישים כמו איזה זיוף במילה שמקפיץ אותך בכל פעם מחדש, אז ההקלטות החדשות היו הזדמנות לתקן את הדברים האלה...

"הגישה שלי לדברים שאני עושה היא כמו במוזיקה הקלאסית: זאת היצירה, כל תזמורת וכל מנצח מקבלים את אותם תווים, וזה יוצא אותה מוזיקה עם הבדלים של אינטרפרטציה. אין שום תפקיד שונה. זה מה שהנחה אותי, למרות שפה ושם כן היו תפקידים שונים שנבעו מהתהליך של העשייה.

וירצ-ענק2.jpg
תמונת יח"צ

"המחשבה היא, בפעם הקודמת לא הקשבתם לשירים האלה ועכשיו יש עוד הזדמנות לשמוע אותם, כשהפעם אני עושה את זה יותר טוב מבחינתי, לדעתי הסובייקטיבית כמובן".

"מבחינתי הטקסט זה גם מוזיקה"

"הזיכרונות שנשכחו מזמן/ באים שוב, נוגעים בי/ ונעלמים/ החלומות שהלכו לאיבוד אי שם/ באים שוב, נוגעים בי/ ומתפזרים עם תום החשכה/ כמה, כמה געגועים" ("געגועים", מילים ולחן אילן וירצברג)

מעבר ללחנים ולהפקה גם כתבת את מילות חלק גדול מהשירים, ואני מעזה להודות שהחלק שלך ככותב טקסטים היה גילוי די חדש מבחינתי. בעבודה שלך עם אמנים אחרים הכרתי בעיקר את המלחין, הגיטריסט והמפיק המוזיקלי

"במובן הזה של לתת לאחרים אני לא רואה את עצמי ככותב טקסטים, אלא רק ביני לבין עצמי. זה חלק מהזהות שלי רק במובן של סינגר סונג רייטר, שזה בעצם המודל שגדלתי איתו, ואיכשהו התגלגלתי גם להיות משהו אחר ובאיזשהו שלב חזרתי אליו וכאילו התעקשתי עליו למרות חוסר ההצלחה כי זה מה שהכי חשוב לי.

"במובן הזה של סינגר סונג רייטר אני עושה הכל. זה סוג כזה של יצירה שמכיל את הכתיבה, ההלחנה, ההפקה, ואני מרגיש שבאלבומים שלי יש את האמת האמנותית הכי מזוקקת שלי, שלא קשורה בהתחברות למישהו אחר, שאז נוצרת אמת אחרת שהיא משותפת יותר.

"במקום הזה של הכתיבה לעצמי אני מרגיש שאני יודע הכי טוב מה צריך להיות שם, ולא רק מבחינת המילה עצמה אלא מבחינת הפונטיקה שלה. כשאני מלחין מתנגנים לי בפה דברים שיש להם צליל, וזה יכול להיות טקסט מעולה ומדהים שמישהו אחר כתב אבל משהו בצליל לא מנגן. מבחינתי הטקסט זה גם מוזיקה. זה מין לוח צבעים שדרכו המבצע יוצק את הניואנסים וההרגשות והמורכבות של ההבעה.

"כשאני שומע שיר של לנון באנגלית ולא עוקב אחרי המילים אני מרגיש את מה שהוא מעביר דרכן גם אם אני לא קולט מה הן בדיוק. כל מילה מוציאה מהמבצע איזה סוג של צבע, והצבעים האלה עוברים והמאזין קולט אותם גם אם הוא לא שומע את המילים בפירוט".

הסיפור מאחורי הפתק

"מחכה שייפסק/ ייפסק הרעש/ מחכה/ מחכה שיעבור/ יעבור הזעם/ מחכה/ זה בא כמו חיה טורפת/ זה בא כמו חיה מורעבת/ מחכה שיעבור/ שיעבור ההלם/ מחכה/ מחכה שיחלוף/ יחלוף הפחד/ מחכה// (...)/ מחכה שיירגע/ יירגע הבכי/ מחכה שתשכך/ תשכך הצעקה" ("מחכה שייפסק", מילים ולחן אילן וירצברג)

הטקסטים שלך מביעים עוצמה רגשית מאוד מאוד חזקה שקשה שלא להתייחס אליה, כמו ב"מחכה שייפסק", למשל

"'מחכה שייפסק' זה שיר מתוך האלבום 'באת כמו עשן' שיצא ב-1995 והיה מוקדש לזכרה של האישה שהייתי איתה אז, אשתי דאז, שנפטרה מסרטן. האלבום היה כתוב מהחוויות שעברתי לאורך התקופה הזאת של ללוות את המחלה, וזה איכשהו מתחבר גם למשהו קשה שעברתי בתור ילד.

"אבא שלי היה ניצול שואה שסבל מדיכאונות ומילדות ספגתי את המקום הזה של השואה. הוא התאבד כשהייתי בן 17. היו גם כמה חברים שנפטרו, היה יצחק אשכנזי שהשיר החמישי באלבום הוא שלו, חבר שכתב לי מילים ונפטר גם הוא מסרטן, ויונה וולך שמתה, והייתה הרגשה כזאת שאני מחכה שייפסק כבר הדבר הזה, הרעש הזה, שתיפסק הצעקה".

בעמוד האחורי של חוברת האלבום יש תצלום של פתק עם  שיר כתוב על נייר ומוקדש לך. מסקרן

"את הראשונה ששואלת על זה, זה משהו שאף אחד לא שאל עליו וזה צועק שם לשמים. הסיפור מאחורי הפתק הוא שאני הגעתי ללהקה צבאית כשאני לא יודע בכלל מי אני, מה אני, מוזיקאי, לא מוזיקאי, שווה, לא שווה, לא היה לי מושג. ניגנתי גיטרה והלכתי בתור גיטריסט לבחינות והתקבלתי לצוות חיל האוויר.

"הייתה שם מישהי בעתודה, אחרי הלימודים, בוגרת בשנתיים שלוש, מוזיקאית רצינית, פסנתרנית ידועה בארץ כזאת, והיא מה זה התפעלה ממני, הקשיבה לשירים שלי והייתה לוקחת אותי לאירועים שלה ומציגה אותי כמוזיקאי, בסופרלטיבים. זה הדבר הראשון שבנה לי את הביטחון העצמי כמוזיקאי וזה שיר שהיא כתבה. בכוונה לא כתבתי את השם שלה כי אני לא בקשר איתה ואני לא יודע אם זה מקובל עליה. אני אגיד רק 'עליזה', בלי שם משפחה".

מדורית ראובני ועד הקליק

דיברת קודם על העבודה העצמאית שלך מול העבודה שלך כמפיק מוזיקלי ומוזיקאי שותף למוזיקאים אחרים ואצלך באמת יש מגוון מטורף בין המתינות של גלי עטרי שעבורה הפקת מוזיקלית כמה מהאלבומים המצליחים ביותר שלה ועד הפראיות של שמוליק קראוס שגם אצלו אתה שותף לאלבומיו היפים ביותר

"זה עוד יותר קיצוני כי זה מתחיל מדורית ראובני, וממשיך עד 'הקליק', שהם יותר פראיים מקראוס. קראוס פראי יותר בהתנהגות שלו מאשר במוזיקה שלו, שהיא לירית ועדינה. פה ושם יש לו מקום מכוסח שבא מהצד המרדני שלו אבל לא מהצד העמוק שלו. מהעומק יש לו דווקא צד מאוד עדין. הרבה פעמים דיברתי על הנושא הזה של ההפך. שאני כלפי חוץ יותר עדין ושקט ובפנים אני יותר כסאח, זה יוצא דרך הגיטרה למשל. יש לפעמים משהו מטעה בבפנים ובחוץ".

ומכל האמנים האלה שליווית לאורך אלבומים רבים, מי מהם זכור לך במיוחד, את מי אתה לוקח איתך עד היום?

"האמן שהיה הכי קרוב אלי במנטליות זו נורית גלרון. היא הייתה היחידה ששירים שכתבתי לעצמי יכולתי לתת לה, ושירים שכתבתי לה ולא נכנסו לאלבומים שלה יכולתי לקחת לעצמי. יש משהו בהתייחסות שלה למוזיקה, בשילוב שלה, המורכבות, משהו פשוט וישיר וחזק מבחינת הרגש, משהו ששואב מהמקומות של העומק הרגשי ומשהו שיש בו איזה תמהיל של מלנכוליה גדולה עם איזה תבלין של שמחת חיים, משהו שהכי קרוב אלי".

איפה אתה נמצא בסקאלה הרגשית הזו שבין החמצה מסחרית לכבוד גדול של מבקרים ומוזיקאים?

"זו סקאלה של רגשות שנעה בין הייאוש הזה בהרבה רגעים לבין שמחה גדולה כשפתאום אני מקבל תגובות ממש ממש משמחות גם מאנשים שאני לא קשור אליהם או מכיר אותם, קהל, מבקרים. הרגשה טובה, כאילו עשיתי משהו. בסופו של דבר אם הייתי צריך לבחור בין להיות במקום שלי או להיות במקום של הצלחה מסחרית תפלה הייתי בוחר במקום שלי, אבל כמו שכבר עניתי לא מזמן כששאלו אותי על זה: אני שלם עם זה אבל אני לא אוהב את זה. לא הייתי עושה אחרת, אבל זה לא טוב לי שזה ככה.

"הגדרתי את עצמי לא פעם כמי שמרגיש חייל בצבא המוזיקה. יש לי תפקיד בעולם וזה כאילו הייעוד שלי והתפקיד שלי, ואני כל הזמן מגייס את הכוחות לעשות את זה".
 
אילן וירצברג, "האוסף הפרטי"
אילן וירצברג יופיע ביום חמישי, 16 בדצמבר 2010 ב-20:30 באוזן בר בתל-אביב.


למועדי מופעים >

08/12/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. מוזיקאי חונן וחשוב ביותר!!!!
אחד , (15/12/2010) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע