במסגרת אירועי המוזיקה הקאמרית במוזיאון תל-אביב יתקיים קונצרט מיוחד שיפגיש סולנים ישראליים ובינלאומיים על במה אחת.

משתתפי הקונצרט הם: יהונתן בריק - כינור, אורי קם -  ויולה, שמואל כץ - ויולה,  הלל צרי - צ'לו, שירלי בריל - קלרנית, מור בירון - בסון יואל עבאדי - קרן, חזי ניר - קרן, אלכסנדרה סקוט (גרמניה) - קונטרבס, ג'פרי מוידל (ארה"ב) - פסנתר. 

הקונצרט יכלול את היצירות הבאות: מוצרט – חמישיית קרן ק. 407,  גלינקה – שלישייה ברה מינור "פאתטיק"  ובטהובן – שביעייה אופ' 20.

על היצירות (אורי יעקב): 
 
מוצרט-חמישייה לקרן ולכלי קשת במי במול מז'ור ק' 407 (16')
 
נגן הקרן איגנץ לייטגב היה אחת הדמויות שמוצרט הכיר כמעט מיום לידתו. לייטגב, יליד זלצבורג, היה נגן מוערך בתזמורת החצר של זלצבורג וכן ידיד קרוב של משפחת מוצרט כבר משנת 1763. עם מעברו של מוצרט לוינה בשנת 1782, התחדשה הידידות בינו לבין לייטגב, וחמישיית הקרן ק' 407 היא הראשונה בסדרה של יצירות של מוצרט שבהן הקרן מוסטת לקדמת הבמה. כל סדרת היצירות הזו הוקדשה ללייטגב, ולצד החמישייה ק' 407 ניתן למצוא בה גם את ארבעת הקונצ'רטים לקרן.

מדובר במספר הקונצ'רטים הגדול ביותר שמוצרט כתב לכלי כלשהו, כמובן מלבד עשרים ושבעה הקונצ'רטים לפסנתר, שמוצרט כתב בעיקר על-מנת לבצעם בעצמו, וכן חמשת הקונצ'רטים לכינור השייכים לתקופה מוקדמת יותר.
 
ממספר תיעודים שנשתמרו מתקבל הרושם כי לייטגב היה דמות צבעונית ביותר ובעל חוש הומור מפותח ואף פרוע לעיתים. הנטייה הידועה של מוצרט לחוש הומור דומה חיברה כנראה בין השניים והייתה בסיס לידידותם.

מוצרט הוסיף בכתב ידו בתווי היצירה הערות כגון: "קח נשימה", "לך על זה" ואפילו מצא לנכון להוסיף באחד המקומות את צמד המילים "חזיר עלוב". יש המוצאים באופיים של שני הפרקים החיצוניים בחמישייה, כמו גם בכמה פרקים מתוך הקונצ'רטים לקרן של מוצרט, הדים למערכת היחסים ההומוריסטית ששררה בין השניים.
 
אף שמדובר ביצירה קאמרית לעילא ולעילא, לחמישייה ק' 407 גם מאפיינים רבים של קונצ'רטו. היא בנויה במבנה של שלושה פרקים בסדר הקונצ'רטנטי המסורתי של מהיר-איטי-מהיר, ובולטים בה יחסי הגומלין בין הקרן ה"סולנית" לבין ארבעת כלי הקשת הניצבים אל מולה. 

 
גלינקה- שלישייה פתטית ברה מינור לקלרנית (או כינור), בסון (או צ'לו) ופסנתר (17')
 
גלינקה נחשב לאבי המוזיקה הרוסית-לאומית, שהמשכה במחצית השנייה של המאה ה-19 עם מלחיני "השישייה" הרוסית בהם רימסקי-קורסקוב, מוסורגסקי ובורודין. הוא החל את דרכו כמלחין באופן עצמאי כמעט לחלוטין, ורק בגיל מתקדם יחסית יצא מרוסיה והשתלם בלימודי קומפוזיציה במספר מוקדים תרבותיים ברחבי אירופה. 
  
השלישייה הפתטית נכתבה בשנת 1832, כאשר גלינקה היה בן 28 ולמד בקונסרבטוריון של מילנו. באותה תקופה העלה על הכתב מספר לא מבוטל של יצירות קאמריות, שהושפעו בעיקר מן הסגנון הווירטואוזי מבית מדרשו של פגניני, שהיה למעשה ניסיון לגלם את המאפיינים הסגנוניים של אופרת הבל-קנטו במסגרת של ז'אנר אינסטרומנטאלי.

השלישייה הפתטית שונה מעט בסגנונה מרוב היצירות הקאמריות שגלינקה כתב באותה תקופה, וניתן למצוא בה גם השפעות של מגמות נוספות ברומנטיקה האירופית, גרמניות בעיקר, אך עדיין לא השפעות רוסיות מובהקות. 
 
השם "שלישייה פתטית" כנראה מתייחס לאופי הרומנטי המובהק של היצירה. ידוע כי אותה תקופה הייתה קשה מאד בעבור גלינקה. הוא סבל מבריאותו הלקויה, וככל הנראה נכנס לפרשיית אהבים נכזבת. במכתב לחברו כתב: "בחוסר תיאבון ומנוחה, נפלתי אל תוך ייאוש אכזר מכל, אותו ביטאתי בשלישיה". בכתב היד של היצירה הוסיף את המילים הבאות: "מכיר אני את האהבה רק דרך המכאוב הכרוך בה".
 
היצירה כתובה לפי המסורת הפוסט-בטהובנית של שלישיית פסנתר בארבעה פרקים, זאת להבדיל משלושת הפרקים שהיו מקובלים אצל מוצרט, היידן וגם אצל בטהובן המוקדם. יחד עם זאת מדובר בפרקים קצרים, כאשר בין הראשון לשני אין הפסקה, ובפרק הפינאלה הקצר ישנם אזכורים לחומרים שהופיעו בפרקים הקודמים. המאפיינים המבניים הללו תורמים לתחושה של יצירה המנוגנת בנשימה אחת, ללא חציצה של ממש בין הפרקים. 
  
בטהובן- שביעייה לכלי נשיפה ולכלי קשת במי במול מז'ור אופוס 20 (40')
 
השביעייה נכתבה בשנת 1799 ובוצעה לראשונה באפריל 1800 במסגרת קונצרט גאלה ארוך במיוחד שנערך בתיאטרון הקיסרי בוינה. באותו קונצרט בוצעו גם הסימפוניה הראשונה בבכורה, הקונצ'רטו השני לפסנתר, גם הם של בטהובן עצמו, סימפוניה מאת מוצרט ושני פרקים מתוך "בריאת העולם" מאת היידן.
 
הצלחת הקונצרט בכלל והשביעייה בפרט הייתה מסחררת. בטהובן, לעומת זאת, אהב את היצירה פחות ככל שעלתה הפופולאריות שלה וטען שהצלחתה שמה בצל יצירות אחרות פרי עטו הראויות הרבה יותר להצלחה זו. היצירה כתובה לפי מיטב רוח הסרנאדה הוינאית, ז'אנר שהיה פופולארי מאד במסגרת קונצרטי ערב שנערכו בחצרות האצולה הגבוהה של וינה. 

היצירה מגוונת מאד, וניתן לראות בה מעין "תצוגת תכלית" של שליטה בסגנון הקלאסי-וינאי על מגוון האפשרויות והמאפיינים הסגנוניים שלו. אפשר לזהות בשניים מפרקי היצירה ציטוטים ממקורות מוזיקליים אחרים. 
  
 
הקונצרט יתקיים ביום רביעי, ה-22 בדצמבר 2010 בשעה 20:30 במוזיאון תל אביב לאמנויות. לרכישת כרטיסים בטל': 03-6077020