תיאטרון - נבחרו עשרת המתחרים ב"דוקאביב"

פסטיבל "דוקאביב" יתקיים זו השנה השביעית בסינמטק תל-אביב בין התאריכים 16-7 באפריל 2005 ויתחרו בו עשרה סרטים במסגרת התחרות הישראלית לקולנוע דוקומנטרי.

הייתה זו שנה טובה להפקות המקור של הסרטים הדוקומנטריים הישראליים - 70 סרטים הוגשו לתחרות ומתוכם בחרו הלקטורים – הבימאית תמי גרוס, מפיק והתסריטאי אריק דוידוביץ` ואילנה צור – מנהלת אמנותית של "דוקאביב" - את עשרת הסרטים העולים לתחרות.

לזוכים מביניהם יוענקו הפרסים הבאים: פרס לסרט המצטיין, ופרסים בתחום הבימוי, צילום, עריכה ופס הקול.השנה, בפעם הראשונה, יוענק פרס ראש העיר מר רון חולדאי ליוצר דוקומנטרי מבטיח עבור יצירת ביכורים.

בערב הפתיחה של הפסטיבל יוקרן סרטו של דני מנקין "18 ק"ג של אהבה", אחד מן המתחרים בתחרות.

עשרת הסרטים המתחרים:

18 ק"ג של אהבה

בימוי: דני מנקין, הפקה: מרק רוזנבאום, דניאל צ`לפן. עמי שוקל 18 ק"ג... כשנולד, הרופא בישר לאמו שהוא לא יחיה מעבר לגיל 6. היום בגיל 34 הוא יוצא למסע של חייו - הוא חוזר לטקסס, למקום שבו נולד, בכדי למצוא את הרופא שעם לידתו לא נתן לו סיכוי לחיות – ולהראות לו ולעולם – שהוא חי... ועוד איך...הוא גם רוצה לחוות את המסע עצמו ואף להגשים חלום נוסף, את התשוקה העזה ביותר שלו – לרכב על הארלי דיוידסון. סיפור על יכולת אנושית מדהימה ועל הכוח להתגבר על כל המכשולים.

אשבל

בימוי : זיו אבן-צור . הפקה: עמית גורן – גליה בדור. כיום חיים בישראל כ – 85 אלף יוצאי אתיופיה, יותר ממחיצתם מתחת לגיל 18. המעבר לחברה מודרנית גרם להתפרקות המסגרת הקהילתית של העדה והביא לערעור התא המשפחתי ולפגיעה בסמכות ההורים. אחוז בני הנוער האתיופים המעורבים כיום באירוע עבריינות הוא פי שלושה ביחס לחלקם באוכלוסייה, והוא הגבוה בישראל.

בקיבוץ אשבל בגליל, שהוקם ב- 1998 כדי לעסוק בתחומים שונים של חינוך, פועלת פנימייה לבני נוער בסיכון גבוה שנפלטו מכל מסגרת אחרת. מטרתם של אנשי הקיבוץ, חברי תנועת הנוער העובד והלומד, היא להחיות את מודל הקיבוץ תוך בחינה מחודשת של ערכים כגון שיתוף, שיוויון, אחווה ואחריות הדדית.

בית חלומותי
בימוי והפקה : רן טל. הסרט נפתח בשיר המפורסם של נעמי שמר: "בבית חלומותיי אשר בראש גבעה תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער..". דרך סיפורן של ארבע משפחות אשר מנסות להקים לעצמן את ה"בית" שלהן מנסה הסרט לדון במושג הכה חמקמק וכה משמעותי לכל כך הרבה אנשים - הבית כמושג, כזיכרון ואולי כסוג של פיתרון. בניית בית מחייבת את הבונים שלנו להתמודד עם הזהות שלהם, עם העבר הקשה שתמיד ניתן למצוא בו בית הרוס, ועם התקווה המשונה שבעזרת הבית הכל יהיה יפה, חמים ובטוח.

הבמה

בימוי: פטר מוסטובוי הפקה: טטניאה בדנין. בקרב המהגרים שהגיעו לארץ, מספר לא מבוטל של אמני תיאטרון, במה וקרקס, מערים שונות בבריה"מ לשעבר. בישראל, רק חלק מזערי מהם הצליח למצוא עבודה במקצוע. מרביתם נאלצו לעסוק בכל מני עבודות אחרות ולהסתפק בחלום על הבמה. הגיעו הרבה אנשים אשר אף פעם לפני כן לא הופיעו על הבמה, אך בטוחים בכישרונם, וזו אולי הזדמנותם להראות את עצמם. הסרט הוא מעקב אחר תהליך הפקת הקברט אשר דרכו עולה תמונת מצבם של העולים בארץ החדשה וחלומותיהם.

המוסד

בימוי: סיוון ארבל הפקה: אודט ויובל אור. המוסד הוא בית היתומות הראשון שקם בארץ לפני למעלה ממאה שנה. ממקום מושבו הראשון בעיר העתיקה בירושלים הוא נדד למספר אתרים שונים עד אשר לפני כשישים שנה התמקם בקרית משה. המקום הוקם ומנוהל על ידי יהודים חרדים מאז 1902 וממשיך עד היום לקלוט בין כתליו ילדות במצוקה. הסרט עוקב אחר חייהן של הילדות הקטנות במוסד לצד חוויותיהן של הבוגרות אשר גדלו במוסד. זוהי עדות לקושי, לצער ולכאב (יחד עם רגעי השמחה) של האילוץ לעזוב את הבית ולחיות בפנימייה ללא הורים.

חסד

בימוי והפקה : אילן יגודה. "אתה יודע אני מרגיש כאילו אני מכיר את המקום הזה מלידה. בית, אני אומר – זה מקום של חיים. הכל חי פה. אפילו המוות הוא חי, פשוט חי...". ההוספיס הוא התחנה האחרונה. להוספיס מתקבלים חולי סרטן, שהשלימו עם כך שאין בידי הטיפול הרפואי הקונבנציונאלי בכדי להציל אותם, שהם בדרך ללא חזרה ומבקשים הקלה לסבלם בשעותיהם האחרונות. ממוצע השהייה של חולה בהוספיס הוא 14.6 יום. המוות כפרידה, כסיכום, כתמצית, ובעיקר המוות לנשארים מאחור.

כאן קבור הכלב שלי

בימוי: ניר קינן, הפקה : ניר קינן, גלי קאמר. בארבעה ביוני 1989, עם אור ראשון, נתקל סיור שיגרתי של צה"ל על גבול לבנון בחוליה פלסטינית, שארבה לסיור וניסתה לחדור לשטח ישראל. חגיגה של טילי כתף, רימונים ויריות פרצה במקום, במהלכה נורו למוות שלושת הפלסטינים. הגשש הבדואי של הסיור הישראלי, חוסין מוקאתרן, נהרג אף הוא. במאי הסרט ניר קינן היה מפקד הסיור והוא נפצע בכף ידו מכדור. זהו סרט מסע שמתאר באופן אישי את האירועים שהובילו את הבמאי לרגע שבו היה עליו לבחור בין להרוג או להיהרג. מהמפגש הראשוני, הנאיבי כמעט, עם המוות, במותו של הכלב שלו, דרך ימיו כמתנחל ברמת הגולן, ועד שירותו הצבאי.

נפש צ`רקסי הומיה
בימוי: חנה קלדרון הפקה: אתי ויזלטיר. לפני 140 שנה בעקבות מלחמת קרים הגיעו כמה מאות מבני העדה הצ`רקסית ארצה והתיישבו בשני כפרים בגליל. היום מונה העדה כ - 4,000 איש המתמודדים עם הרצון לשמור בקנאות על המורשת ורוח העדה מצד אחד, והרצון להתערות בחברה הישראלית מאידך. כל זאת, כשבמרחק של שעתיים טיסה, קוראת המולדת, קווקז, על אדמותיה הדשנות ונהרותיה השוצפים ומבקשת שישובו הביתה.

קריאת הינשוף

בימוי: ארז לאופר הפקה: ארז לאופר, דורי כספי. ארבע עונות עם משפחה אחת. באחד מאזוריה הנידחים והשוממים של אפריקה, בפינה הצפון מערבית המרוחקת של נמיביה, ליד גבול אנגולה, חיה משפחה משבט ההימבה. בני המשפחה נמנים על אחרוני השבטים באפריקה המנסים לשמר בקנאות את אורח חייהם המסורתי ומנהגיהם עתיקי היומין.

הימים הם ימים גורלים ליבשת השחורה, רוחות של שינוי וקידמה מאימות להכחיד את אורחות חיהם של בני השבט ומחלת האיידס המשתוללת בנמיביה קרב וסוגרת על גדרות הכפר. הסרט פוגש את בני המשפחה בשעה קשה – האם הגדולה נוטה למות משחפת ונמצאת מרחק מאות קילומטרים מהכפר בניסיון לקבל עזרה רפואית. כל תפקודו של הכפר משתבש ואנשיו ממתינים בחרדה לחדשות אודות האם, בעודם מתמודדים עם מחלה מסתורית הקוטלת את עדר הבקר.

תגיד אמן

בימוי: דוד דרעי הפקה: דוד דרעי, רות לב-ארי. דוד, בן הזקונים, הרווק האחרון במשפחתו מעורר חשד כבד לאחר ששנים אינו מביא חברה לארוחת השבט בירוחם. השיחות מאחורי גבו והתירוצים שנגמרו לו ממאיסים עליו את הסתרת האמת. הסוד של דוד מוביל למסע אישי-משפחתי-גיאוגרפי של התרחשויות וציפיות, המקפל בתוכו ייסורי התבגרות, מחויבויות של כל אחד לחיות את חייו והתבוננות מרתקת בתזוזה המשפחתית – כל אחד במשבצת שלו וכולם ביחד – המפנה מקום ללא צפוי, ללא ידוע מראש.