סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
כתבה
 
מאת: צבי גורן "אושר" - אולי שם, למעלה
 

 
 


מיכאל גורביץ` בא אל שחקניו עם גרעין של מחזה . צבי גורן גילה שיחד אתם הוא יצר פואמת-תיאטרון טראגי-קומית תוססת ומכאיבה.

גלקסיה של כוכבי טלוויזיה

אינני יודע מה יהיה המבצע הבימתי הבא של מיכאל גורביץ`, ואינני בטוח שגם לו יש מושג. אבל הוא חייב לשנות כיוון, לתפוס יוזמה, ולהציל את עצמו משקיעה בייאוש האורב לו בכל פינה של חיינו, בארץ בכללה, ובתיאטרון במיוחד.

"אושר" שלו, ההצגה החדשה שהוא מעלה בתיאטרון החאן עם להקת השחקנים המסורה והמשוחררת מכבלי המרחב המטרופוליטני התל-אביבי, איננה הצגת תיאטרון מן המנין. היא חורגת בכמה מישורים מהמקובל, ומצטרפת לשלוש קודמותיה, "צל חולף", "מילה של אהבה" ו"הקמצן" – אולי אפילו ל"חיל פרשים אנו" – כסיכום כמעט-אפוקליפטי של מצב האדם הישראלי.

לא הפוליטיקה, רחמנא ליצלן, אלא הקיום. זה מה שמאיים עלינו, לפי השירה הגורביצ`ית החדשה. הקיום שהפך מאנושי לטלוויזיוני. במקום כוכבים שנדלקים עם שקיעה מרהיבה וכבים בהנץ החמה, עברנו לגלקסיה של כוכבי הטלוויזיה, שאנו מתמכרים לזיוום המלאכותי, ומניחים למוגולים רודפי הממון לטשטש את הראייה שלנו עד טימטום, עד בלי הבחנה בין מציאות לדמיון.

וזה נועז לעשות את זה דווקא בתיאטרון. שם הבמה מחוברת כל כך לקהל עד כי מיותר לבוא בסופה של הצגה ולומר לקהל, כמו גוגול ב"רוויזור", כי כל הצחוק שצחקו בהצגה לא היה אלא צחוק על עצמנו. אבל זה גם לא מה שגורביץ` רצה להגיד.

גורביץ` אוהב את הקהל, הוא רואה עצמו בתוכו, לא פחות משהוא חי ונושם אוויר פסגות על הבמה. כל מה שהוא רוצה זה לתת אלטרנטיבה שתזהיר, תתריע, ובה בעת תיתן תמורה נאותה לרוכשי הכרטיסים שטורחים ויוצאים מהבית, עוזבים מאחור את הטלוויזיה (אולי מקליטים משהו ליתר ביטחון) ומהגרים לשעה וחצי אל העולם הישן, של פעם, שבו הקהל הוא יצור חי, מגיב, משתעל, מתנועע, מוחא כפיים ולפעמים גם לא כל כך מרוצה.

אני מניח שזה גם מה שיקרה בהצגה הזאת, לפחות ביחס למחזה. לא הכל ברור, לא הכל מהודק וסגור הרמטית כמו שהיינו מצפים, אולי, מיוצר כמו גורביץ`. העלילה מורכבת משכבות על גבי שכבות, החל במבנה הפרוץ שלה, וכלה באמירה שאינה מחודדת עד תום.

מגדל בבל של בלבול מוח

העלילה לכאורה פשוטה מאוד. הטלוויזיה בקומה ב` התקלקלה, וכשהטכנאי עולה לגג לתקן את הצלחת, מתחיל סיפור מוזר שיש בו סממנים בולטים של אמנות במה, קולנוע, ציור וספרות, על שני זוגות – אחד על הבמה ואחד באולם. הזוג על הבמה גר בקומה השנייה של הבניין, מתחת להם גר אביו הזקן של הגבר, ובמרתף - קבוצת קלפנים. הזוג באולם נשאב לתוך ההצגה, באמצעות המרתף, ממש כמו הזוג בקומה השנייה שנשאב לשם כמו לתוך סרט מתח. ואצל האב הזקן והחולה יש עובד זר, שלפתע מצמיח כנפיים.

כל מה שלא מובן בתיאור הזה מקבל הסברים כפולים ומכופלים בהצגה עצמה, אם מתוך מה שקורה בה, אם מתוך כך שבין לבין אנחנו זוכים לפרשנויות נוסח אלה של התקשורת האלקטרונית. זה חביב כמו ב"רחוב ההפתעות", אבל זה רודף ומעיק כמו במשדרי החדשות, בפאנלים הפרשניים על פוליטיקה, ספרות, קולנוע וספורט. מגדל בבל של בלבול מוח. מה שפעם קראו לו בבל"ת.

תיאור מפורט של העלילה יוציא אולי ערמונים מהאש, אבל בה בעת גם ייטול את ההנאה ממי שיבוא לראות את ההצגה. העלילה איננה כתב חידה, והיא נוצרת תוך כדי התפתחות הדברים.

סבטלנה ברנר עיצבה במה פשוטה למראה, נקייה מאוד, שאיננה מתחלפת ממקום למקום, למרות שההתרחשויות עוברות בין שלוש הקומות הלוך ושוב. את "המעברים" היא יצרה בעזרת מסכים העוברים מצד לצד, ומזכירים לנו, בין השאר, שאנחנו בתיאטרון. עוזרים לה בכך התאורה הנקייה שעיצב רוני כהן, והמוזיקה המצויינת של ערן דינור. ממש כמו המשחק של הלהקה כולה – גם כשהם מחליפים דמויות, או את התלבושות שיילנה קרליף עיצבה בהתאמה מלאה ל"עלילה" - הם זוכרים ומזכירים שהם בסך הכל שחקנים.

המנוע של ההצגה

עשרה שחקנים, שיחד עם גורביץ כבמאי-קוסם-משורר ובעזרת נגיעה כוריאוגרפית מצוינת של רננה רז, יוצרים מקשה אחת שכמעט אין מקום להפריד בין שחקן אחד למשנהו. להגיד שהם מצוינים זה להמעיט בהישג שלהם.

כפי שהיה בהצגת "הקמצן" גם כאן מוביל את הלהקה ניר רון, גמיש כחתול בתנועתו ובמעברים הרבים שלו ממצב למצב, אלא שהפעם הוא איננו מתרץ את גניבת התפאורה, אלא את המשחק עצמו בתוך מה שמתרחש. כאילו הוא בן דמותו של הבמאי, שיודע הכל, או לפחות מעמיד פנים.

יוסי עיני ויואב היימן צמד-חמד שמצליח לרתק כמעט בלי טקסט , למעט בתמונות שבהן הם משחררים כמעט מונולוגים אוויליים של פרשנים אווילים. יחד עם ניר רון, ועם ה"בוס", הגולם המאיים, בעיצוב מדויק מאוד של אריה צ`רנר, הם יוצרים את המנוע של ההצגה כולה.

מי שמשמנת להם את את הגלגלים בכל רגע שהיא נמצאת בסביבה זו פלורנס בלוך, שבמשחקה אין רגע דל. את בן זוגה מגלם יהויכין פרידלנדר, בריכוז אנרגיה מופתי. אבינועם מור-חיים שב ומראה מה כוחו – בגופו, בעיניו, ובחשיפתו המוחלטת. לירון ברנס כבנו (ששמו אושר) ושרון שטרק כבת זוגו של הבן, וויוי, משלימים את המשולש המציאותי לכאורה.

ומעל כל אלה מרחף אודי רוטשילד, במשחק כובש המייתר למעשה את זוג הכנפיים שצמחו לו לפתע. ואם הייתי צריך לבחור את התמונה הגדולה, האנושית מכולן, המרגשת עד דמעות, תהיה זו התמונה שבה רוטשילד סועד את מור-חיים ומטפל בו במסירות.

בסופו של דבר, "אושר" של מיכאל גורביץ`, היא הצגת תיאטרון אמיתי וגדול, שבו הוא מחזיר אותנו אל השירה לא פחות שהוא מעורר בנו את הגעגוע אל החיפוש הסיזיפי הנמשך אחר האושר.

מועדי הצגות
המרדף הכוזב אחרי האושר – מיכאל גורביץ` בריאיון לצבי גורן



13/02/2005   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (4 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
4. הצגה מדהימה
, (23/06/2005)
3. במאי השנה
ליאור , (05/03/2005)
2. אני מתרחקת
לימור , (20/02/2005)
1. לירון ברנס שחקן מצוין
ענבל , (13/02/2005)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע