במסגרת הקונצרט הרביעי בסדרת מופת א' של מוזיאון תל אביב תתארח רביעיית המיתרים האמריקאית.

ברביעייה חברים פיטר וינוגרד ולורי קרני בכינור, דניאל אבשלומוב בוויולה ווולפרם קוסל בצ'לו. אורחת: שרון קם, קלרנית.

בתוכנית: חמישייה לקלרנית ולכלי קשת בלה מז'ור, ק' 581, של מוצרט, ורביעיית כלי קשת מס' 14 בדו דיאז מינור, אופוס 131, של בטהובן. 
 

מוצרט: יצירה מיוחדת לקלרניתן ידיד
 
מוצרט התוודע אל צלילי הקלרנית כבר בגיל שמונה, כששהה בלונדון לרגל סיבוב הופעות ראשון בממלכה הבריטית. הקלרנית, על צלילו החם והמנעד הנרחב שלו, לא היה כלי שכיח בתזמורות של המאה ה-18, ושילובו בהרכבים שונים היה חדשני למדי באותה תקופה.
 
אצל מוצרט הפך הקלרנית בהמשך לכלי מן המניין ברבות מהסימפוניות והאופרות שכתב, ואף מצא את מקומו בכמה יצירות קאמריות מפרי עטו.

אחד מידידיו הקרובים של מוצרט בשנים האחרונות לחייו היה אנטון שטדלר, נגן וירטואוז שנחשב לאחד מגדולי נגני הקלרנית באותה תקופה וכיהן במשרת הקלרניתן הראשון בתזמורת החצר בווינה. כמו כן, בדומה למוצרט, היה חבר באגודת הבונים החופשיים.
 
ההיכרות עם שטדלר הביאה את מוצרט לכתוב עבורו בשנת 1789 חמישייה לקלרנית ולכלי קשת, שתעמיד את הקלרנית במקום מרכזי יותר מזה שניתן לו עד כה ביצירותיו.
 
היצירה לא נכתבה לקלרנית סטנדרטי, אלא לכלי בשם באסט-הורן, שהיה מעין ניסיון ליצור גרסה משופרת של הקלרנית על-ידי הרחבת המנעד הנמוך של הכלי. הבאסט-הורן נעלם אמנם עד מהרה מאולמות הקונצרטים, אך החמישייה וכן הקונצ'רטו לקלרנית מאת מוצרט, שאף הוא נכתב לבאסט-הורן והוקדש לשטדלר, הפכו ברבות השנים לשתיים מן המנוגנות מיצירותיו של מוצרט.
 
החמישייה כונתה בשם "שטדלר" ובוצעה על-ידיו בבכורה בשנת כתיבתה, במסגרת אירוע התרמה למען יתומים ואלמנות.

הפרק הראשון ביצירה מתאפיין ברב שיח מפותח בין הכלים השונים בהרכב. הנושא הראשון מציג ניגוד בין זרימה אטית בכלי הקשת לבין ארפג'ו רחב מנעד ומרשים בקלרנית, אך עד מהרה מתמזגים התפקידים ומתחיל להתפתח לו בהדרגה אותו רב-שיח ערני ומגוון.
 
הפרק השני והאטי עומד בניגוד לקודמו מבחינת ההייררכיה בין הכלים בהרכב. בחלקים נרחבים בפרק הקלרנית הוא בבחינת סולן, ושאר הנגנים מנגנים עם עמעמים בכלי הקשת. אופי הפרק הוא של קווטינה שקטה, וניתנת בה אפשרות ביטוי גדולה ביותר לקלרינתן, דבר המתבטא בין השאר במיצוי המנעד הרחב שמאפשר הבאסט-הורן. 



הרביעיית האמריקאית (תמונת יח"צ)


בטהובן: "לאחר זה, מה נותר לנו עוד לכתוב?"
 
"מודה אני לאל שיש בה פחות חוסר דמיון מאשר היה עד כה". מלים אלו צוטטו מפיו של בטהובן בהתייחסו לרביעיית כלי הקשת אופוס 131. רוח הדברים אפופה ביקורת עצמית אופיינית, חריפה עד כדי הרמת גבה, אך לצד זאת נדמה שהיא מהולה ביותר מקורטוב של הומור עצמי, ובעצם גם במידה של שביעות רצון של בטהובן מיצירתו.

היצירה נכתבה בשנת 1826, כשנה לפני פטירתו של בטהובן, ולמעשה זוהי יצירתו השלמה הלפני האחרונה (מאוחרת ממנה רביעיית כלי הקשת אופוס 135 בפה מז'ור). מדובר באחת מן היצירות השאפתניות ביותר ולבטח החדשניות ביותר של בטהובן, ועל-פי ציטוט אחר מפיו, הוא ראה בה את פסגת יצירתו הקאמרית המאוחרת.
 
שוברט, לאחר ששמע אותה רביעייה אופוס 131 לראשונה, כתב במכתב לחבר:  "לאחר זה מה נותר לנו עוד לכתוב?". ברהמס, שפעל בדור שלאחר שוברט, טען כי בכל יצירה שהוא מעלה על הכתב הוא חרד שמא לא יעמוד בסטנדרטים שהציב בטהובן. "אינך יודע כיצד הוא הדבר, כשכל העת שומע אתה את צעדיו טופפים מאחוריך", כתב לחברו.

לרביעייה אופוס 131 שבעה פרקים, וכבר בכך יש שבירה של מסגרת ארבעת הפרקים המסורתית, מודל שהתקבע בצורה כמעט מוחלטת ברביעיות שנכתבו עד לאותה תקופה, וברוב במקרים גם לאחריה. גם במרכיבים המוזיקליים הנקודתיים יותר יש חידושים לרוב.
 
כבר בפתיחת היצירה הדבר ניכר באופן בולט. בניגוד למסורת של פרק ראשון מהיר, היצירה נפתחת בפוגה אטית המתאפיינת במרקמים פוליפוניים סבוכים. אין מדובר בפרט צורני גרידא, אלא בשינוי תפיסה מהותי, המשפיע על מבנה היצירה כולה. וגנר תיאר פרק זה כ"מבטא את הרגש המלנכולי העמוק ביותר שאי-פעם התקיים במוזיקה".
 
הפרק הרביעי, הארוך מכל פרקי היצירה, ניצב במרכזה ובנוי בצורת נושא וואריאציות. אצל בטהובן הווריאציות חופשיות ביותר, ולעתים אף בעלות קשר מלודי מרומז בלבד לנושא. כל וריאציה מנוגנת בטמפו אחר, דבר התורם להנגדת מצבי הרוח בין וריאציה לרעותה. הניגוד הוא גם אחד האלמנטים הדומיננטיים ביצירה כולה.
 
בטהובן, בעוד גילוי של הומור עצמי סרקסטי, חתם על כתב היד שהגיש להוצאה לאור במילים: "נגנב ונאסף יחדיו ממגוון דברים מפה ומשם". כשנתבקש להסביר את פשר הכתוב, ענה כי זוהי בדיחה בלבד. ברם, אולי בכל זאת התכוון בטהובן בדברים הללו לדבר מה עמוק יותר. לא נראה שכוונתו היתה שהיצירה מועתקת או חסרת הגיון פנימי, אבל לעומת זאת אפשר להניח כי יש כאן מעין אבחנה של העדפת הניגוד על פני האחדות. 
 

הקונצרט יתקיים ביום שישי, 18 בינואר 2013, ב-13:00, באודיטוריום על-שם ליאון ומטילדה רקנאטי, מוזיאון תל אביב. לפני הקונצרט, ב-19:40, ירצה אלון קליבנוב על היצירות. לפרטים: 03-6077020.