קלאסי - באך ושוברט במוזיאון תל אביב

רביעיית המיתרים האמריקאית והצ'לנית איריס רגב יבצעו את "אמנות הפוגה" האניגמטית

בקונצרט הראשון בסדרה האקסקלוסיבית א' בגלריות מוזיאון תל אביב ישתתפו רביעיית המיתרים האמריקאית והצ'לנית איריס רגב.

ברביעייה פיטר וינוגרד ולורי קרני בכינור; דניאל אבשלומוב בוויולה; ווולפרם קוסל בצ'לו.

בתוכנית: באך, מתוך "אמנות הפוגה" בעיבוד לרביעיית כלי קשת; שוברט, חמישיית כלי קשת בדו מז'ור, אופוס 163, ד' 958.

באך: שילוב נבון של כמה מנגינות המושמעות במקביל

"אמנות הפוגה" היא ללא ספק אחת מן האניגמות המוזיקליות הגדולות ביותר. לצד העובדה הידועה שהיצירה נכתבה על-ידי יוהן סבסטיאן באך בשנותיו האחרונות בלייפציג, שאלות רבות מרחפות סביבה ומספקות עד ימינו כר נרחב למחקר וכן למחלוקות.

גרסת כתב היד הראשונה של היצירה שאותרה הועתקה ככל הנראה בשנת 1745 בלייפציג, והיא כוללת תריסר פוגות (או בלשונו של באך, "קונטרפונקטים") ושלושה קנונים, שכולם מבוססים על אותו נושא מקורי בסולם רה מינור.

ההערכה היא כי באך שקד על כתיבת פרקים אלו בראשית שנות ה-40 של המאה ה-18 ואולי אף קודם לכן. פרטים אלו מעמידים את מיתוס "שירת הברבור של באך" בסימן שאלה. בשנת 1751, לאחר מותו של באך, יצאה היצירה לאור לראשונה בלייפציג. ידוע כי בנו של באך, קארל פיליפ עמנואל, פיקח על מלאכת העריכה, וכי רק בשלב הזה התווספה הכותרת "אמנות הפוגה" בעצת יוהן כריסטוף אלטניקול, חתנו של באך. בגרסה זו יש כבר 14 פוגות ו-4 קנונים, המסודרים לפי סדר מורכבות עולה.

גרסה נוספת ומאוחרת יותר של היצירה בכתב ידו של באך נתגלתה ותוארכה לשנת 1749, זמן לא רב לפני מותו של המלחין. ידוע כי בשלב זה באך כבר היה חולה והתעוור כמעט כליל, ונעזר באחדים מבניו במלאכת הכתיבה. בגרסה זו נמצאת פוגה נוספת, בלתי גמורה, שבה ארבעה נושאים.

הפוגה הנרחבת והשאפתנית דווקא כתובה בכתב ידו של באך, ובהשוואה ליצירות אחרות שכתב בשנת 1749, זהו כתב יד רצוף וקולח למדי, דבר שהעלה את השאלה אם כתב היד אכן תוארך נכונה. בהוצאת התווים מ-1751 הוחלפה הפוגה הבלתי גמורה בעיבוד לעוגב לכורל "עומד אני בפני כסאך", שרבים ראו בו מטפורה מוזיקלית להכרה של באך כי ימיו קצרים, רעיון שכאמור מוטל בספק.

כאמור, המונח שנוקט באך איננו פוגה, אלא קונטרפונקטוס. יוהן מתסון, תיאורטיקן מרכזי שפעל באותה תקופה, הגדיר קונטרפונקטוס כ"שילוב הנבון של כמה מנגינות המושמעות במקביל, באמצעותו מצלול מסועף המאוחד לכדי מקשה אחת". הבחירה הטרמינולוגית של באך מעידה אולי על הנטייה שלו לראות ביצירתו מיצוי של שלל אמצעים ואפשרויות רב-קוליים, עם מבט אל מורשת המוזיקה הפוליפונית של הדורות הקודמים, יותר מאשר "טור דה-פורס" של כתיבה בצורת פוגה, שכיום, בניתוח לאחור, אנו מזהים כאבן יסוד בחשיבה הסטרוקטורלית של תקופת הבארוק המאוחר.

שאלה נוספת שהיצירה מעלה היא שאלת ההרכב שהיצירה מיועדת לו. באך לא ענה לשאלה זו במפורש, וגם בהוצאה המודפסת של 1751 אין אינדיקציה שכזו. נתון זה הביא ללידתו של רעיון הכתיבה לשם כתיבה או למטרת לימוד, ולא לשם ביצוע ממשי, רעיון שיוחס מסיבות שונות ליצירות נוספות של באך. החוקרים והמבצעים מוסיפים לתהות בשאלת ההרכב המיועד עד היום.

"הרביעייה האמריקאית" (יח"צ)

שוברט: "כולי תקווה שלא אקיץ עוד"

"18 החדשים האינטנסיביים והעשירים ביותר בתולדות המוזיקה", כך כינה המלחין בנג'מין בריטן את השנה וחצי האחרונות לחייו של פרנץ שוברט. שנה וחצי הניצבות על ציר הזמן בתווך בין מותו של בטהובן לבין צעדיהם האמנותיים הראשונים של מנדלסון, שופן, שומאן וליסט.

במהלך אותה תקופה הספיק שוברט לכתוב כמה מנכסי צאן הברזל של הרפרטואר, ובהם השירים המאוחרים, הסימפוניה מס' 9 בדו מז'ור, שתי שלישיות הפסנתר, שלוש הסונטות האחרונות לפסנתר, חמישיית כלי הקשת ועוד.

מבחינה אישית, שוברט היה שרוי באותה עת במצב אומלל למדי. רבות מיצירותיו ובכללן החמישיה לא זכו ולו לביצוע ביתי, דהיינו שוברט מעולם לא זכה לשמען. כמו כן הוא המשיך לסבול ממחלת העגבת שהשתלטה עליו בקצב מואץ. "בכל לילה, בעת שאני עולה על משכבי, כולי תקווה שלא אקיץ עוד, וכל בוקר כמו נועד להזכיר את עליבותו של קודמו", כתב אז.

באותה תקופה הרכב הכלים שהיה נהוג בחמישיית כלי הקשת היה של רביעיית כלי קשת בתוספת ויולה שנייה, בדומה להרכב שבו השתמשו מוצרט ובטהובן. שוברט לעומתם בחר דווקא בהרכב של צ'לו שני בתוספת לרביעיה המסורתית, מודל כלי ששאל ככל הנראה מלמעלה מ-100 חמישיות כלי הקשת שכתב לואיג'י בוקריני.

בניגוד לבוקריני, שהיה צ'לן וירטואוז ובחר בהוספת צ'לו שני בעיקר כדי לאפשר כתיבה סולנית יותר לתפקיד הצ'לו הראשון, בבסיס בחירתו של שוברט עמדו שיקולים עיקריים אחרים. התוספת של צ'לו שני הופכת את המרקם הכללי לבסי, עמוק ודחוס יותר ו"משחררת" את הצ'לו הראשון לנגן ברגיסטר הגבוה, ובמקרים רבים להכפיל את המלודיה בכינור הראשון. התוצאה היא מצלול שנשמע "תזמורתי" ועשיר יותר מרביעיית כלי הקשת.
(מאת: אורי יעקב)

הקונצרט יתקיים ביום רביעי, 23 בינואר 2013, ב-20:30, באודיטוריום רקנאטי במוזיאון תל אביב. לפרטים: 03-6077020.