מוזיאון תל אביב מציג את הקונצרט השישי בסדרה "מופת א'" – מפגש כוכבים בינלאומי: דיישין קאשימוטו, כינור; עמיחי גרוס, ויולה; קלאודיו בוהורקז, צ'לו; וקטיה סקנאבי, פסנתר.
 
לפני הקונצרט (בשעה 19:40) ירצה אלון קליבנוב במשך כחצי שעה.
 
בתוכנית: שוברט, פרק אלגרו לשלישיית כלי קשת בסי במול מז'ור, ד' 471; מנדלסון, שלישיית פסנתר מס' 1 ברה מינור, אופוס 49; וברהמס, רביעיית פסנתר מס' 2 בלה מז'ור, אופוס 26.
 
שוברט: "חלל" של כמעט עשור

כאשר מונים את רביעיות כלי הקשת ששוברט כתב, הכוונה לרוב לשלוש הרביעיות המאוחרות בתוספת "פרק הרביעייה" בדו מינור, הנמנה לרוב כמס' 12 במכלול הרביעיות. בין כתריסר הרביעיות ששוברט כתב בנעוריו לבין שלוש הרביעיות המאוחרות קיים "חלל" של כמעט עשור, שבמהלכו שוברט לא כתב כלל בסוגה זו.

עם זאת, גם במהלך עשר השנים ה"יבשות" הללו, שוברט המשיך להתנסות בכתיבת יצירות להרכבי כלי קשת, שאחדות מהן נותרו בלתי גמורות. בשנת 1816 חיבר פרק לשלישיית כלי קשת בסי במול מז'ור (ד' 471), וכן התחלה לפרק אטי שהיה מיועד להיות משובץ באותה שלישייה, שאת כתיבתו לא סיים.



קלאודיו בוהורקז (צילום: יח"צ)

באותה התקופה סיים שוברט את לימודיו בהדרכת אנטוניו סליירי, מהבולטים שבמלחינים הווינאים באותה תקופה, ומי שהתפרסם דווקא בשל יריבות עם מוצרט (מיתוס שהתפתח בעיקר על כנפי דמיונו הספרותי של פושקין ומאוחר יותר בסרט "אמדיאוס" של מילוש פורמן). השפעת הסגנון הקלאסי-וינאי של היידן ומוצרט – וגם סליירי – ניכרת מאוד בפרק.
 
מנדלסון: יצירה שתסב עונג גם לנכדינו
 
בעת שכתב את שלישיית הפסנתר אופוס 49 בשנת 1939, בהיותו בן 30, מנדלסון כבר היה מלחין בשל ומנוסה, שיצירתו היתה בלב השיח המוזיקלי של אותם ימים. במאמר שכתב עליו רוברט שומאן הגדיר אותו כ"הרואה מבעד לשלל הסתירות המתעוררות בימינו, והראשון להתמודד עימן".

ה"סתירות" שאליהן התכוון שומאן הן הזרמים המוזיקליים המנוגדים שהתפתחו באותה העת: צורות השיר והריקוד המיניאטוריות של הרומנטיקה אל מול פיתוח הצורות הקלאסיות הנרחבות; הסגנון הווירטואוזי-אופראי מלא הרהב מול האינטימיות של הליד; השפעות גילויה מחדש של יצירתו של באך אל מול המשכה הישיר של המסורת הקלאסית הווינאית ועוד.


השלישייה אופוס 49 היא דוגמה ליכולת של מנדלסון ליישב בין הסתירות הללו. לדוגמה, לנושא הפותח את היצירה אופי של שיר לירי, ומנדלסון יוצק אותו לתוך מבנה מורכב ומפותח, תוך שימוש מתוחכם בצורת הסונטה הקלאסית, עם שילוב של טכניקות פסנתרניות שונות, ביניהן חלוקת המנגינה-ליווי בין שתי הידיים, בארפז'ים נרחבים וזריזים ובאוקטאבות כרומטיות מהירות.

שומאן הגדיר את היצירה כ"שלישיית המופת של תקופתנו [...] יצירה יפהפייה שתוסיף ותסב עונג גם לנכדינו ונינינו". לא כל המבקרים היו תמימי דעים עם שומאן. המבקר אנדרו פורטר השווה בין השמינייה אופוס 20, שמנדלסון כתב 14 שנים קודם לכן, לבין השלישייה אופוס 49, וטען כי "מה שהיה כה זריז ומיומן בשמינייה הפך נמהר וחפוז בשלישייה; הרומנטי הפך סנטימנטלי. יכולת ההמצאה מתלהטת לה באין מפריע, אך פועלת על מתח נמוך".


דיישין קאשימוטו (צילום: יח"צ)

ברהמס: קיבע את מעמדו כווירטואוז
 
בשנת 1863, חודשים אחדים בטרם מלאו לו 30, עזב ברהמס את עיר הולדתו המבורג ועבר להתגורר בווינה. בקונצרט הראשון שערך בבירה האוסטרו-הונגרית בחר ברהמס לנגן, בלוויית שלושה קשתנים, את רביעיית הפסנתר אופוס 25. היצירה והביצוע הותירו רושם חיובי במיוחד בקרב הקהל הווינאי.

בעקבות ההצלחה, ברהמס החליט לערוך כעבור שבועיים קונצרט נוסף בווינה, שבו ינגן מבחר מיצירותיו לפסנתר סולו וכן את רביעיית הפסנתר השנייה. גם קונצרט זה זכה להצלחה, וקיבע עוד יותר את מעמדו של ברהמס כווירטואוז וכמלחין שהקהל הווינאי צמא לשמוע מיצירותיו ומנגינתו.

בהשוואה לרביעיית הפסנתר הראשונה, הרביעייה השנייה היא יצירה מסורתית יותר, ויחד עם זאת נטועה עמוק באידיאלים הסגנוניים של אמצע המאה ה-19. הלך הרוח הלירי השורה על היצירה הוא האלמנט המרכזי המבדיל אותה מאחותה ה"צעירה", והדבר בא לידי ביטוי במיוחד בפרק הראשון.
 
הפרק השני ביצירה הוא אחד הפרקים האטיים האינטימיים ורבי הקסם מפרי עטו של ברהמס. בפרק השלישי ברהמס מותח את גבולות סוגת הסקרצו. פרק הפינאלה בנוי בצורת רונדו חופשי, שנושאו המרכזי בעל אופי הונגרי-צועני.

(אורי יעקב)


הקונצרט ייערך במוצ"ש, 18 במאי 2013, ב-21:00, במוזיאון תל אביב, אודיטוריום על-שם ליאון ומטילדה רקנאטי. לפרטים: 03-6077020.