קלאסי - שוברט וברהמס במוזיאון תל אביב

דילאנה ג'נסון (כינור) ואנה פדרוב (פסנתר) יבצעו סונטות לפסנתר וכינור של שני המלחינים

הקונצרט השישי בסדרה האקסקלוסיבית ב' של מוזיאון תל אביב תוקדש למלחינים שוברט וברהמס. מבצעים: דילאנה ג'נסון בכינור ואנה פדרוב בפסנתר.

בתוכנית: שוברט,סונטה לפסנתר מס' 21 בסי במול מז'ור, ד' 960; ברהמס,סונטה לכינור ולפסנתר מס' 3 ברה מינור, אופוס 108; שוברט, סונטה לפסנתר מס' 21 בסי במול מז'ור, ד' 960.

שוברט: סונטות על ערש דווי

שלוש הסונטות האחרונות מאת שוברט נמנות כיום עם נכסי צאן הברזל של הרפרטואר לפסנתר ונחשבות לפסגת יצירתו בסוגה זו. ברם, תהליך התקבלותן לקנון המוזיקלי היה אטי במיוחד.

שלוש הסונטות נכתבו בין אביב לסתיו 1828. שנה זו התאפיינה בתחילת ההכרה ביצירותיו של שוברט בקרב הקהל הרחב והמבקרים, ובד בבד בהידרדרות חריפה במצבו הבריאותי. בהמלצת רופאו עבר מבית חברו פרנץ פון-שובר שבווינה לבית אחיו פרדיננד שבפרברים.

מבחינה יצירתית, שוברט הוסיף להלחין בקצב מואץ, ובין השאר העלה על הכתב, לצד שלוש הסונטות האחרונות, יצירות כמו חמישיית כלי הקשת בדו מז'ור והמיסה במי במול מז'ור.

הסונטה מס' 19 בדו מינור נכתבה ברובה במהלך האביב, ואילו שתי הסונטות האחרונות, בלה מז'ור ובסי במול מז'ור, נכתבו במקביל בשתי סקיצות כל אחת, שהשנייה שבהן נחתמה ב-26 בספטמבר אותה השנה. יומיים לאחר מכן ביצע שוברט את שלוש הסונטות במלואן בקונצרט שנערך בווינה. באותה הזדמנות הציע להוצאת פרובסט להוציא את היצירות לאור, אך הדבר לא יצא אל הפועל.

ב-19 בנובמבר 1828 שוברט נפטר. כשנה לאחר מכן הביא האח פרדיננד את תווי היצירות למו"ל אחר, אנטון דיאבלי, שניאות באופן עקרוני להוציא את היצירות לאור. בסופו של דבר היצירות יצאו לאור רק ב-1838, עשור לאחר כתיבתן. שוברט ביקש להקדיש או היצירות ליוהן נפומוק הומל, מלחין שהיה מוערך בעיניו במיוחד, אולם דיאבלי בחר להקדיש את היצירות לרוברט שומאן, שהיה באותה עת דמות מרכזית בנוף המוזיקלי בגרמניה וסביבותיה.

שומאן היה אחראי מרכזי לתחיית יצירתו של שוברט באותה תקופה, ובין השאר פירסם מאמרים המהללים את יצירותיו. בשלוש הסונטות מצא שומאן דווקא פגמים, כגון העדר דחף אנרגטי מספיק ואריכות יתר. בניתוח לאחור הגיעו רבים מן החוקרים למסקנה כי שומאן, במודע או שלא במודע, ראה לנגד עיניו את אידיאל הסונטה של בטהובן כאשר בחן את יצירותיו של שוברט, ומכאן ה"פגמים" שזיהה.

הסונטה בסי במול מז'ור ד' 960 היא אכן יצירה לא בטהובנית בזיקתה, וחלקים נרחבים בה מתאפיינים בהלכי רוח שלווים ויש שיאמרו אף מדיטטיביים. יחד עם זאת, זוהי יצירה מגוונת ומלאת ניגודים. דוגמה לכך ניתן למצוא מיד בתחילתה, שבה לאחר הצגה ראשונית של הנושא מופיע טריל אפל במנעד הנמוך של הפסנתר, כעין אות מבשר רעות.

עוד ניתן לזהות ביצירה קשרים מוטיביים בין פרקים שונים, וכן נטייה שוברטית אופיינית ל"נדידה" אל עבר סולמות מוזיקליים מרוחקים.

ברהמס: "נערת חמד המשתעשעת עם אהובה"

למרות היותו פסנתרן, מאז ומתמיד רחש ברהמס חיבה מיוחדת לכינור. יצירותיו המשמעותיות הראשונות שבהן ניצב הכינור במרכז הבמה, הקונצ'רטו ברה מז'ור והסונטה הראשונה בסול מז'ור, נכתבו בשנת 1778, כאשר כבר מלאו לו 45. אף על פי כן, בדומה למה שעשה בסוגות אחרות כגון רביעיית כלי הקשת, ברהמס ניסה לכתוב עוד לפני כן לפחות חמש סונטות שהחליט לבסוף לגנוז, וכן התבטא כמה פעמים בכתב על האתגר המשמעותי שהוא רואה בכתיבה לכינור.

ברהמס היה בקשר הדוק עם כמה מן הכנרים הגדולים שחיו בדורו, בהם אדוארד רמייני, שאותו ליווה בתחילת דרכו כפסנתרן, ויוזף יואכים ויינו הובאי, שביצעו את יצירותיו. על-פי עדותו של ברהמס, מפגשים אלו הוסיפו לא מעט קסם על המשיכה הטבעית שלו לכלי.

אנה-פדרוב-יחצ.jpg

אנה פדרוב, צילום: יח"צ

את הסונטה השלישית והאחרונה כתב ברהמס בשנים 1785–1787. הוא החל בכתיבתה מיד לאחר סיום כתיבת הסונטה השנייה בלה מז'ור, אך המתין שנתיים בין פרסומן של שתי היצירות. לעומת החמימות והליריות של הסונטה השנייה, זוהי יצירה דרמטית וסוערת, אפלה לעתים, ויש הטוענים כי ברהמס חוזר בה להלך הרוח המאפיין את הקונצ'רטו הראשון לפסנתר שכתב בצעירותו.

היצירה הוקדשה להנס פון-בולוב, פסנתרן ומנצח שהרבה לבצע מיצירותיו של ברהמס. כמה מבני התקופה מצאו קשר בין הלך הרוח השולט ביצירה לבין דמותו הסוערת והעצבנית לעתים קרובות של פון-בולוב. היצירה בוצעה בבכורה ב-1888 בבודפשט על-ידי הכנר הובאי וברהמס עצמו ליד הפסנתר, ושבועות אחדים לאחר מכן על-ידי יואכים וברהמס בווינה.

בתחילה ברהמס רצה יותר מכל שמי שתבצע את היצירה בבכורה לצדו של יואכים תהיה קלרה שומאן, שביצעה רבות מיצירותיו הקודמות. במכתב שצרף לעותק התווים ששלח לה כתב: "האמת היא שלעולם לא אוכל לתת ביצירה את האמון המלא שהכל יאהבוה. אני חש תחושה דומה לגבי יצירה זו. אם לא תישא חן בעינייך, אל נא תנגני אותה עם יואכים, אלא שלחי אותה בחזרה אלי".

קלרה ענתה לברהמס כי קראה את היצירה ונתמלאה אושר והתלהבות, אך הכאבים העזים שחשה בידה ימנעו ממנה מלקחת על עצמה את מלאכת הביצוע. היא הביעה התלהבות מיוחדת מן הפרק השלישי ותיארה אותו "כנערת חמד המשתעשעת עם אהובה". כמה שנים לאחר מכן כתבה לברהמס כי בתה ביצעה בפניה את היצירה בצוותא עם כנר והגדירה את המאורע כ"גן עדן". ברהמס ענה לה כי "המחשבה על הסונטה ברה מינור נודדת לה ענוגות ובחלומיות בין אצבעותייך היא פשוט יותר מדי עבורי".

לעומת הסערה והדרמה הרוחשות בפרקים הראשון, השלישי והרביעי, ראוי לציין את הפרק השני האטי, המהווה מעין שיר ללא מלים לכינור בליווי הפסנתר במקצב של ואלס אטי ומלא עידון.

(אורי יעקב)

הקונצרט ייערך במוצ"ש, 15 ביוני 2013, ב-20:30, במוזיאון תל אביב. לפרטים: 03-6077020.

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק