קלאסי - שומאן, ליסט ובטהובן במוזיאון ת"א

קונצרט בסדרה הסימפונית "סולנים בסערה", עם הפסנתרנית אנה פדרוב והכנרת דילאנה ג'נסון

מוזיאון תל אביב עורך את הקונצרט השביעי בסדרה הסימפונית "סולנים בסערה", עם סולניות התזמורת הקאמרית הישראלית הפסנתרנית אנה פדרוב והכנרת דילאנה ג'נסון. מנצח: דייוויד לוקינגטון.

בתוכנית:רוברט שומאן, קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת בלה מינור, אופוס 54; פרנץ ליסט, רפסודיה הונגרית מס' 6 לפסנתר ברה מז'ור, "קרנבל בפשט"; לודוויג ואן-בטהובן, קונצ'רטו לכינור ולתזמורת ברה מז'ור, אופוס 61.

שומאן: עם קלרה בתפקיד הסולנית

1845 היתה שנה חשובה בתולדותיה של סוגת הקונצ'רטו. סוגה זו, שניקולו פגניני מחד ומלחינים אוסטרים וגרמנים כובר ומושלס מאידך היו מכונניה, התאפיינה בהעמדת הסולן בקונצ'רטו במרכז התרחשות, כאשר התזמורת מסייעת להעצמת הרושם והדרמה.

באותה שנה השלים שומאן קונצ'רטו לפסנתר בסולם לה מינור, ובעידודה של אשתו קלרה, שביצעה את הפנטזיה בבכורה, החליט להוסיף לפנטזיה שני פרקים נוספים ולקרוא לה בשם קונצ'רטו. ביצוע הבכורה לקונצ'רטו התרחש בלייפציג ב-1 ינואר 1846, עם קלרה בתפקיד הסולנית. פרדיננד הילר, מושא ההקדשה של היצירה, הוא שניצח על תזמורת הגוונדאוס.

אף שמדובר בקונצ'רטו וירטואוזי בעל תפקיד סולו מאתגר, היצירה אינה מתאפיינת בהלכי רוח של רהב ו"ברבורה", ובמקרים רבים נהוג לראות בה קונצ'רטו בעל מאפיינים פואטיים.

הצד הפחות מכובד של ליסט

בשנים 1848–1849 הלחין ליסט את שלוש הפואמות הסימפוניות התוכניתיות הראשונות מפרי עטו, סוגה שליסט נחשב לאביה-מולידה, ובהמשך המאה ה-19 היתה לאחת הסוגות המרכזיות והמייצגות ביותר של התנועה הרומנטית במוזיקה.

הרפסודיה ההונגרית נמנית עם הסוגות המזוהות ביותר עם יצירתו של ליסט, ומייצגת את נטייתו לשיקוף מוצאו הלאומי ביצירתו. ליסט החל בכתיבה בסוגה זו ב-1846, ובמהלך השנים הבאות הלחין לא פחות מ-19 רפסודיות. הרפסודיות בנויות בצורה חופשית למדי, שעל-פי רוב מבוססת על העיקרון המבני של סוגת הוורבונקוש: פתיחה, חלק אטי (לאסאן, נעימה הונגרית פופולרית, בלשונו) וחלק מהיר ווירטואוזי (פריסקה). הן מבוססות על נושאים הונגריים פופולריים שליסט ראה בהם חומר פולקלורי עתיק, אך למעשה היו אלה בעיקר מחולות, נעימות ושירים פופולריים שנכתבו סביב אותה התקופה.

אנה-פדרוב-Bernardo-Arcos-Mijailidis.jpg

אנה פדרוב, צילום: Bernardo Arcos Mijailidis

לפי צ'רלס רוזן, הרפסודיות מציגות את "הצד הפחות מכובד של ליסט – קסמן לא בהמצאה המוזיקלית, אלא בהרחבת מנעד ההבעה האפשרי בפסנתר... מגוון הרעשים שניתן להפיק בכלי נגינה".

בטהובן: הסולן החליט לחמוד לצון

הקונצ'רטו לכינור אופוס 61 הוא נקודת שיא במכלול יצירתו של בטהובן. היחשפות לסיפור שמאחורי כתיבת היצירה וביצוע הבכורה שלה מגלה בפנינו כמה מעט מן הרוממות והטוהר הנקשרים ביצירה בימינו היו מנת חלקה סביב כתיבתה.

היצירה נכתבה בשנת 1806 והוקדשה לכנר פרנץ קלמנט, וירטואוז ידוע בווינה של אותם ימים. בטהובן התקשה לסיים בזמן את מלאכת הכתיבה, והעביר לקלמנט את תפקיד הסולן ימים אחדים לפני מועד הבכורה.

בביצוע, קלמנט הנרגז ניגן את היצירה בקריאה, מרושלת למדי כנראה, מדף התווים, ואף החליט לחמוד לצון ולהוסיף ליצירה חלק משלו, במעין מחווה של ראוותנות ומחאה כאחד. בין הפרק הראשון לשני ניגן קלמנט קטע סולו וירטואוזי מאולתר, שנוגן על מיתר אחד בלבד ממיתרי הכינור, כאשר כלי הנגינה מוחזק בידיו מלמטה למעלה. ביצוע היצירה, שנערך בתיאטרון של וינה, נחל כישלון חרוץ, והיצירה לא בוצעה שוב עד שנת 1812.

בטהובן, שהיצירה היתה חשובה לו, ניסה ליצור סביבה עניין מחודש כאשר ערך לה גרסה לפסנתר ולתזמורת, אך גם רעיון זה נכשל והגרסה המחודשת לא זכתה לביצוע בימי חייו. היצירה החלה לזכות לעדנה רק בהמשך המאה ה-19, לאחר מותו של בטהובן, עם כמה ביצועים היסטוריים, שהידועים שבהם הם של אנרי וייטן בשנת 1838, ושל יוזף יואכים בן ה-13 ב-1844, תחת שרביטו של פליקס מנדלסון.

הקונצרט ייערך ביום רביעי, 19 ביוני 2013, ב-20:30, באודיטוריום על-שם ליאון ומטילדה רקנאטי. לפרטים: 03-6077020.

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק