"מקום מוגן" הוא שמה של תערוכה קבוצתית שאצרה יעל מרגלית בתיאטרון היהלום. בתערוכה מציגים שבעה אמנים את תפיסתם על המקום המוגן ועל הדרכים לקיומו.
 
המקום הוא מושג מופשט המשול לאלוהים, בעוד שההגדרה מוגן, תוחמת ומצרה אותו. הסתירה הפנימית המשתמעת מצרוף המילים הזה מעלה שאלות מהותיות כגון: הייתכן שההגנה יוצרת אפקט הפוך, של הפרדה במקום חיבור ואחדות? האין המקום, במשמעותו הגבוהה, מוגן במהותו הבסיסית?

"האור בחדר הזה/ מכסה הכול/ באופן שווה./ אפילו זרועי אין לה צל,/ היא נאכלת על ידי האור" (מתוך:"המלה הזאת אהבה" ריימונד קארבר)

על האמנים

סמדר קיבקוביץ עובדת על משטחי חומר מחוספסים כמו ניירות זכוכית ויוצרת עליהם ובתוכם דמויות מעודנות ומעורפלות. הניגוד בין הגסות והעידון מספר סיפור של קצוות בעולם שבו חומר ורוח מחפשים דרך לחיות יחד בהרמוניה. המקום המוגן של הנשמה הנצחית נחשף לעיננו מתוך סביבה של שברי זכוכית נוקשים ויוצר תחושה של רכות פנימית בלתי מעורערת.

מיכל דרור גרין מציירת בשמן על בד ועל נחושת. בעבודותיה היא חוקרת את היחסים בין הנסתר לנגלה דרך רשתות של חושך ואור. עבודות הנחושת מעבירות תחושה של דבר מה ששרד מן העבר, עם אזכורים להיסטוריה היהודית, כמו קלף או אבני חושן, והן עומדות על התפר שבין דו ממד לתלת ממד, שהוא גם המרחב שבין זיכרון מופשט לממצא מוחשי ונוכח.
 
לימור שלהב עוסקת בצילומיה באקראיות שנדמית כמבוימת בחיוך. היא מתעדת מצבים בהם קיים סוג של היפוך בין הפנים והחוץ, כמו בצילומי הכביסה התלויה בקדמת הבית, התחתונים התלויים על שער החצר או בצילום ההשתקפות של המבנה בשלולית, שנתלה הפוך על הפוך. היא מנהלת דיון על חשיפה ואינטימיות דרך דיאלוג בין חומר קשה לרך. מבנה מוטל בתוך מים, בד מדבר עם סורג מתכת, כך היא מאתגרת את הצופה ואת הנורמה.

גבי ברימר מציירת בשמן על בד וריאציות של בלגן מאורגן. בעבודותיה מונחים האובייקטים כאילו במקרה בקומפוזיציות הרמוניות, כך שאפילו מגרש גרוטאות של מכוניות הופך לשדה צבעוני ופורח. בבחירות שהיא עושה מתקיימת פעולה של הפחת חיים ויופי במקומות עזובים, ובכך היא מרחיבה עבורנו את הגדרת הסדר הקוסמי.

כלנית קין מציגה בצילומיה מפגשים בין אדם לצומח. היא מציעה נקודות מבט שונות על הקשר הנוצר מן החיבורים, כמו מקום מחבוא, מנוחה, מרחב פתוח ואפילו טבע מבוית בעציץ על שולחן. דרך הצילומים הצופה הופך יחד איתה למציצן או שומר סוד הנזכר אף הוא באפשרויות שיש לו להתמזגות עם הטבע הבסיסי שלו עצמו ועם הסביבה שבה הוא חי.

דונטיין ואלריאנו מציג סדרת עבודות בצבעוניות עזה. המוטיב החוזר, משולב בהאנשה והומור הוא המטריה, אותה הוא מציג כישות עצמאית המחברת בין עליונים לתחתונים.  הפרישה של המטריה היא ככיפה עליונה המשמשת הגנה או חלק עליון רעיוני הפרוש מעל כל אחד מאתנו, מעין תודעה גבוהה, מלאה בשמחה ונוכחות בחיים.

שרון פפאי עוסקת בציוריה בגעגוע ובחיפוש אחר מקום בטוח, פנימי וחיצוני. דרך עבודתה היא חוקרת את אפשרות המימוש המשותף של הצורך לנוע ולהשתנות יחד עם הצורך למצוא מקום קבוע ויציב לאחוז בו. בעודה נוצרת את המוכר והאהוב היא גם נותנת חופש לגילוי של החדש. בעבודה "בראשית" היא נוגעת בשורש הבסיסי של הדיאלוג בין מה שקיים למה שנוצר ללא הרף בתהליך הבריאה. 
  
  
התערוכה מוצגת בתיאטרון היהלום בתאריכים 6 בדצמבר 2013- 6 בינואר 2014.  שיח גלריה יתקיים במקום ביום שישי, 20 בדצמבר ב-10:30.