תיאטרון - שלום ושלמה - שניים תמיד, ביניהם אלוהים אחד

לחתונה הלבנה באמפי קיסריה מביא איתו שלום חנוך את האמת שלו, את החצץ מעומק הגרון ואת ההומור המיוחד, מהצד של שלמה ארצי מגיעות אנרגיות מטורפות של חיית במה, גרוב של רקדן ורעננות של בן בלי גיל. ה"התחברות" על פי אסף נבו.

שוטי שוטי קיסרייתי

חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד, בלילה ההוא, למורדות הר נבו, קיץ 88`. הם עמדו שם, זה לצד זה. המשה רבינו והיהושע בן נון של הרוק הישראלי, נפרדים, איש לדרכו. האחד, שחצב במו ידיו את לוחות הברית באבן והנהיג את העם במדבר, יעלה אל ההר, ואל הארץ המובטחת לא יבוא. השני ייקח ממנו את שרביט המנצחים, יסחף אחריו את העם, יכבוש את הארץ, יגיע לקיסריה, יניף בה את הנס, יזכה בתהילת עולם.

קיץ 2005. המרחק בין הפקק במחלף קיסריה לפקק בכיסופים הוא רק 200 קילומטר. חום יולי אוגוסט שוב כבד מאוד, בלילה הזה, באמפיתיאטרון הרומי. הבלתי ייאמן קורה. יהושע ומשה שהגורל הפריד ביניהם קוראים תגר על מהלך ההיסטוריה. מעניקים כוחות איש לרעהו, הם חוצים יחד את הירדן, משאירים מאחוריהם את ההר האפור, מגיעים יחד אל הנחלה. הפנטזיה מתממשת.

יושב באורקסטרה. עשרה מטרים, במרחק נגיעה, ניצבות על הבמה שתי אגדות, שני מיתוסים, שני גיבורי- על, ענקים, שני מגדירים נאמנים לשאלה הקודחת מהי הישראליות; יפי הבלורית והפנדר, הצברים הכי צברים, גברים חזקים, אוהבים, בודדים. הישראלי היפה מודל 2005 הוא עדיין קיבוצניק לשעבר, גיל ממוצע 58, שיבה זרקה בשערו, קמטים של חן בזוויות עיניו, ניצב זקוף, חגור גיטרה, מחייך, שר. שר כמו פעם, על הדשא במשמרות, בקומזיץ באלוני אבא, מנגן גיטרה כמו בבית צבי, או בצופים עם ריקי, זז כמו בלהקת הנח"ל, רוקד כמו בחיל הים. שנינו יחד תחת התחברות אחת, שוטי שוטי קיסרייתי. תנועת אצבע אחת שלהם ואמפי שלם נע מצד לצד, הינד ראש קטן ומעריצות מכל הגילאים נופלות שדודות.

משפשף את העיניים, והם עדיין שם. זה לא חלום. הם עומדים, שלובי ידיים. שתי גישות שונות, כמעט שני הפכים, שמשלימים נפלא אחד את השני. טיטאנים. חבר אותם יחד, והנה הסיפור הישראלי של ארבעים השנה האחרונות. העיניים של שלום צוחקות שלוש שעות רצוף, הזיעה של שלמה מטפטפת על המצח. שלך. כשהוא נעמד מעליך דקות ארוכות ומנצח על הקהל. הם יחד, כל הדרך, 50-50. אתה משתדל לאחוז ברגע הזה, הלא ייאמן, חזק חזק, מנסה לצרוב אותו עמוק בהארד דיסק, שיישאר לתמיד.

יש לנו ארץ, למה עוד אחת?

קיסריה היא המגרש הביתי של שלמה. "כמה טוב שבאת הביתה", הוא שר לשלום, שמחזיר לו ב"שינויי מזג האוויר". רוב הזמן הם יחד, עבדו קשה על ההתאמה הווקלית, עבדו קשה לחבר בין שתי להקות הליווי (11 נגנים!), השמנא והסלתא של מוסיקאי ישראל, מרוני פיטרסון, דרך מאיר ישראל ועד ניצן עין-הבר. "האהבה הישנה", "אדם בתוך עצמו", את מרבית השירים המשותפים פותח דווקא זה שהשיר לא שייך לו במקור. לעתים אחד לוקח סולו, או שר שיר של השני. "נוף ילדות", "קח לך אישה". להיט רודף להיט, נכסי צאן, נכסי ברזל, טילי טילים, ההמולה גוברת.

שלמה מחבר את "הפלוגה" עם "אף פעם לא תדעי", נהנה לפרק ולהרכיב אותו מחדש ומסיים אותו בצעקת "אני נשאר לבדדדד" צרודה. ממרחק של מטר מקבל החיקוי של אסי מ"מה קשור?" חיזוק בלתי צפוי. שלום מפציץ עם "לא יודע איך לומר לך" ו"שיר דרך". שלמה עונה ב"ארץ חדשה". "והנה, בדיוק היום יש לנו `ארץ, למה עוד אחת?`", הוא מצהיר באומץ וסוחט מהקהל מחיאות כפיים של הזדהות פוליטית. שלום הולך איתו "נגד הרוח" ושואל "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?", כשמאי שם מגיח פתאום "שיר בבוקר בבוקר" ("פתאום קם אדם").

ב"למה לי לקחת ללב" שלמה מפרגן לשלום, ב"לאן לאן לאן" הוא צוחק מהבדיחות שלו ("בשביל כוס קפה איתך הייתי שם גם 1500 דולר"). שניהם באו לבלות. זה ניכר, זה נפלא. לחתונה הלבנה מביא איתו שלום את היציבות הלא מתפשרת, את האמת שלו, את צליל הגיטרה, את החצץ מעומק הגרון, את ההומור המיוחד. החיוך שלא מש משפתיו הוא האושר הגדול מכולם. אין לי מילים לתאר את האושר הזה. שלמה, שלא מפסיק להפעיל את הקהל, מביא לחבילה אנרגיות מטורפות של חיית במה, גרוב של רקדן, תנועה ומניירות של שחקן, רעננות של בן בלי גיל. הנעורים שלו יפים, הקיץ אין סופי. הקהל, הבמה, ושוב הקהל ושוב הבמה, עבורו זהו מגרש משחקים, כששלום בתפקיד המבוגר האחראי.

החוויה מקבלת תפנית מפתיעה, כששלמה נשאר לבד עם "ככה וככה" של שלום, ושלום נשאר לבד עם הגיטרה ב"פתאום כשלא באת" של שלמה, והנה תמצית הישראליות, בארבע וחצי דקות - האורות באמפי כבים, ומאות פלאפונים מאירים את החושך, מחליפים את הנרות והמצתים של ליל אהבה בצמח. אחר כך שלמה נשאר לבד עם משה לוי, לביצוע נדיר של "גבר הולך לאיבוד". "הוא לא רצה, אבל לחצתי עליו", משתף שלום את הקהל השבוי. החגיגה נמשכת עם "לאט לאט", "זה מה שנשאר" ו"תפסתי ראש על הבר". שלמה מספר סיפורים, שלום מספר בדיחות. שלמה רוקד עם ציפי שביט ב"אהבתיה" וטועה במילים של עצמו ב"צוותא", שלום אומר לו "אתה שר יפה" וקורע אותו מצחוק באמצע הקומזיץ של "אגדת דשא".

אחד מרגעי השיא מגיע בואלס הענק של "תרקוד", כשהמעברים מתמלאים זוגות מחוללים, ושלום, ברוב קיבוצניקיות מכריז "ריקודים עד אור הבוקר". אבל זה רחוק מלהיות גמור. ב"בגלגול הזה" קיסריה רוקדת, ב"מחכים למשיח" היא שרה את כל המילים, ב"היא לא יודעת מה עובר עלי" היא מתמוגגת מסולו ספרדי של סינגולדה.

המסיבה הכי כיפית בעולם

ההדרנים כאילו נכתבו בספר דברי הימים, במגילת העצמאות. "היית ילד בלילות עצוב, מנגנן ושר, לא נתת לאיש לדעת, היא הייתה אהבת נעורייך", שלמה שר לשלום. "מאיפה אתה יודע?", שואל אותו שלום בחיוך, ואחר כך מכוון את מבטו למיקומו של ה"ירח", שנראה הלילה גדול וזוהר מתמיד. "אנחנו שניים תמיד, בינינו, אלוהים אחד", מתמצתת שורה של שלמה את האירוע כולו, כש"לא עוזב את העיר" רודף את "סוף עונת התפוזים", והסמבה מחברת במפתיע את "היה כדאי" - יציאה משוגעת של שלום – עם "תחת שמי ים התיכון", בסיומה של המסיבה הכי כיפית בעולם.

הם אומרים יפה שלום אחרון. אבל הקהל לא מרפה. כל כך הרבה שירים גדולים נשארו בחוץ, ואי אפשר לבצע את הכל, אבל הם דורשים את הדובדבן, שמגיע בדמות "מאיה" הנצחי. שלמה פותח, אתה מקווה שאולי יגניב פנימה גם את שירי, אבל הוא דבק בגרסה המקורית. "לכל דבר חייב להיות סוף", מנחם שלום את הקהל, "תבואו עוד פעם". ברור שנבוא, כי שלום ושלמה יחיו לנצח.

לפרטים נוספים