צבי גורן על דורון תבורי:
 
לא קל לבחור סיכום לשנת התאטרון החולפת. היו בה הפתעות, היו גם אכזבות. הפרינג' המשיך לגנוב את ההצגה בתמונע, בזירה הבין תחומית, בסימטה וגם בפרדס חנה. אבל בכל מה שהיה תמיד בלטו השחקנים ובבואי לבחור אחד שמגלם באישיותו את עולם הפרינג' ואת התאטרון הרפרטוארי, הבחירה שלי נופלת על דורון תבורי.
 
את השנה הוא פתח עם השאלה מה יוציא מאמתחתו במהלכה, אחרי הישגו הגדול בהצגת "המלך הולך למות" של אנסמבל עתים. התשובות לא איחרו לבוא: שלושה תפקידים שבכל אחד מהם העניק משחק מרגש, אף כי שונה בטיבו ובאפיוניו. ב"פספורט", הצגת פרינג' מופתית, הוא היה גולה מארצו, ציני, מפוקח; ומיד אחר כך ב"הדיבוק" של גשר הוא היה קורע לב כאביה של לאה שהדיבוק נכנס בה ואין בכוחו להושיעה.
 
ואז, עדיין בגשר, ב"נופל מחוץ לזמן", ההצגה החורגת ממתכון התאטרון הרפרטוארי, הוא מגיע לאחד ההישגים ששחקן יכול לשאוף אליהם – הביטוי האמנותי המושלם של התוהו הכואב שאליו נופל אב שכול וממנו הוא מטפס אל הזיכרון. בתמונה האחרונה כשהוא נע ונד בין הזמנים כמעט נוגע בקהל, הוא היה חשוף לחלוטין במלוא כשרונו.
 
שלושה תפקידים – שחקן אחד. דורון תבורי. לראות ולהבין את מהות התאטרון.


דורון תבורי, "נופל מחוץ לזמן", צילום: דויד סטרזמייסטר

עמוס אורן על חני דינור:
 
מה שעשו אילן וירצברג ושמעון גלבץ ליונה וולך ב"בציר טוב", עשתה השנה הזמרת והמלחינה חני דינור לשיריהם של עשרה משוררים שונים ב"משוררים בדואט".
 
בראשית שנות השמונים היה לי הכבוד להיות בין אנשי תקשורת ש"הכריחו" את חברת סי.בי.אס. (לימים אן.אם.סי.) להוציא את "בציר טוב" על גבי תקליט. דינור כבר הוציאה (ובהפקה עצמאית!) את הדיסק שלה. למרבה האכזבה, דווקא התקשורת, הרדיופונית ובכלל, נשארה מאחור. לא מצליחה לטעמי להתמודד עם הייחוד והאיכות שלה.
 
עד כדי כך מתסכלת ההתעלמות מהיצירה המרהיבה של דינור (ואתם מוזמנים לחזור ולקרוא את ההתלהבות שלי מהאלבום וממופע ההשקה שלו ברשימה שהתפרסמה כאן בדצמבר האחרון), שהחלטתי לראשונה ביותר מ-50 שנות חיי את הפופ הישראלי, להתגייס לעזרתה בפיצוח האתגר - אם לא להגיע לכל נפש ובית בישראל, כפי שמגיע לה לדעתי, לפחות לזכות בחשיפה התקשורתית הראויה, שהיא משאת נפשו של כל אמן, ותיק כמתחיל.
 
זה אומר שאני מנוע מלכתוב עליה, אבל לא מונע מכם להטות אוזן, ולזכות להתוודע לזמרת-יוצרת הטובה ביותר בישראל שרובכם אינו מכיר. באחריות. והכתובת לעיל תהיה מען לתלונות. 
  

יוסי מר חיים על התעצמות האלטרנטיבי במוזיקה:
 
אינני מצביע על קונצרט אחד או אמן אחד, כי עבורי   ההישג העיקרי של השנה האחרונה  הוא התעצמות האלטרנטיבי במוזיקה, ולא רק בתל אביב. מספר המקומות בירושלים בהם ניתן לשמוע מוזיקה חדשה התעצם (לאחרונה נוספו ל"אוגנדה "ל"צוללת" ול"קסטה" גם "המזקקה" ו"גלריית שודדי ים").
 
המנהלים של המקומות החדשים היו לא מזמן סטודנטים או אנשי סאונד: ובתל אביב –רק לחשוב על המיני פסטיבלים והמרתונים של האנסמבלים השונים - "ניקל" ,"מיתר" ,"מוסיקה נובה", "התיבה" עם אנסמבל המאה ה21 -ואז-"לבונטין7 ", "הצימר", "החנות" , "הפסאז'" באלנבי, "בית העמודים" ו"האזור" למוזיקת ג'ז . לכולם יש קהל – אם כי מצומצם ולפעמים חופף-  ויש המון מלחינים ומבצעים צעירים, ובעיקר המון עצמאות מחשבתית וחוסר תלות כמעט מוחלט ( כל אחד באמצעיו המוגבלים ) בממסד המוזיקלי המנומנם המושקע בפילהרמונית ובאופרה. גילינו שאנחנו באמת תלויים בעצמנו בלבד. שנה טובה! 
 


המזקקה, צילום: נעם שוגונובסקי

טל גורדון על "אפס ביחסי אנוש":
 
קולנוע ישראלי הוא מסוג הדברים שכמעט תמיד אהבתי בדיעבד. משהו שצריך להיזכר בו כדי להבין שהוא חלק מפסקול חייך, לא כזה שנהנים בו בזמן אמת.  ככה יצא של"אפס ביחסי אנוש" הגעתי עם מינימום ציפיות. עם תחילת הפרסומות שעט פנימה קהל גדול וקולני. "בטח אנשי ההפקה", לחשתי לאמא שלי. "כנראה שזו הקרנה פנימית כזו". כשהם התחילו לצחוק, כבר מהרגע הראשון, הייתי בטוחה שההשערה שלי קיבלה אישור ודאי. שלושה צחוקים אחרי כן, כשכבר שמעתי את צחוקי שלי מתגלגל, הבנתי שיש מצב שאני בעיצומו של אחד הסרטים הישראלים הטובים שראיתי, ושסוף סוף אני מבינה את זה בזמן אמת. ליתר ביטחון רכנתי לזוג שלידי ושאלתי אותם אם הם קשורים להפקה. לא צריך להיות גאון כדי לנחש שלא.
 
קצת בדומה לאתגר קרת שלוקח סיטואציות מוכרות לנו להפליא ועושה בהן טוויסט כלשהו שהופך אותן למשהו אחר לגמרי, לוקחת טליה לביא אלמנטים כל כך מוכרים: מדי החאקי, בסיסי צה"ל, כל אותן מש"קיות משהו המנשנשות את עצמן לדעת, ומאירה אותן באור שונה לחלוטין מזה שאני מכירה ומצפה לו. את הזרקור היא מפנה לאלה שנשארות בדרך כלל שקופות ודוממות בתפאורת הסרטים הצה"ליים.
 
כקונטרה לחאקי, היא אורזת אותן בפסקול בלתי צפוי לחלוטין, ולאורך שלושת סיפורים המרכיבים את הסרט אני נשאבת, מהופנטת, למשחק המדויק כל כך של דאנה איבגי ונלי תגר, לשגיאות העברית בניואנסים הכי דקיקים ששמה לביא בפיה של שני קליין, המפקדת על השתיים, וליכולת של לביא להעניק משמעות לסיטואציות קומיות ולנסוך תנועה בסיטואציות דרמטיות.

היא מצליחה לגרום לקהלה לצחוק, על באמת, מכל הלב (אחד משיאי הסרט הוא מלחמת אקדחי הסיכות המתחוללת בין איבגי לתגר), ולא פחות מכך, לתת לאותו לב גם להתרגש ממה שמתרחש מולו.   

הילה אהרון בריק על שלום גד:
 
"זו תהיה הופעה קצרה אנחנו ננגן את שירי האלבום וזהו, לא הכנו הדרנים" אמר שלום גד קצרות בפתח ההופעה בעקבות האלבום "תלמי אליהו". לא נדרש יותר מזה. גד ואורחיו, אביב גדג' ושירלי קונס, ביצעו את שירי האלבום באופן שצרב ובה בעת זיכך את חוויות המלחמה של הקיץ האחרון, על התדהמה, הפחד, האבל והייאוש.
 
האלבום הנבואי הזה נוצר לפני שנתיים ופורש ב-13 שירים צנומים ומלודיים להפליא את האתוס הישראלי שהשתבשה עליו דעתו, כשהוא גם בוחן כליות ולב של העבר ובה בעת רואה את הנולד.
 
סך כל הרגעים של המופע סוחף וגודש את הנפש. השירה של גד נשמעת נפלא על במה, ומגיעה לשיאה כשהוא שר א-קפלה ("העלייה לקרקע"). אביב, שעולה לנגן לסולו את בלדת המכתב "עדיין אחיך" על הפסנתר העקום של האוזן בר, רק מבקש וכל קהל העומדים יורד מייד לשבת על הרצפה. הפינאלה, שלושת השירים המסיימים, שביצעו גד, גדג' וקונס יחד ברצף, גרם להכל להרגיש כמו אופרת רוק שיוצאת מהעצמות וחודרת לעצמות.
 
 "שקל ועוד שקל ועוד שקל/ שפל ועוד שפל ועוד שפל/ זה הזמן להתפזר, זה הזמן להתערער/ וללכת לבחירות מהר מהר", הם שרו "בבחירות 2017" והמתיקות של המנגינה וההחמצה שבמילים כיווצו לי את כל הגוף. בשיר הסיום כותב גד "זה שיר שצריך לרקוד אותו, אבל אף אחד לא מכיר את הצעדים, אז כל אחד מפרפר בצעד אחר". יצאתי מההופעה הזו בפרפור, בתחושה שנגעתי בהכי מופלא ובהכי נורא, בזכות משורר רוק אחד.  
  

יוצרים כמו ארקדי זיידס עם המחקר שלו על מצבנו הקיומי-כיבושי; יסמין גודר עם רטרוספקטיבה אינטימית של חידושיה; דנה רוטנברג עם השיחה שבין המבצעים לקהל; עידית הרמן וגלדי הקליפה שהסירה מעל רקדניה; ענבל פינטו ואבשלום פולק שרקמו יצירה המסכמת אולי את מה שאני מכנה כ"תביעה מהקהל" -  להביט, להתחבר, וליצור את הסיפור האישי של כל אחד מאתנו.
 
והרי זה מה שאנו מבקשים לעשות בבואנו לצפות באמנות החיה, על במות, בחדרים אינטימיים, או בין קירות הגלריות והמוזיאונים. 
  

 
ענת מוניץ על תיאטרון הידית:
 
ההמלצה שלי כוללת השתאות גדולה מתיאטרון הידית בפרדס חנה – תיאטרון שלא מפסיק להפתיע, לאתגר, לחקור ולהרחיב גבולות. עם קבוצת שחקנים יוצרים שלא פוחדים לחשוף את האמת הפנימית שלהם ומגבשים לכל יצירה שפה תיאטרונית ייחודית ונועזת משלה. מעבר למופעי האנסמבל אפשר למצוא במתחם הידית גם שלל של הצגות אורחות, מופעים איכותיים לילדים וסדנאות אמן. באתי, ראיתי, התאהבתי. 

 
זהר וגנר על "צל לבן":
 
את "צל לבן" של נועז דשא, קולנוען ישראלי שחי בברלין, ראיתי בפסטיבל ירושלים האחרון. הסרט צולם באפריקה, טנזניה, והעלילה מתבססת על תופעה אכזרית של סחר באיברים של אפריקאים לבקנים. האמונה הרווחת היא שלאכילת איברים פנימיים של לבקנים סגולות מרפא עוצמתיות. במרכז הסרט אליאס, נער לבקן שאביו נרצח על ידי ציידי איברים, ואמו, מחשש לחייו, שולחת אותו לחיות עם דודו, בתקווה שיצליח להגן עליו.
 
הסרט נראה בחלקו הגדול תיעודי. הצילום נעשה ללא תאורה, על ידי מצלמה קטנה שהוחזקה ביד. המשתתפים הם נון אקטורס - תושבי הכפר בו נערכו הצילומים, המשחקים תפקידים כמעט זהים לאלו שהם מגלמים  בחייהם. גם העריכה יוצרת תחושה כמו תיעודית: שברי ושבבי שוטים, היוצרים פסיפס כאוטי, מהפנט ומטלטל, שאי אפשר לשבוע ממנו. מזמן לא ראיתי שפה קולנועית כל כך מיוחדת. 

נחום מוכיח על "מפריח היונים":
 
אחת התופעות המאוד לא מובנות מאליהן, לדעתי, בקולנוע הישראלי השנה הייתה הצלחתו הגדולה של הסרט "מפריח היונים". סרטו האינטליגנטי, אלגנטי, ומכבד את הצופה של נסים דיין, על פי ספרו של אלי עמיר. בפירוש לא כרוניקה של הצלחה ידועה מראש.
 
סרט "היסטורי", אודות עליית יהודי עיראק לארץ בשנות ה-50, דובר הניב הערבי הקונקרטי בו דיברו יהודי עיראק אז (רעיון של השחקנית אהובה קרן, יוזמת עיבוד הרומן לסרט). הסרט, שעלה למסכים באפריל, רשם עד עתה בקופות כמעט 200 אלף צופים. הישג אדיר. אני לא יודע אם יש קשר, אבל "מפריח היונים" פתח את מצעד הסרטים הישראליים המצליחים בקופות השנה, הכולל את "אפס ביחסי אנוש", "שושנה חלוץ מרכזי", "זינוק בעלייה" ו"גאליס – המסע לאסטרה". שאפו, נסים. 
     

אלא שאצל  חליחל, אין ארבינקא הפותר בדיוק כאלה בעיות. הגיבור, הסופר, מנסה בעזרת קרובי משפחה, מאכרים ואחרים להגיע לפתרון הבעיה. אבל עד  שתיפתר בעיית הדרכון מסתיימת מלחמה אחת ומתחילה אחרת... הפעם בדרום. נשמע מוכר? מוכר לזרא. שכחתי לציין שרוב הדמויות הסופר, אימו, אחותו, בן דודו, וחברו הם כולם ערבים ומגלמים אותם לפי הסדר עלי סולימאן, סלווה נקארה, חולד באסל טנוס, נורמן עיסא ומצטרפים אליהם גם אודליה סגל ויואב הייט.

חתיכת ארץ ישראל אותנטית כזו לא ראינו כבר הרבה זמן על הבמה. לא כזו שמציצה מידיעה עיתונאית או מסלוני הפלסטיק המחקים את דרמות הטלוויזיה הרדודות. תיאטרון שבכוח דמיונם של המעצבים אשרף חנא (תפאורה), עפרה קונפינו (תלבושות) ואבי יונה בואנו (תאורה) מעמידים את רצועת החוף המוארת-מוצלת, את צבעי הים הכחול והרטוב, את רצועת הדשא ההכרחית.

 קסם תיאטרוני שעושה בדיוק מה שהוא צריך לעשות, לתת לנו את מנת הבידור, אבל לא כזו שנשכחת ברגע שיצאנו מן ההיכל הממוזג אל האוויר המהביל של הכרמל, אלא כזו שמפעפעת פנימה ושואלת עד כמה אתה באמת מכיר את זולתך שחולק אתך את פיסת הארץ.  בעדינות, במידה מבוקרת ובהרבה מאד יופי, עושה "רוח ים" את התפקיד האמיתי של התיאטרון. אירוע נדיר ללא ספק.

"רוח ים", צילום: ג'ראר אלון