מחזה צרפתי בוחן אפשרות של רומן בין שכנים שלא הייתם רוצים אותם לידכם
מדברים, מענים, ומתענגים
ז'אק לאקאן היה פסיכואנליטיקן צרפתי בעל השפעה מרחבית גדולה על העוסקים בנושא הפרשנות, וחשיבותו פלשה לתחומים נוספים ובראשם הספרות והמחזאות. הוא הותיר אחריו שובל ארוך של תלמידים, ממשיכים, ופרשנים של תורתו, וכמובן גם מבחר משפטי מפתח כמו "ה'אני' נבנה בדמותו של הזולת" או "האהבה היא סוג של התאבדות".
נכדו של לאקאן הוא המחזאי פטריס רוז'ה-לאקאן, שהמחזה האחרון שכתב בשנה שעברה "הדלת ממול" מועלה עתה בחאן הירושלמי. כנרמז בשני הציטוטים לעיל המחזה מפגיש גבר ואישה, שכנים, דירה מול דירה. שניהם רווקים. אין להם שמות, לפחות עד שיגלו את האפשרויות של האינטרנט לחפש ואולי גם למצוא בני זוג.
היא פסיכולוגית, הוא איש מכירות, ובתיאור הקצר הזה מתמצה למעשה טיב הזוגיות האפשרית או הבלתי אפשרית שהמחזה יתאר בסדרת מפגשים קצרים, בדירתו או בדירתה, וגם בחדר המדרגות, שמתחילים, נמשכים ומסתיימים ב"מריבה". המבנה מדויק מאוד ואפילו סכימתי וכל מריבה מולידה את הבאה אחריה.
מה שמחזיק אותן הוא הדיאלוג השנון, שהמחזאי בונה אותו כמעט על פי תורת סבו, כלומר כהוכחה לנכונות קביעתו שהטעות הגדולה היא ההנחה שאנחנו חושבים על מה שאנחנו אומרים, ומה שאנחנו מבינים זו טעות, וכאנחנו מדברים אנחנו מתענגים.
וזה נכון כשמדובר בזוג השכנים, שמלכתחילה הפער ביניהם נראה כבלתי ניתן לגישור. בין השאר משום שהמחזאי קצת מיזוגני בעיצוב דמותה של האישה החל מהתיאור שלה במונולוג של הגבר בתחילת המחזה, ואילו הגבר מתואר במונולוג הפותח שלה מתוך נקודת מבט מתנשאת, שמיד גם נחשפת במפגש הראשון ביניהם בדיון מלאכותי על המלחין אנטון ברוקנר, או בהמשך ביחס ליצירתה של מרגרט דוראס.
הדלת ממול (צילום: יוסי צבקר)
מחפשים קשר ואהבה
המיזוגניה מודגשת מאוד בבימוי המצוין של ארז שפריר, שעיצב יפה את שתי הדמויות כייצוגיות, ואפילו כבובות, קפואות בחלון ראווה או מתנועעות כבסרט אנימציה בסיסי. ואת מה שהוא החסיר, לכאורה, משלימים כרמית מסילתי-קפלן, המרתקת כפסיכולוגית הנאחזת בכל תת מילה כדי לבנות תזה "מעמיקה" על השכן, שלירון ברנס מפליא לגלמו כמאצ'ו סימפטי ופגיע.
הדואט של שניהם, במשחקם, מצליח בעיצוב החיפוש ההדדי אחר קשר ואהבה, והוא אולי ההדגמה היפה ביותר לכך שהאהבה היא להציע את עצמנו למישהו שאינו רוצה אלא במה שאין לנו. ואת המשפט הזה לא אני הגיתי, גם לא המחזאי אלא, כמובן, סבו החכם.
ההנאה מהבימוי והמשחק נבנית בסיוע הרב של לילי בן נחשון, שעיצבה את התפאורה על שתי הדלתות המסתובבות שלה, המעלית, פינות הישיבה בשני הקצוות, והמטבח שמתגלגל לביקור משעשע מאוד. את התזכורת שלה לכך שזה רק תאטרון משלים איתמר גרוס שכתב מוזיקה הנבנית בין השאר על הצלילים והאפקטים של המחשב. רוני כהן עיצב תאורה תכליתית, ואלינור זילברמן עיצבה תלבושות מחמיאות לשחקנים.
אחרונים חביבים הם צמד המתרגמים מנחם כרמי, שבימים אחרים עובד כפסיכותרפיסט, ודניאלה כרמי, שבימים אחרים היא מחזאית ותסריטאית. התרגום המשותף שלהם בעריכתו של דורי פרנס היה בהיר ומדויק בהעברת המסר הלאקאני הבין-דורי כי השפה היא זו שבונה את כל היחסים בין בני האדם.
05/11/2014
:תאריך יצירה
|