סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
פסטיבלים
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן סיכום חג המחזמר בת ים 2014
 

 
 
חייבים להסיר את הכובע בפני היזמים ובעלי החזון - המנהל האמנותי אורי פסטר ועיריית בת ים - שזיהו את הנישה, את חסרונה ואת נחיצותה, והעמידו על הרגליים מפעל חשוב, שאמור היה להיכון עוד קודם, אם לא במתכונת עירונית-ציבורית, אז לפחות בחדרי הפיתוח החזרות של התיאטרונים הרפרטואריים, אלה שנתמכים בכספי מדינה"
גם השנה הוכיח חג המחזמר בבת ים שהוא מין המיזמים המוצדקים בבידור הישראלי


במוצאי חג המחזמר בת ים 2014 יש לא מעט סיבות לאופטימיות.

אמנם השתתפות ב"פסטיבל" אינה ערובה ואריכות ימים למחזות הזמר בגרסתם הראשונית. אך גם אם החג השני לא יגיע ל-25 אחוז הצלחה כמו הפרויקט הראשון - שגם הם מתממשים באיחור יחסי, רק במרץ הקרוב, עם עליית המסך מעל "בילי שוורץ" בתיאטרון העירוני חיפה - עדיין הפסטיבל הזה הוא מהמוצדקים בבידור הישראלי.

חייבים, ממש בפתח הדברים ובראשית הסיכום, להסיר את הכובע בפני היזמים ובעלי החזון - המנהל האמנותי אורי פסטר ועיריית בת ים - שזיהו את הנישה, את חסרונה ואת נחיצותה, והעמידו על הרגליים מפעל חשוב, שאמור היה להיכון עוד קודם, אם לא במתכונת עירונית-ציבורית, אז לפחות בחדרי הפיתוח החזרות של התיאטרונים הרפרטואריים, אלה שנתמכים בכספי מדינה.

וזו הנקודה המהותית והקריטית של החג המחזמר בת ים. זה לא התפקיד של עירייה להרים פסטיבל כזה. אסור לנבחרי ציבור במישור המוניציפאלי להשתמש במסי הארנונה של תושביהם לטובת מפעל שגם אם הוא מקדם תרבות, כמעט ולא תורם דבר לרווחתם הם. וגם היוקרה הנלווית לו היא עניין חמקמק ולגמרי מפוקפק.

אבל אם יתגברו המייסדים (גם ללא ראש העיר לחיאני) על הבעיות הכלכליות (וכבר השנה קטן הפרס הכספי למחזמר הזוכה ו...צומצם השימוש לתכנייה אחת משותפת לכל ההפקות) ויצליחו להתמודד עם ההוצאה הכספית הכרוכה בהפקת חג מחזמר שלישי, בחנוכה 2015, הם שיחקו אותה. כי אחרי שנתיים מוצלחות - אמנותית לפחות - הם הופכים למועמדים ראויים ולזכאים לפי הקריטריונים לתמיכת המדינה, וזה כבר משחק אחר וחדש.

קשה ואפילו לא הוגן לקיים תחרות בין ארבעה מועמדים בלבד, כשמראש מודים המפיקים שכל אחד מהם הוא מחזמר שונה בסוגת המשנה שלו. מצד אחד, ראוי שזה מה שיקרה, לטובת ההפרייה האמנותית והעניין של הקהל. מצד שני, מה לאופרה, מחזה חברתי, הצגה עם פזמונים וקומדיה מוזיקלית בתחרות אחת? אמות המידה והבחינה אינן זהות. ובכל זאת, אין טענות. גם לדעתי, זכתה בדין זו שזכתה. וברשותכם אלך מן הסוף להתחלה, מן הקל אל הכבד.

"חלום קוסטה ריקה" – חסר עידון

"חלום קוסטה ריקה" הוא מהתלה קומית, שבטיפול הדוק ונכון (ביימה הדר גלרון) יכולה היתה להפוך או לאופרטה משעשעת או להצגת בידור מסחרית. מחזמר זה לא, לפחות לא במתכונת שהוצגה בפסטיבל.

במחזה של אדיבה גפן, קרוביה של הדודה מנוחה מבקשים להשתלט על דירת חמשת החדרים שלה (ושתי חניות!) בעודה בחיים, בהנחה שבגילה המתקדם 69 ובהיותה רווקה, אפשר להעביר אותה לבית אבות, ולממש את הרכוש כל אחד לצרכיו הוא. אולם כשהם מגלים שהיא מתכוונת להינשא לגבר קוסטה-ריקני צעיר ממנה, שאותו "פגשה" באינטרנט, הם נכנסים ללחץ. עד כדי כך שיזמינו את החיסול שלו, גם כן באמצעות האינטרנט.

לכאורה חומרים ראויים ומוכרים לכולנו. אינטריגות משפחתיות על רקע ירושה, יחסים בין הדורות וגם המעורבות בחיינו של העולם הדיגיטלי והניו מדיה. היו גם מוזיקה (של עידו אופק) ושירים (שכתב דניאל אפרת) ושמונה שחקנים-זמרים, אבל זה לא התגבש למחזמר מסוגנן אלא דמה יותר למחזה מוזיקלי בביצוע להקה צבאית.
הסיפור היה חסר עידון, השירים חסרו שנינות וברק והמוזיקה היתה ערב-רב של השפעות וכיוונים – בהן קריצות זונדהיימיות, הומאז' ל"על מדרגות הרבנות" וסיום באווירת Love Boat.

יותר מדי חורים וקטעים מתים שכפו על התזמורת (כתריסר נגנים מהסימפונט רעננה בניצוחה של קרין בן-יוסף) תנומות וניתוק, תלבושות כעורות, תנועה חובבנית ומשחק מוגזם ומגושם, גם מצד ה"כוכבות" ניצה שאול, אסתי זקהיים וענת ברזילי. גם להן וגם לנו היה מגיע יותר, במיוחד אם שיר הסיום טוען ש"החיים הם מתנה, וצריך לחיות אותם".

חג-המחזמר-01.jpg

"חבסה " - מוכנה לבמה

גם "חבסה" (זמן המאסר בסלנג של אסירים) אינו מחזמר, אלא יותר מחזה עם פיזמונים, ולא בגלל שהוא מטפל בנושא לא מבדר כסיפור חייהם הקשה, המורכב, הכואב והמרגש של אסירים בבית כלא.

נדמה היה שהמחזה של האסיר לשעבר חנן גולדבלט נבחר להשתתף בפסטיבל כתרגיל יחסי ציבור. אולם התוצאה הדרמטורגית וגם הבימתית היתה מספיק אנושית וראויה בערכים אמנותיים להיות חלק מהפסטיבל. ולא רק מחמת העובדה שגם אסירים הם בני אדם.

מבלי להיכנס למלכודת של דיון בערכים של צדק, מחילה, שיקום ותשלום חוב לחברה - האם המחזה הוא בקשת הסליחה של גולדבלט או התיקון שלו - "חבסה" היא הצגה מרתקת ועשויה היטב, שמגוללת מן הסתם סיפורים אמיתיים מן החיים שמאחורי הסורגים, בידי דמויות בדיוניות.

בקריצה הבידורית יש סכנה של גלוריפיקציה, של הפיכת רוצחים, מכורים לסמים, מועלים ועברייני מין למעוררי אמפתיה, בעיקר כשנקודת המוצא של כולם שהם יושבים בטעות, אף אחד לא אשם ואוטו טו טו הם יוצאים, ואפילו הם מודים בסיום ש"זה מה שהם וכך יישארו".

אני מעריך שהפקה זו תיתקל בקשיים בדרכה לבמה, לבטח בתיאטרונים ציבוריים (על אף התמיכה של התיאטרון הלאומי הבימה) ובמיוחד בעידן של מחאות אינטרנט, בגלל היותה הצגה של גולדבלט. אולם לטעמי היא המוכנה ביותר להצגה כבר ממחר. אולי היא דורשת קיצור באורך ובמספר הנגנים, אבל אם לוח הזמנים של משתתפיה מאפשר זאת, היא בהחלט מוכנה.

הסיפורים עוצמתיים, השחקנים מצוינים (מיוסי צברי הנפלא, דרך שי גבסו שמפתיע ברגישותו וגיא ברכה שמרהיב בשירה ומשחק, ועד אלון אופיר, שגם ביים ביד מקצוען שיודע ללחוץ על כפתורים והבלוטות הנכונים וגם משחק מספר תפקידים קטנים), המוזיקה נהדרת (לא חדש לגבי שמוליק נויפלד, מגדולי המומחים המקומיים לכתיבת להיטים מכווני-מטרה; והוא נעזר בתזמור של יונתן שנקר ובקורפיטציה של איתי שמעוני, שגם מלווה בפסנתר ובשירה תומכת ומצוינת) וגם את התפאורה (אופיר? גולדבלט? כל הצוות?) אין צורך לשנות - המשחק בכסאות, בלוחות וביריעות בד, מספק את כל הצרכים הוויזואליים של ההפקה. חסרים רק מפיקים אמיצים.

"יריחו" -  מחזיק מתח ומרגש

"יריחו" הוגדר כמחזמר תנ"כי, כאילו הנושא המקראי הפיקטיבי שלו מצדיק זיהוי כסוגה כזאת. במהות זה סיפור אהבה ותשוקה, היחיד למעשה בפסטיבל השנה, בין רחב, הזונה מיריחו, לבין בועז, אחד משני המרגלים ששלח יהושע לתור את העיר קודם כיבושה.

לכאורה, אהבה שחוצה גבולות ומגשרת על הבדלים, למעשה אילוסטרציה לנבואה ריאל-פוליטית שעניינה ברית דמים עם הארץ. וזו גם עלולה להיות הבעיה השיווקית המרכזית של מחזמר זה: לא רק רומן עם זונה, אלא שהזונה גם לא יהודייה...

המחזה שכתב צפריר קולָת היה מספיק מעניין, שלא להגיד מחזיק מתח, וגם מרגש. הפרשנות שלו לאדמוניות חוט השני שניתלה מחלונה של רחב, טוענת את ברית הדם במשמעות נוספת. השירים שכתב מתאפיינים בשתי רמות לשוניות, תנ"כית ומדוברת, שלכל אחת הישגים מוכחים.

המקראית לא נשמעת נמלצת, במיוחד לא בפיו של חיים צינוביץ' הסמכותי (בדמות השופט והמצביא יהושע) שמתמודד בגבורה עם תפקיד תובעני ושפה לא קלה. המדוברת, מדוברת מחזמרית הכוונה, מפגינה שליטה נאה במכמני העברית ומשובצת במשחקי מלים למכביר, ולפרקים מזכירה באיכותה את זו של נתן אלתרמן ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר".

ההישג הלשוני הנכבד זוכה לתמיכה מוזיקלית נאה ביותר (סשה ארגובית לפעמים) מצד המוזיקה של גיא ויינגרטן, שמגלה בקיאות במרחב המיוזיקלי ובאפשרויותיו, ומצד התזמורים היפים שלו ושל אמיר לקנר. וללא קשר להעלאתו האפשרית של המחזמר על הבמה (התיאטרון הקאמרי סייע בהפקתו), בהחלט אפשר לחשוב על הפקה אולפנית של השירים ממנו.

לא מעט בזכות הביצועים הקוליים של צינוביץ' לעיל (מגיע לו יותר ממה שהוא מקבל על הבמה) ובמיוחד של איילת רובינסון הנפלאה כרחב (גם היא לא מנוצלת בתיאטרון כערכה, לא כשחקנית ולא כזמרת), עדי כהן כמדאם שלה וניצן אשל כקציעה, בת זוגו של המרגל אליעזר (אסף פריינטא המיומן). דדי זוהר כבועז, הרשים אותי פחות.

עבודה יפה עשתה הבמאית יוליה פבזנר, גם בדמיון ובפתרונות הוויזואליים של היעדר התפאורה: רק תיבת עץ אדומה ויריעות בד אדומות ולבנות, ששימשו בין היתר- כלהב מאכלת, כתכריכים וכחבל הצלה.

גרטה-והמרוץ-לחלל-רפי-דלויה.jpg
גרטה והמרוץ לחלל (צילום: רפי דלויה)

"גרטה והמרוץ לחלל" - יותר אופרה ממחזמר

המחזמר שפתח את חג המחזמר ובסופו של דבר זכה בו, ובצדק. הוא יותר אופרה ממחזמר – גם בנושאו, גם בשפתו ובתבניתו השבלוניות משהו, גם במוזיקליות שלו, גם בהרכב האנושי של משתתפיו.

במרכזו (סיפור קטן-גדול של ולריה זבילוצקי בעיבוד של יונתן כנען) נערה רוסיה שמתאהבת בדמותו הבלתי מושגת של יורי גגרין, הקוסמונאוט הסובייטי הראשון. היא מתנחמת בזרועותיו של אחד ששמו יורי גגרין ולמרות שהיא לא מלקקת דבש היא ממשיכה לחלום, גם כשגגרין האמיתי ניספה. ברקע מאמציו של המשטר הקומוניסטי בטיפוח סיפורי אהבה דומים כדי לכסות על מציאות החיים העלובה שהוא מעניק לאזרחיו. ייאושגרד הוא שם המקום להתרחשות העלילה.

כנען ("שירים באשדודית") אחראי ללחנים ולמוזיקה המורכבת והמשובחת (תזמור אורָן אלדור), שיש בה תפקידים מלאי בשר לסולנים, לדואטים ולמקהלה, וכנהוג ביצירה האופראית שזורים בה לכל אורכה לידים שחוזרים על עצמם (כולל מוטיבים "רוסיים") בהתאם להתפתחות העלילה ולהופעת הדמויות.

מוזיקה נהדרת ראויה למבצעים מעולים, ואכן "גרטה" מלוהקת  בווקאליסטים פנטסטיים. מדניאלה לוגסי (גרטה) דרך דנה מושקאטבליט (אִמהּ), יעל לויטה,  גיא מנהיים וצחי סיטון (נציגי השלטון), ועד מקהלת השכנות (לימור אילן וענת צ'רני). אוהד שרגאי (כגגרין) ושרית וינו-אלעד (כאמו) שכנעו אותי פחות. אגב, כמקובל באופרה, חלק מהנשים היו לא דקות בעליל, מה שלא הפריע להפגנת יכולות קומיות לא מבוטלות, מן הסתם בהשראתה והרשאתה של הבימאית שירית לי וייס.

הכתוביות (גם ב"יריחו", אך לא בשני האחרים) היו במקום. תוספת חיונית מפאת השירה האופראית הגבוהה. המרוץ לבמה של גרטה (באופרה הישראלית שתמכה בהפקה?), בהנחה שהרומן הרוסי הזה עשוי לדבר לאוכלוסיה רחבה יותר, תדרוש שיפור ושכלול התלבושות (באדום שחור) והתפאורה (עד כמה שאפשרית היתה). אגב, זה היה המחזמר הקצר ביותר. 85 דקות.

אסיים בהבעת משאלה שעתידו של חג המחזמר כבית הגידול וכחלון הראווה ליוצרים ולמיזמים, יהפוך לעובדה מוגמרת, בלתי מוטלת בספק, כל עוד תיאטרונים ומפיקים לא מפתחים מחזות זמר מקוריים על בסיס של קבע. ואני מצפה בכיליון עיניים ואוזניים לחג החנוכה תשע"ו.

"גרטה והמירוץ לחלל". ראשון, 21 בדצמבר 2014
"יריחו". שני, 22 בדצמבר 2014
"חבסה". שלישי, 23 בדצמבר 2014
"חלום קוסטה ריקה". רביעי, 24 בדצמבר 2014


למועדי מופעים >

28/12/2014   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע