הפתיחה היא מיסטית, תמיד מיסטית. כוחות היצירה בוקעים מאיתנו רק כאשר משהו עמוק במבנה האגו נשבר ומאפשר להשראה לזרום פנימה. בספר "האדם המיסטי" של אריך נוימן הוא כותב: "ראשיתה של התנועה היצירתית אשר משנה את האדם ומתוך כך גם את העולם, תלויה בשינויים שינבעו מחוסר היציבות ביחס בין העולם לאדם, דבר הנחווה כסכנה הקיומית המתמדת של האדם" (עמוד 25). אין יצירה בלא היפתחות נפשית אל עבר הסכנה הקיומית.

משקפיים של אימה, אור של תקווה

"אישה קמה ונוסעת לאתיופיה וחוזרת משם והנה היא אמנית" כתבה האוצרת דרורית גור אריה. מסעה של נילי גליק אל היצירה היה מסע שנמשך שנים. מצלמת שצילמה צילומים צבעוניים עבור עצמה בטיולים שונים, הפכה גליק, בגיל בוגר, לאחר נסיעה לאפריקה ומשבר אישי, למי שמחויב לגדל את האמן שבתוכו.

"אמנות ואסתטיקה מלוות את חיי שנים רבות מכפי שאזכור. איכשהו, למרות העיסוק רב השנים באמנות, מעולם לא יצרתי בתחום האמנות הפלסטית. תחושת הפספוס הזו, של האמן ללא האמנות, חזרה גם בחלומותיי. חלמתי על מבנים שלא ראיתי, על מוזיקה שמעולם לא שמעתי. ביקרתי במוזיאונים שלא קיימים במציאות, בהם נחשפתי ליצירות אמנות מדהימות שאף פעם לא נוצרו. אך ביקיצה, כאשר ניסיתי ליישם את החוויות והתחושות הללו, קצרה ידי. לא ידעתי להפוך חלום למציאות" כך כתבה גליק בדף אישי שמתעד את מסעה הפנימי הנפשי אל עבר התערוכה, במילים שלוכדות חוויה אוניברסלית של אנשים רבים.

הקטליזטור הפנימי ליצירה היה חוויה של סבל קיצוני: "חוויה קשה שעברתי גרמה לי לראות את המציאות סביבי דרך משקפיים של אימה, חידלון ומוות. החומרים שצצו לנגד עיני היו של הזדקנות, עזובה ומוות". ועם זאת, ברבות מן העבודות בוקע אור סמוי מבעד לשכבות המציאות. אור של תקווה וחמלה.

שרטוט של נופי הנפש

זו התערוכה הראשונה של גליק, וככזו היא מחזיקה בכנפיה מן הרעננות של תערוכה ראשונה; מבקרים רבים חושבים כי מדובר בתערוכה של אמן צעיר- דבר מה באסתטיקה הנזירית של גליק ובניקיון המירבי שהתערוכה משדרת מוליך אסוציאטיבית אל עבר המחשבה כי מדובר בצלם צעיר- אולם בו זמנית נוכחים בתערוכה גם דבריה של גליק עצמה בדבר "חידלון עזובה ומוות". חורים שחורים בולעניים מצויים במרכזן של לא מעט עבודות, קווים שחורים מאיימים מנפצים וקורעים את המשטח הלבן.   
 
"הנפש היא אפריקה" קראה נורית זרחי, בצדק, לאחד מספרי השירה שלה. ההתמודדות עם האחר לחלוטין, המקודש, המסתורי, הנומינוזי, יכולה להקריס אותנו, אולם אם אנו חזקים מספיק בכדי לעמוד בחוויה מחד, ולא להדחיק אותה, מאידך, היא מצליחה לפעור ערוצים חדשים בנפש.

"המפגש עם התוכן הנומינוזי מוביל בהכרח לזעזוע- אך לא רק של התודעה, כי אם של כלל האישיות. בכל פעם שהאני מתעמת עם הנומינוזי, מוביל עימות זה לחריגתו 'מגבולות עצמו' ולנפילה אל מחוץ למבנה התודעתי הקיים" כותב אריך נוימן (עמוד 30).

זו תערוכה פיוטית, אצורה בעדינות מירבית בידי דרורית גור אריה. החלל המלבני השגרתי של בית האמנים התל אביבי נצבע מחדש, התמונות מוסגרו מיסגור מוזיאלי, התליה מהודקת. עבודות רבות שעובדו לתערוכה לא נכללו בה בסופו של דבר. שחורות ולובן הם הגיבורים הראשיים של התערוכה, המוצרנים כאן ככלים המרכזיים של ה"צייר הגדול", אלוהים. אלו הם נופים שאיבדו זה מכבר כל קשר אל התצלום המקורי, והפכו לשרטוט של נופי הנפש, למשטחים קומפוזיציונים של שחורות ולובן.

אריך נוימן מדבר על תהליך העיבוד הפנימי, הנעשה בין הלא מודע, הספוג רגשנות, למודע. החלק המודע מתייחס לאלמנטים בלא מודע ו-"מושך אותם אל תוך מרחב התודעה, שם הוא מעבד אותם, כלומר הופך אותם למובנים, מפרק אותם בעבודה אנליטית ומשתמש בהם בשיטתיות כדי לבנות מחדש את תמונת העולם המודעת שלו" (עמוד 29).

במילים דומות מאוד, כתבה נילי גליק על תהליך היצירה שלה עצמה: "התחושות שעלו מהצילומים שלי היו של יופי בדידות ומלנכוליה, משולבים במסתורין וחיבור לטבע. מבלי משים סיפרתי את סיפור חיי ועולמי הפנימי בתמונות הללו. --- חלונות סגורים סיפרו לי על התבוננות פנימית, על יאוש ואכזבה. ---התחלתי לעבוד על התמונות, לעבד אותן. סובבתי, חתכתי ושיניתי. לנגד עיני נוצרה מציאות חדשה, נרטיב חדש. חיברתי אלמנטים והקשרים זרים ובניתי משמעויות חדשות, שפה אחרת. דיברתי וסיפרתי את סיפור חיי ותחושותיי".

נילי גליק, ללא כותרת 2014 (יח"צ)

תצורות נוף אנגליות או קווי מתאר של דרום אפריקה?
 
לצילום המטופל, שפני השטח שלו מבריקים, מלוטשים ומוחלקים, ישנה איכות של רישום שנעשה ביד. ישנן שכבות עדינות, מחוררות כתחרה, ישנה מערכת מסועפת של כמעין "קיוקווים" המטשטשים את המעברים, בדומה לטכניקה הרישומית. דבר מה מזיעת  היד העובדת, הנספג תמיד ברישום, מצוי באופן מוזר גם כאן.  

האסוציאציות מוליכות אותנו אל עבר תצורות נוף אנגליות, המיזוג בין שחור ולבן לוקח אותנו אל מחוזות המעושן, האפרורי, הערפל התמידי בתעלת למנש; אחד הצילומים מזכיר תמונה של סימוני עץ סחופים משנים של בלייה וזוקן- צילום מגורען של מקטע מים ונציאני, אולי קווי מתאר של מצוקים באירלנד. כך הופכים הצילומים למרפררים לנוף אירופאי, למרות שמקורם הוא אפריקני בעליל.

 
נילי גליק, ללא כותרת 2014 (יח"צ)

אם תרצו, נרטיב גדול של ניכוס מקופל כאן. מדוע ההדהוד האינטואיטיבי הוא אל עבר מיחבר קומפוזיציוני המזוהה עם תבניות נוף אירופאיות? הסיבה לכך טמונה באופני החשיפה והקיבוע של דגמים אסתטיים במחשבתנו. צילומיה של גליק אינם מזכירים לנו למשל את חוף ימה של מומבסה או לאמו, את תבניות הכנסיות באתיופיה או את קווי המתאר הגיאוגרפיים של דרום אפריקה משום שלא נחשפנו אליהם די הצורך.

הקולטנים האסתטיים שלנו אינם מכווננים כלל לרטט ולתדר שהם נושאים, והם מחליקים וחומקים מאיתנו תמיד. השמירה על המקור האפריקני מוטעמת בבחירה בשחור לבן, וברמזים ויזואלים עדינים המצויים בשכבות הקרקעית של חלק מהתמונות. אפריקה, אירופה, ישראל, גאוגרפיות וטופוגרפיות, צלילי נפש ורגשות, נבללים יחד בתערוכה היפה הזו. 
    
  

תערוכתה של נילי גליק, "הארת שוליים", מוצגת בבית האמנים בתל אביב עד ה-24 בינואר 2015. מועדי פתיחה: א'-ה' - 13:00-10:00, 19:00-17:00, ו' - 13:00-10:00, שבת - 14:00-11:00. טל' בית האמנים: 03-5246685.