לאחר שנים של שתיקה חוזרת חנה לסלאו למרכז התודעה הציבורית עם הצגת היחיד "יותר חנה מלסלאו".
המופע מתוייג אמנם כמופע סטנד-אפ אישי, אבל מדובר במשהו אחר. החלקים האוטוביוגרפיים נוקבים מידי ורציניים מכדי להגדירם כ"סטנד-אפ". במהלך המופע לסלאו מזילה דמעה וסוחפת עמה את הקהל למחוזות ילדותה ביפו של שנות ה- 50.
חלקה "הרציני" של ההצגה מקנה את הרושם כי מדובר בתרפיה אישית - לסלאו מתמודדת עם חנה של שנות ילדותה. המופע משמש כלי לשזירת החוטים הרופפים בחייה לחבילה מהודקת יותר ומפויסת יותר. מעין ניסיון השלמה עם החברה ועם הפצע הפתוח שהותיר בה אביה.
אבל למרות החלקים "הקשים לצפייה", לסלאו היא ללא ספק פרפורמרית נהדרת והמופע הומוריסטי, בנוי מצוין ומאוזן מאוד. הוא מתחיל ומסתיים בבדיחות על גיל המעבר (או כלשונה – גיל הבלות), ולמרות הסיפורים על ילדותה בצל השואה ומצבה הכלכלי חברתי, התוצר אמנם אינו קליל אבל בהחלט מותיר חיוך.
בדרך כלל סטנד- אפיסטים מכוונים את הופעתם לזרם המרכזי, מגששים את דרכם על דרך הניסוי והתעייה עד לבניית מופע שפעמים רבות אינו מצטיין באחידותו. לסלאו אינה שוגה במשובות נעורים, היא נמצאת ליגה אחת מעל. המופע כתוב היטב עד לפרט הקטן ביותר והתזמון מצוין ומושקע. אין מקום לאלתורים ופישולים - הכל מסודר ואפילו מסודר מדי, יחסית לז`אנר.
בתום ההופעה לסלאו עולה להדרן ואז – הפתעה! בעוד אנו מחכים לחיבוק אחרון או למונולוג קטן, עולה לבמה קלרה ומבצעת שיר פרידה משותפתה הוותיקה. לסיום קליל יותר לא יכולנו לצפות - עבור הקהל הוותיק לסלאו היא פקידת המח"ט ב"גבעת חלפון אינה עונה", סבתא זפטה וקלרה. וכך, למרות הצהרתה על פנייה לדרך חדשה, לסלאו אינה שוכחת לעלות עבורנו ולו לרגע אחד את קלרה, שייצגה אותה נאמנה במשך שנים רבות.
ההצגה פונה בעיקר לקהל הבוגר. חנה מעלה סיפורים מילדותה תוך קריצה לימינו כך שבני השלושים פלוס יוכלו למצוא את מקומם ברוב קטעי ההצגה, אולם הם אינם בהכרח קהל היעד הראשוני. לצד נושאי התבגרות טריוויאליים בביצוע לא טריוויאלי לחלוטין, חלק ניכר מההופעה עוסק בהשלכות השואה. אנשים בני הדור הראשון והשני לשואה יתחברו ביתר קלות למופע.
27/01/2004
:תאריך יצירה
|