תיאטרון - "קרוב לבית"– רוקדים את השכול

מיני-פרויקט בימתי, וכמעט ניסיוני, באולם הקטן של הקאמרי גובר על חולשותיו ומצליח לגעת בכאב האישי והקולקטיבי.

כוונון מחדש לאוזן הישראלית

המחזאית הצעירה, בת 26, דפנה רובינשטיין מצאה עצמה זרה בלונדון והחליטה לכתוב מחזה שבו תתחבר משם אל ישראל, ואולי גם תחבר את ישראל לאנגלים. HOMESICK היא קראה למחזה, שהועלה תחילה בקולג` שבו למדה. בשלב מסוים במהלך עבודתה הזעיקה לעזרתה את אחותה, מירה רובינשטיין, רקדנית וכוריאוגרפית, ונולדה הצגה ייחודית, כמעט ניסיונית, שבה חברו משחק ותנועה, פוליטיקה כללית והתנסות אישית שבמרכזם - השכול.

לאחר ההצגות בקולג` המחזה הועלה בפסטיבל לידס וזכה בפרס הראשון, ואחר כך הגיע גם ללונדון וזכה להיות בין חמש ההצגות המומלצות של הטיים-אאוט האנגלי. עכשיו הגיעה שעתם הישראלית של המחזה וההצגה.

מלכתחילה ברור כי זהו אתגר לשחזר כאן את ההצלחה שהייתה שם, עם מחזה עלינו כאן. מה שנכתב באנגלית נדרש להיכתב מחדש בעברית, מה שנכתב לאוזן אנגלית נדרש לשנות כוונון לאוזן הישראלית הפוליטיקה הכללית נעלמה כמעט ללא שיור, ואילו שמו של המחזה תורגם ל- "קרוב לבית" שם שמצניע את היותו של נושא השכול מרכז הכובד שלו.

בניסיון הכן שלה לטפל בשכול הכבידה על עצמה דפנה רובינשטיין כשבחרה במקרה שבו המוות הוא תוצאה של אש "ידידותית", כפי שעדיין קוראים לירי של יחידה של כוחותינו על יחידה אחרת של כוחותינו. המחזה מוקדש לזכר לוחם שנפל מירי כוחות צה"ל, ובצירוף מקרים שעדיין מפתיע ומזעזע, צפיתי בהצגה יממה אחרי שעוד חייל נהרג מאש שלנו (ואני כותב בלשון רבים. כי השכול האישי ביותר הוא כל כך קולקטיבי פה, עד שהוא כמעט מופקע מידי הורים, אחים ואחיות, רעיות וילדים, חברים, חברות, אהבות וגעגועים).

תמונות קצרות, לקוניות

"קרוב לבית" כתוב בתמונות קצרות, לקוניות במרביתן, שכמעט אינן מאפשרות חדירה לתוך המתרחש בנפשן של חמש הדמויות הפועלות בו. המחזה נפתח בארוחת ערב משפחתית בבית הוריו של יואב, חייל שהגיע לאפטר לאחר פעילות מבצעית. בתמונה הבאה מתברר שהדברים אינם כה פשוטים ויואב למעשה כבר איננו בין החיים והעלילה נעה ונדה בין עבר שבו דמותו "חיה" לבין הווה שבו הוא "מת". אבל המהלך הזה אינו עקבי לגמרי לא באופן שבו כתוב המחזה ולא באופן הבימוי. נוכחותו של "המת" מתערבבת עם נוכחותו "החיה" – הוא צופה במתרחש, משתתף בו ולפעמים מלווה את העלילה כשהוא מנגן בפסנתר או שר ברקע.

בתוך כך נוצרת תחושה כי יש חולשה מהותית במחזה הנוגעת לנושא ההריגה מאש כוחותינו. לאחר מותו של יואב מגיע לבית ההורים כתב צבאי שעורך כתבה על הנופל ובמהלכה מתגלות נסיבות המוות – נסיבות שצה"ל היה מעדיף לגנוז ולהסתיר מידיעת ההורים והציבור. רובינשטיין איננה מטפלת בנושא לעומקו, אלא רק נוגעת בו, ומניחה לו. חסר כאן מרכיב חיוני של טיפול דרמטורגי הבוחן לעומק את סוגיית השכול או את השאלה אם יש שכול "אחר" לוחם נהרג מאש חבריו.

יצירה בימתית מורכבת

אך מעבר לעניינים אלה, ניצבת ההצגה שבאמצעותה מנסה המחזאית שהיא גם הבמאית להשלים את התמונה בדרך מסקרנת מאוד, שנעה על ציר העיצוב החיצוני והפנימי, של הבמה, של התלבושות, ושל המשחק – ובעזרת שני מרכיבים מהותיים "חיצוניים" – מחול ומוזיקה. כל אלה יחד משנים את תמונת המחזה כשלעצמו והופכים אותו לבסיס טוב ליצירה בימתית מורכבת ומרתקת.

אראל דר, בעבודת ביכורים, עיצבה את התפאורה והתלבושות של ההורים ושל החברה של החייל בלבן בוהק, קר ותכריכי, כאשר צבע הזית של שני החיילים יוצרים את כתמי הצבע החיים, ומסביב לכל זה קלעים שחורים, כתכריכים אחרים, או כמסגרות של מודעות אבל. את התמונה החזותית הזאת ולרגעים גם את הטקסט משלימה התאורה החדה שעיצב שמואל אטמזגי.

בתוך הבמה הזאת נוצר מהלך משחק מרתק, שבו רובינשטיין הבמאית הדריכה להפליא את שחקניה בהתאמה כמעט מוחלטת ללקוניות של התמונות והטקסט, או לחריגות מהקו הכללי הזה. בשיא הסגנון הלקוני-מינימליסטי ניצב משחקו של שמואל וילוז`ני. אם בתמונה הראשונה (שמתרחשת כאילו בדמיון, ולאחר מות החייל) הוא נראה אטום, אבל חי מאוד, בהמשך הוא איש פצוע ומדמם כאב שאין אפשרות לתאר אותו במילים. משחקו של וילוז`ני, מטלטל בשתיקתו, מזעזע בזעקתו ומרטיט במנוחתו.

כך גם משחקה המדהים של שירי גולן בתפקיד האם השכולה. היא חיה את המוות של הבן בכל גופה המאיים להישבר, בקולה השומר על יציבותו עד שהכל נסדק, מתנפץ לרסיסים והאם הזאת, בעיצובה המדויק של גולן, נחשפת כלב שנקרע מהחזה, כפצע אחד גדול.

את שלישיית השכול משלימה שיר אידלסון בתפקיד רונה, חברתו-אהובתו של יואב המת. היא מעצבת בעדינות נוגעת ללב את החיות הצעירה שנובלת לפתע, שהופכת את האהבה לזיכרון כואב, ואת שיחת הטלפון עם יואב למונולוג של אין-אונים.

לביא זיטנר מגלם במינון נכון את דמותו של הכתב הצבאי הנקלעת לתוך השכול ומוצאת את עצמה ככוח מניע בתוכו, עד למהלך האחרון והמפתיע, לכאורה, בסופה של ההצגה.

מילוי פערים באמצעות קטעי המחול

ובתווך, ובמידה רבה מאוד גם מסביב לארבעה האלה, עידו מוסרי בתפקיד החייל יואב, יוצר דמות יפה, אמיתית מאוד כשהוא מצליח לנווט את משחקו בין היותו חי להיותו מת. מוסרי נוגע בעצבים הרגישים ביותר של הדמות האנרגטית שהוא מעצב – ומצליח ליצור את התחושה הכואבת של מוות מיותר, כפוי ואכזרי לחייל לא פחות מלאלה ששכלו אותו.

מוסרי גם כתב את המוזיקה, שהופכת לכלי ביטוי נוסף, מעבר לטקסט, של הדמות שהוא מגלם כאשר הוא פורט על הפסנתר הניצב בעומק הבמה, גבו כפוף אל הקלידים. זה בולט במיוחד כאשר הוא גם שר את "שיר הנמשלים" המרגש, שכתב אורי בן שמואל שנפל בתחילת מלחמת שלום הגליל כאשר יצא למשימת חילוץ נפגעים. מוסרי הלחין את השיר במהלך שירותו בלהקה צבאית, והיה זה רעיון מקורי ונכון לשלב אותו בהצגה.

ואחרי כל זה, מה שהופך את ההצגה למיוחדת וחריגה היא הכוריאוגרפיה שיצרה מירה רובינשטיין. לא מדובר בעיצוב תנועה אלא ביצירת קבוצת קטעים קצרים השייכים לתחום המחול המודרני. ההצגה נפתחת בקטע מרשים שרוקדים חמשת השחקנים, ובהמשך יש דואטים ורביעייה. צירופם של קטעי המחול למחזה מעתיק אותו, ואת ההצגה, למישור אחר, גבוה, וממלא פערים מסוימים שבטקסט על פי התפיסה ש"כאשר נגמרות המילים מתחילה התנועה". לשבחה של מירה רובינשטיין ייאמר שלא רק יצרה קטעים יפים כשלעצמם אלא גם הצליחה להשיג להם ביצוע נקי ומהוקצע מאוד של השחקנים.

בסופו של דבר, "קרוב לבית" הוא פרויקט מעניין ונדיר בחזית התיאטרון הישראלי. ואולי דווקא צודקת המחזאית בלקוניות ובמה שהחסירה. אולי זה המעט הנכון שמחזיק את המרובה מדי.

לפרטים נוספים