בין מוצרט, באך ומנדלסון

אנסמבל בארוקדה מעלה תכנית מיוחדת במוזיאון תל אביב בהשראת מחקרה של נגנית הצ'מבלו נינה לזר-סובלמן, המתקיימת במסגרת הסדרה הכוללת חמישה קונצרטים מיוחדים עם כלים תקופתיים.   
 
משתתפים: יזהר קרשון – ניצוח, אקצ'אי סמקולראט (תאילנד/שוויץ) – צ'לו, יעלה אביטל – סופרן, אלון הררי – קונטרה טנור, יואב וייס – בריטון, בארוקדה ווקאל. אלון קליבנוב – מנחה.   
 
בתכנית: יוהן סבסטיאן באך - קנטטה מס' 196 – "ה' זכרנו יברך", מנדלסון - "סלבה רג'ינה" לסופרן ומיתרים, קארל-פיליפ-עמנואל באך - קונצ'רטו לצ'לו בלה מז'ור, מנדלסון קנטטה כורלית, "כל המשליך רק על אלהים יהבו", מוצרט - דיוורטימנטו למיתרים בפה מז'ור, ק. 138, יוהן סבסטיאן באך - כורלים ואריות מתוך מתיאוס פסיון. 
 
אנסמבל בארוקדה שם לו למטרה לבצע יצירות מופת מהבארוק ומהרנסנס, לצד ביצוע תכניות ייחודיות אשר מפגישות את הסגנונות של המוזיקה העתיקה עם עולמות מוזיקליים אחרים. התכנית של קונצרט זה נבנה בהשראת סיפור היסטורי מרתק - סיפורם של שלושה דורות בין באך ומנדלסון, שבמרכזם עמדו סלונים מוזיקליים של נשים יהודיות בברלין ובווינה, שאספו, ביצעו ושמרו בקנאות על המוזיקה של באך. בסיפור זה מעורבים כל המלחינים הגדולים – מבאך ובניו, דרך מוצרט, היידן, בטהובן ועד למנדלסון.


אנסמבל בארוקדה צילום: טל שחר

הסלון המוזיקלי של שרה איציג-לוי

התכנית של היום מציגה מאה שנים של מוזיקה מאת באך ובניו, מוצרט ומנדלסון. כשאנו תוהים מה המשותף לכל המלחינים, התשובה היא מפתיעה – מדובר באשה יהודיה יוצאת דופן, שרה איציג לוי מברלין (1854-1761), שהכירה את כולם, חוץ מאשר את יוהן סבסטיאן באך עצמו. כדי להכיר אותה, אנחנו צריכים לדעת קצת על העולם בו היא חיה.


שרה איציג לוי, צילום: anton graff




הנסיך היהודי

בשנת 1740 הפך פרידריך הגדול למלך פרוסיה. הוא שם לעצמו כמטרה להעצים את פרוסיה הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה צבאית. עבור המטרה הראשונה הוא הביא לחצרו מוזיקאים ידועי-שם, בהם בנו של באך, קארל-פיליפ-עמנואל, כמנהל מוזיקלי. לגבי השאיפות הצבאיות שלו – וולטייר כתב כי "למדינות רבות יש צבא, אבל בפרוסיה לצבא יש מדינה". לצורך זה הוא נזקק להלוואות. החשוב מבין הבנקאים שלו היה "הנסיך היהודי", דניאל איציג, שתמך בו ועזר למערכה של פרידריך נגד אוסטריה בכך שהוא עשה פיחות בערך המטבע האוסטרי (הוא הטביע מחדש את המטבעות שלהם בתכולת כסף פחותה).

התקופה הזאת מוכרת כתקופת ההארה, או ההשכלה. בשנת 1743 הגיע לברלין משה מנדלסון בן ה-14. באופן טבעי הוא פגש את איציג, יהודי שומר מצוות, שביתו היה מרכז של השכלה ושל לימודי יהדות. בשנת 1747 ביקר יוהן סבסטיאן באך בחצרו של פרידריך, ביקור שהביא לכתיבתה של "המנחה המוזיקלית". כדמות בפמלייתו של פרידריך, וכאיש ההשכלה, איציג ידע על הביקור.

ילדיו של איציג קיבלו חינוך מוזיקלי מעולה. בנותיו הבוגרות, חנה ובלה, למדו אצל תלמידו וממשיך דרכו של באך, יוהן קירנברגר, שגם לימד את בתה של בלה, לאה. לאה נישאה לבנו של מנדלסון – אברהם. פליקס מנדלסון היה בנם. אחות מוזיקלית נוספת מבנות איציג היתה פאני פון ארנשטיין, ואחות נוספת – ססילי פון אסקלס, למדה עם הפסנתרן איגנץ מושלס, חברו של פליקס, ומעריץ של באך. האחות המדהימה מכולן היתה הצעירה, שרה. היא למדה אצל בנו הבכור של באך, וילהלם פרידמן (1784-1710), והייתה גם פטרוניתו. אנו יודעים שכמה מיצירותיו הוזמנו על-ידה, מאחר שהתווים שלהם מופיעים אך ורק בספרייתה. גם היא נישאה לבנקאי, ולכבוד חתונתם וילהלם פרידמן ערך יצירה מוקדמת שלו למקלדת והפך אותה לשיר שהושר בחתונה. לאחר מותו תמכה שרה גם בקארל-פיליפ-עמנואל, בהמשך באלמנתו, ולבסוף היא גם מימנה פסל זיכרון שלו.

יוהן סבסיטיאן באך, תמונת יחסי ציבור



אצל שרה בברלין, אצל פאני בוינה

עם נישואיה, תפסה שרה מקום משמעותי בחברה הברלינאית. מה היה המקום הזה? בברלין לא הייתה אוניברסיטה עד לשנת 1810, ולכן דיונים התקיימו בטרקלינים או בסלונים בבתים פרטיים, שם המארחת, או ה"סלוניירית", החליטה על הנושא – פילוסופיה, מדע, ספרות או מוזיקה. בתקופה קצרה משנת 1775 ועד 1806, כשהצבא של נפוליאון נכנס לברלין, היו מארחות רבות יהודיות. העניין העיקרי של שרה לוי היה במוזיקה. היה זה סלון מוזיקלי, שהוכר כבית שבו מתבצע "פולחן של סבסטיאן ופיליפ עמנואל באך". במקום הייתה יכולה להופיע תזמורת, והיו שם שני צ'מבלי, ופסנתר פטישים של זילברמן.

נגינת באך בצוותא בשני כלי מקלדת הייתה פעילות אהובה על כל האחיות לבית איציג. שתי היצירות האחרונות של קארל-פיליפ-עמנואל באך בשנת 1788 הוזמנו על-ידי שרה, כמו גם שלוש רביעיות לפסנתר, ויולה וחליל, והקונצ'רטו לצ'מבלו, פסנתר ותזמורת – שהביצוע הראשון שלו התקיים בביתה – שרה ניגנה בצ'מבלו, ואחות נוספת, כנראה פאני, בפסנתר. היא המשיכה לנגן מוזיקה מאת יוהן-סבסטיאן באך על הצ'מבלו עד לשנת 1831, וידוע שהיא ניגנה את הקונ'צרטו שלו ברה מינור, ואת הקונצ'רטו הברנדנבורגי החמישי.

ספריית התווים של שרה כללה מוזיקה יקרת-ערך של כל בני משפחת באך. היא תרמה את הספרייה היקרה שלה ל"זינג-אקדמי", הספרייה הלאומית בברלין, אבל אוסף זה נעלם כשהצבא האדום נכנס לברלין בשנת 1945, ונחשב כאבוד עד להתפרקות הגוש הסובייטי, כשהאוסף התגלה מחדש בשנת 1999 בקייב, והוחזר לברלין. כשפאני, אחותה של שרה, נישאה, היא עברה לווינה והפכה לפסנתרנית ידועה, מארחת, ופטרונית מוזיקלית. מוצרט חי בביתה לאורך שמונה חודשים, בעת שהלחין את האופרה "החטיפה מן ההרמון", כשהוא חי שם יחד עם העגלונים, החדרנים, ומשרתות-המטבח. בין המנויים לקונצרטים של מוצרט היו פאני ואחותה ססילי.

בעת ביקורו של מוצרט בברלין בשנת 1789 ידוע כי ביקר את שרה. אחרי מותו של המלחין, סייעה שרה לאלמנתו. בשנת 1796 בטהובן ניגן אצלה בסלון. נראה שכל המלחינים הגדולים ביותר עברו בשלב זה או אחר בסלונים של שרה ופאני. לא הכל התנהל על מי מנוחות בסלונים היהודיים. המפגש היה יכול להיות נפיץ, ככל שהתגברו מגמות אנטי-יהודיות בברלין בעקבות כיבוש פרוסיה על ידי נפוליאון בשנת 1806. מרבית הסלונים היהודיים נסגרו באותה התקופה, והסלון של שרה היה אחד משניים שנותרו פעילים. בשנת 1811 הגיע לסלון של שרה אאכיםפון ארנים, ללא הזמנה ובבגדים פשוטים, במקום בלבוש הרשמי המקובל. הדבר נחשב כעלבון צורב, ומוריץ, האחיין של לוי, הזמין אותו לדו קרב. זה סירב, באומרו שהזמנה זו מיהודי הינה פחיתות כבוד בעבורו, ומוריץ הכה אותו, וישב בשל כך בכלא לתקופה קצרה.

גם ענייני הלב הובילו לאירועים אלימים, כפי שקרה בווינה, שם נהרג הנסיך קארל פון ליכטנשטיין בדו קרב על ליבה של פאני. לאחר אירוע זה לא ניגנה שוב פאני בפומבי לעולם.
מציאות מורכבת זו נוסחה היטב בקולמוסה של פאני לוואלד, סופרת יהודיה פופולרית, שהתארחה בארוחת ערב בביתה של שרה, כשהמארחת היתה בשנות השמונים לחייה: "אצל נשים אלו, הרוח והחינוך שברו את מחסומי המעמד, וניצחו את הדעות הקדומות בברלין. נשים יהודיות זקנות אלו צמחו מתוך הנידוי החברתי, והעלו את ההשכלה לערך הגבוה ביותר בחברה הגבוהה".
שרה לוי נפטרה בשנת 1854 בגיל 94. שנה קודם לכן, העיד אחיין שלה שראה אותה יוצאת מכרכרה ורוקדת ברחוב.


וולפגנג אמדיאוס מוצרט, צילום: ויקיפדיה



פליקס מנדלסון והביצוע ההיסטורי למתיאוס פסיון

כפי שברור מן העובדות, פליקס היה כבר נציג הדור השלישי של אוהבי באך במשפחת איציג-מנדלסון. הפרטיטורה של המתיאוס פסיון הייתה מתנה שקיבל מסבתו בלה ליום ההולדת ה-14 שלו (באותו גיל שבה סבו משה הגיע לברלין). ככל הנראה היא העתיקה את התווים מספרייתה של שרה. מורו של פליקס מנדלסון הצעיר, צלטר, כפי שאנו יודעים, היה תלמידו של קירנברגר, שלמד אצל באך, ומנדלסון ספג את דרכי ההוראה של באך באופן כה יסודי, עד שניתן לחשוב שההירמון שלו לכורל "Wer nur den lieben Gott l?sst walten" הינו של באך עצמו. שתי היצירות של מנדלסון בתכנית זאת הולחנו במהלך ההכנות שלו להופעה של המתיאוס פסיון, כשהיה בשנתו ה-20.

כשפליקס פנה לצלטר לראשונה, יחד עם חברו, אדוארד דבריאנט, עם הרעיון להעלות את הפסיון, צלטר סירב, וכינה זאת רעיון ילדותי של שני "פרחחים זבי חוטם". אולם לבסוף ההנהלה אישרה. מנדלסון אמר לאחר מכן: "רק לחשוב שזה היה צריך להיות עלם יהודי שיחזיר לעם הגרמני את המוזיקה הנוצרית הגדולה ביותר שלהם!". למרות שמדי פעם העלו את המתיאוס פסיון בלייפציג מאז הלחנתו בשנת 1727, הייתה זו ההשמעה הראשונה של היצירה בברלין, ובקהל נכחו מלך פרוסיה, היינריך היינה והפילוסוף הגל. יותר מאלף איש נותרו ללא כרטיסים, ובעקבות כך התקיים ביצוע נוסף שבועיים לאחר מכן, ביום ההולדת של באך. שבועיים לאחר מכן תועד אירוע משעשע, בעת שצלטר ערך ארוחת ערב בביתו, עם אורחים שהגיעו להופעה ההיסטורית. בנקודה מסויימת שאלה אישתו של דבריאנט את מנדלסון, שישב מימינה, מי הוא "הטמבל הזה" שיושב בצידה השמאלי ומנסה להשקות אותה עוד ועוד יין. "הטמבל הזה", הוא השיב "הוא הפילוסוף המפורסם הגל." דבריאנט כתב בזכרונותיו: "אסור לשוחרי באך לשכוח, שהפולחן החדש של באך התחיל ב-11 במרס, 1829, והיה זה פליקס מנדלסון שנתן חיים מחודשים לגדול המלחינים".

פליקס מנדלסון ברתולדי, מקור: אתר וויקיפדיה



מנדלסון ומושלס בפולחן באך

לאחר מכן, בעת שהותו של מנדלסון בלונדון, הוא ניגן מיצירותיו של באך – בעצמו או יחד עם המלחין והפסנתרן מושלס. השניים אהבו להתחרות באילתור קדנצות. בהמשך הפכו השניים לקולגות בקונסרבטוריון של לייפציג: מנדלסון כמנהל, ומושלס כפרופסור לפסנתר, ויחד הם ביצעו יצירות של באך באופן עוצר נשימה, כולל הקונצ'רטו של באך ברה מינור (האם הוא ידע שדודתו הגדולה שרה גם ניגנה את היצירה?), ואת הקונצ'רטו לשלושה כלי מקלדת, יחד עם קלרה שומן. לסיום סיפור מאה השנים שבין באך מנדלסון, נצטט את תלמידו של מושלס, ששמע את השניים מנגנים יחד בלייפציג לעיתים קרובות: "לוחשים ששני פסנתרי הכנף הישנים בקונסרבטוריון היו מורגלים להתאמן לבדם, ללא נגנים, החל מ-12:30 ביום ראשון ועד לקריאת התרנגול! היה זה כוחו של הרגל כנראה". 
 

הקונצרט יתקיים ביום רביעי, 20 בנובמבר 2019 בשעה 20:00 במוזיאון תל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-6077020