רביעיית מטיס (ליטא) עטורת הפרסים תבצע יצירות מאת היידן, שוסטקוביץ' ושומאן במסגרת סדרת מופת א' במוזיאון תל אביב.

חברי הרביעייה הם: קוסטס טוּמוסה, ברנרדָס פטרוסקָס – כינור, קרוליס רוּדוקָס – ויולה, רוקָס וייטקֶוויצ'וּס – צ'לו.  

בתכנית: היידן - רביעיית מיתרים מס' 1 בסול מז'ור אופוס 76, שוסטקוביץ' - רביעיית מיתרים מס' 3 בפה מז'ור אופוס 73, שומאן - רביעיית מיתרים מס' 3 בלה מז'ור אופוס 41 מס' 3
 
על האמנים

רביעיית מטיס 

הרביעייה הוקמה באקדמיה הליטאית למוזיקה ותיאטרון ב-2011, ומאז היא שותפה קבועה בפרויקטים שונים בעולם המוזיקה הליטאית ובכיתות אמן, ומופיעה ברחבי אירופה. הרביעייה זכתה בפרס ע"ש יוזף היידן למוזיקה קאמרית מהאוניברסיטה לאמנויות של וינה ובפרס הקרן ע"ש גוטפריד פון איינם לפרשנות של רביעיות מיתרים למלחין. ב-2012 זכתה הרביעייה במקום ראשון ובפרס מיוחד בתחרות הבינלאומית למוזיקה קאמרית של ליטא המתקיימת בווינה, ונבחרה לייצג את האקדמיה הליטאית למוזיקה ותיאטרון בפסטיבל הרמוס בפורטו, פורטוגל. ב-2013 השתתפה הרביעייה בפסטיבל האירופי לאקדמיות למוזיקה בוורשה, ובהמשך השנה השתתפה גם בפסטיבלים בבולגריה, בצרפת ובווילנה. תקליט הבכורה של רביעיית מטיס כולל את רביעיות המיתר של בטהובן ושוסטקוביץ'.

על היצירות:
 
יוזף היידן – רביעית מיתרים אופוס 76 מס' 1 בסול מז'ור
 
בשנת 1769, מסיבה לא ברורה, החל היידן להלחין במהירות מספר קבצים של יצירות עבור הרכב נידח יחסית, ללא היסטוריה ייחודית של פיתוח הז׳אנר – רביעיית המיתרים. הרבה בזכותו של היידן, הז'אנר התפתח ממקורות צנועים ושוליים למדי עד לכזה שמייצג של פסגות הסגנונות הקלאסי והרומנטי. שורשיו של הז'אנר נמצאים בז'אנר אחר: הדיברטימנטו, אשר היה פופולרי במיוחד בחצרות האצולה דוברות הגרמנית בתחילת המאה ה-18. דיברטימנטי הולחנו עבור הרכבים מגוונים; גם כאשר נכתבה מוזיקה לרבעיית מיתרים, לא תמיד נעשתה הבחנה ברורה בין כתיבה לארבעה כלים בלבד לבין תזמורת מיתרים בארבעה תפקידים. גם מספר הפרקים לא היה קבוע, תוך שילוב של פרקים ריקודיים בדומה לסוויטה. המהפכה המשמעותית ביותר אותה הוביל היידן הייתה ערעור הסדר המקובל, בו הכינור הראשון תפקד כסולן, הכלים האמצעיים מילאו את ההרמוניות, והצ׳לו תפקד כבאס הרמוני בלבד. ברביעיותיו הבשלות של היידן, גם אם סדר זה נשמר באופן כללי, היחס אל ארבעת הכלים הוא כאל כבני שיח שווים.

קובץ הרביעיות אופוס 76 הוא בין הרביעיות האחרונות פרי עטו. הן הולחנו בשנת 1797, זמן לא רב לאחר שעבר לוינה בתום שהותו רבת השנים בחצר אסתרהאזה. הרביעייה הראשונה בקובץ, בסול מז׳ור, נפתחת בפוגאטו שובב בהובלת הצ׳לו – דבר יוצא דופן יחסית. הפרק השני נפתח במנגינה כבדת ראש, ומתפתח אל חלק בזרימה קולחת יותר, בסגנון המזכיר גם אחדים מן הפרקים האיטיים של בטהובן. המינואט הנמרץ מלא חן והומור. באופן מפתיע, פרק הפינאלה נפתח בסולם מינורי ובאופי לוחמני כמעט – אך במהרה שב לסול מז׳ור ולאווירה חגיגית ואופטימית.


יוזף היידן, תמונת יחסי ציבור

דמיטרי שוסטקוביץ' – רביעיית מיתרים מס' 3 בפה מז'ור אופוס 73
 
שוסטקוביץ' חי ויצר תחת המשטר הסובייטי. המוזיקה נחשבה לאמנות אמביוולנטית, אשר אינה ניתנת לפרשנות חד משמעית, וכך הציב אותה מבחינה מסויימת במקום בעייתי. השלטונות חשדו בכל עת, כי המלחינים ניסו להעביר מסרים חתרניים ביצירותיהם. לכך הצטרפו גם גחמותיהם של ראשי המפלגה (ובהם סטאלין בכבודו ובעצמו), אשר חרצו פעמים רבות גורלות; כך היה למשל בשנת 1936, כאשר מאמר מערכת אכזרי בעיתון המפלגה פראבדה (ככל הנראה פרי עטו של סטאלין עצמו) גזר על שוסטקוביץ' שנים ארוכות של פחד ושתיקה.

מלחמת העולם השנייה הייתה, באופן פרדוקסלי, תקופה של חסד יחסי למלחינים הסובייטים. דעת השלטונות הייתה מוסחת על ידי הלחימה. בנוסף המלחמה סיפקה למלחינים חופש גדול יחסית לכתוב מוזיקה בעלת אופי טראגי אשר התפרשה (לא בהכרח באופן מוטעה) כתגובה לקשיי הזמן. כך, הסימפוניה השביעית של שוסטקוביץ', אשר נכתבה כתגובה ישירה למלחמה ולמצור על לנינגרד, זכתה להצלחה עצומה הן בציבור והן בעיני השלטון, אשר שיגר את התווים לביצוע  במערב כמייצג את הגבורה הסובייטית אל מול הנאצים.

עם תום המלחמה, החלה המטוטלת לנוע חזרה בכיוון ההפוך. הנצחון על הגרמנים אפשר לשלטונות לשוב לפקח בצורה הדוקה על האמנים; צו השעה היה פיאור סטלין ונצחונו. הציפייה משוסטקוביץ' היתה להלחין סימפוניית ניצחון גרנדיוזית, אולם הסימפוניה השמינית (1943) והתשיעית (1945) לא ענו על צפיות אלו, והמבקרים מטעם לא הגיבו בחיוב. את הרביעייה השלישית הלחין במהלך שנת 1946 עבור רביעיית בטהובן, אשר ביצעה את הבכורה. על אף אופיו הקליל והאופטימי של הפרק הראשון, האופי הטרגי או חסר המנוח של אחדים מפרקי הרביעייה האחרים לא עלה בקנה אחד עם נראטיב הניצחון האופטימי, ובשל כך הרביעייה נגנזה בעידוד השלטונות זמן קצר לאחר מכן. שיאו של הגל העכור הגיע בינואר 1948, במתקפה פומבית חריפה על מלחינים רבים ובראשם שוסטקוביץ' (גם פרוקופייב היה בין הנפגעים).

שוסטקוביץ' אולץ לשאת נאום בו הוא מנה את "חטאיו" למול איגוד הקומפוזיטורים הסובייטי, פוטר ממשרותיו בקונסרבטוריונים של מוסקבה ולנינגרד, וגזר על עצמו שוב תקופה ארוכה של שתיקה, בה המוזיקה היחידה שהעז לפרסם הייתה שירי הלל למפלגה ופסקולים לסרטי תעמולה. 
  

דימיטרי שוסטקוביץ, 1950. צילום: Roger & Renate R?ssing
 
רוברט שומאן – רביעיית מיתרים מס' 3 בלה מז'ור, אופוס 41 מס' 3
 
שומאן ידוע כאב-טיפוס של המלחין הרומנטי, דרמטי ורגשי במופגן ובו בזמן אינטלקטואל המקפיד עד מאד על הצורות ההולמות את התכנים המילוליים שביקש לבטא במוזיקה. ידועים גם התקפי הדיכאון שלו, ואישיותו החצוייה (לעדותו) בין "פלורסטאן" המוחצן ל-"איזביוס" המופנם, אך לאלה אין זכר ביצירותיו הקאמריות הראשונות - שלוש רביעיות המיתרים אופוס 41 וחמישיית הפסנתר הפופולרית (אופוס 44), שחוברו תוך שבועות ספורים בשנת 1842. קדמה לכך עבודת הכנה שקדנית של שנים אחדות, שתחילתה בסקיצות ושיאה במחצית השניה של שנת 1841, כשהזמין מהמו"ל "ברייטקוף והרטל" את הרביעיות של בטהובן ומוצרט והתעמק בהן.  בהשראתן, לצד הרביעיות של מנדלסון, שמר על המסגרת הקלסית במבנה ובתוכן, ושלא כדרכו (ולבקשתה המפורשת של אשתו, קלרה), נמנע במידה רבה מתכנים חוץ-מוזיקליים ומכותרות מסובכות. בלא חידוש מהפכני, אך כמיזוג מושלם בין דרישות הביטוי הרומנטיות לבהירות ולאיפוק של הקלאסיקה, הוסיף שומאן לרפרטואר ברביעיות אלה יצירות מופת.

כשנפתחת הרביעייה מס' 3 בלה מז'ור, דומה שהליריות והשקיפות הן המשך ישיר לקכל 464 מאת מוצרט. מוטיב יורד בקווינטה פותח את המבוא  – "אנדנטה אספרסיבו" רומנטי יפהפה, ומשמש כגרעין המרכזי של הפרק הראשון. נושא שני, לא פחות לירי ומאופיין בסטקטו, חובר אליו ונשזר בו בעדינות במהלך המתון של הפרק בצורת הסונטה, שסיומו בקודה המצטטת את  צלילי המבוא. הפרק השני, ספק סקרצו ספק אינטרמצו,  מפתיע הן בצורתו – נושא ווריאציות, והן בתוכנו. פתיחתו מציגה שתי וריאציות סוערות על נושא שנחשף, למעשה, רק בווריאציה השלישית המופנמת – "אן פוקו אדג'ו", ומופיע שוב בסיומו של הפרק, לאחר עוד וריאציה קצבית "החלטית". פרק האדג'ו הבנוי כ-ליד נתון לצבעיה הכהים של הויולה, ומרשים ביותר באווירה הדרמטית-מדיטטיבית שלכל אורכו.

שני הנושאים השירתיים נעשים קודרים ואיטיים יותר באמצעו, ומעניין במיוחד סיומו בליווי קצוב (בדומה לפרק האנדנטה ברביעייה של מוצרט ובפרק האחרון ברביעייה של בריטן). בניגוד מוחלט ובלא שום הכנה, מתפרץ הפרק האחרון ושובר את הלך הרוח המלנכולי בנושאיו הריקודיים-קופצניים (את הראשון בהם מציג תחילה הכנור, ואת השני – הוויולה). במיבנה משולב של סונטה-רונדו וסקרצו, זהו פרק תוסס ואופטימי בתכלית שכולו חגיגה, לרבות האפיזודה האמצעית בפה מז'ור במקצב איטי של גבוט, וסיומו הסחרחר הוא עוצר נשימה.

רוברט שומן, מקור: אתר וויקיפדיה

הקונצרט יתקיים ב-1 בפברואר 2020 ב-20:00 במוזיאון תל אביב. הרצאה מקדימה של ענת שרון תתקיים ללא תוספת תשלום  מ-19:15. להזמנת כרטיסים באתר מוזיאון תל אביב או בטל': 03-6077020