קלאסי - שלישיית ירושלים במוזיאון תל-אביב

לשלישייה יחבור הוויולן אברי לויטן לביצוע תכנית מיצירות שוברט וברהמס

שלישיית ירושלים תגיש תכנית מיצירות שוברט וברהמס במסגרת סדרת הקונצרטים הקאמריים במוזיאון תל-אביב לאמנות. לביצוע רביעיית פסנתר מאת ברהמס יחבור לשלישייה הוויולן אברי לויטן.

שלישיית ירושלים (ירון רוזנטל – פסנתר, רועי שילוח - כינור, אריאל טושינסקי – צ`לו) נוסדה בשנת 1989. השלישייה היא זוכת מדליית הזהב והפרס הראשון בתחרות אוסקה 1999 למוזיקה קאמרית ביפן וזוכה בתחרות מלבורן 1995 אוסטרליה. בשנת 2001 הוענק לשלישייה פרס שר המדע התרבות והספורט ע"ש דניאל בנימיני. השלישייה מופיעה בקביעות לאורך כל השנה בארה"ב, אירופה, דרום אמריקה, אוסטרליה והמזרח. חברי השלישייה משתתפים כנגנים וכמדריכים בפסטיבלים בינלאומיים רבים כגון "וילה מוזיקה" בנוישטאדט, גרמניה, פסטיבל "פרו" ברולנדצק, גרמניה, באנף בקנדה, פסטיבל דוברובניק, פסטיבל קנברה באוסטרליה, קולמר בצרפת, ועוד. חברי השלישייה הופיעו עם אייזק שטרן, פנחס צוקרמן, יפים ברונפמן ושלמה מינץ, וכמו-כן השתלמו עם חיים טאוב, ברנרד גרינהאוז ומארי פראייה. חברי השלישייה זוכי מלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל והתחרויות הישראליות קלירמונט, פאול בן-חיים ופרנסואה שפירא.

בעונה האחרונה הופיעה השלישייה בסיורים ברחבי העולם ובכללם בקונצרטחבאו בהולנד, בוויגמור-הול בלונדון, במוזיאון הלובר בפריז, בקנדי סנטר בוושינגטון ועוד. השלישייה הקליטה שני תקליטורים, ונוספים מתוכננים לראות אור. חברי "שלישיית ירושלים" הם חברים בסגל המחלקה למוזיקה קאמרית שבאקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים.
על היצירות

פרנץ שוברט- שלישיית פסנתר מס` 1 בסי במול מז`ור אופוס 99 ד. 898

למעט פרק שלישייה בודד שכתב בשנת 1812, שוברט ניגש להתנסות בכתיבת בז`אנר של שלישיית פסנתר רק בשנת 1827, כשנה לפני פטירתו. שתי השלישיות שכתב, הראשונה תחת אופוס 99 בסי במול מז`ור והשנייה תחת אופוס 100 במי במול מז`ור (מספרי האופוס ניתנו רק ב-1836, עם הוצאתן לאור של שתי היצירות כשמונה שנים לאחר מותו של המלחין), נמנות על פסגת יצירתו הקאמרית הענפה של שוברט, ואף נחשבות ציון דרך משמעותי בהתפתחות הז`אנר.

אחת מתרומותיה של היצירה להתפתחות הז`אנר מתבטאת בשוויון המלא השורר בין שלושת התפקיד הכלים בהרכב, ובכך יש כאן התקדמות אפילו לעומת שלישיית "הארכידוכס" המאוחרת של בטהובן. אף על פי שהיצירה יועדה במקורה לנגינת חובבים, כל התפקידים מאתגרים ביותר. בולט

במיוחד ייחודו של תפקיד הפסנתר, שמשולבים בו קטעים מרובים בהם שתי הידיים מנגנות ברגיסטר הגבוה, כאילו התפקיד נכתב לפסנתרן הראשון ביצירה לפסנתר בארבע ידיים, הרכב ששוברט הרבה לכתוב עבורו. הפרק הראשון מאד חיוני ומלא חיים, כאילו שוברט הותיר בו את חוליו ומצוקתו מאחור. אף על פי כן, הנושא השני לובש מימדים הרואיים כמעט בחלק הפיתוח, כעין ביטוי למאבק פנימי אשר מתרחש בנבכי נשמתו. לעומת הפרק השני, שיש בו השפעה ניכרת של סגנון השיר האומנותי, בשני הפרקים האחרונים ניתן לזהות את השימוש באמצעים רב-קוליים המאפיינים את כתיבתו של שוברט המאוחר.

יוהנס ברהמס- רביעיית פסנתר מס` 3 בדו מינור אופוס 60, "ורתר"

ברהמס כתב את הגרסה הראשונה לרביעייה זו עוד בתקופת שהותו בדיסלדורף בשנים 1855-6, אך בעצת חבריו החליט לגנוז את היצירה.בין השנים 1856-1861 חזר אליה וכתב את חלק האינטרמצו שמצא לבסוף את דרכו אל הגרסה הסופית. בשנת 1869 שב בשלישית ליצירה וערך לה גרסה סופית אשר הייתה אמורה להתפרסם תחת אופוס 54, אך לבסוף חכך בדעתו ושוב נמנע מלפרסמה. תרחיש דומה התרחש גם ב-1874, ורק ב-1875 סוף-סוף התפרסמה הגרסה הסופית, תחת אופוס 60, עם פרקים שלישי ורביעי חדשים כתוספת לפרק הראשון שמקורו בגרסה המוקדמת ולפרק האינטרמצו.

הרקע לכתיבת היצירה עשוי להסביר חלק מן הלבטים הפנימיים שהביאו את ברהמס להשהות כל-כך את פרסומה, אך יחד זאת גם לא לוותר עליה. השנה שבה נכתבה הגרסה הראשונה, הייתה שנה קשה וטרגית עבורו. רוברט שומאן, מי שהיה לו כאב רוחני ותמך בו בתחילת דרכו, הגיע באותה עת למצב נפשי מעורער למדי, והיה ברור כי ימיו קצרים. ברהמס עצמו היה בעיצומה של התאהבות סוערת וחסרת סיכוי בקלרה, רעייתו של שומאן ופסנתרנית נודעת בכל אירופה. ניתן להניח כי היצירה משקפת ברוחה את הלבטים והייסורים שעברו על ברהמס באותה העת, ולכן הייתה כה "קריטית" עבורו. קלרה עצמה לא הייתה מודעת למשמעויות האישיות שעמדו מאחורי כתיבת היצירה, וכששמעה אותה לראשונה הגדירה אותה גם כ"חסרת תנופה".

מקור ההשראה הספרותי לכתיבת היצירה היה הרומן "ייסורי ורתר הצעיר" מאת וולפגנג פון גתה. מן הבחינה המוזיקלית ניתן לזהות הבדלים בהתפתחות סגנונו של ברהמס בין הפרקים שנכתבו בתקופות שונות, אך יחד עם זאת ישנו גם מבנה-על המאחד את היצירה למכלול הומוגני ושלם. הסולם המרכזי ביצירה, דו מינור, הוא מן הסמליים שבסולמות (בעיקר מאז בטהובן) ומייצג בדרך כלל דרמה פנימית סוערת. מכל פרקי היצירה רק הפרק השלישי והאיטי איננו בדו מינור, אלא בסולם מי מז`ור המרוחק באופיו ובהקשרו ההרמוני, כעין מעבר אל עולם אחר, לירי וחלומי. פרק הפינאלה, בניגוד לרוב הפרקים מסוגו, נעדר קלילות ושחרור כלשהם וחוזר אל הקדרות בה נפתחה היצירה, כמו מוביל אותה אל סופה המר.

הקונצרט יתקיים ביום רביעי, 6 במאי 2009 ב-20:30 במוזיאון תל-אביב לאמנות.