מוזיקה - פותח קופסה: אייזנמן, מעודה, רועה

תמר אייזנמן היא לא פחות מכוכבת גדולה בועז מעודה לא ממריא ויוני רועה היה ויישאר יוצר

תמר אייזנמן - גימנזיום
(אן.אם.סי. יונייטד)

ההבטחות היו מקופלות כבר בחצי האלבום שהוציאה תמר אייזנמן לפני שש שנים. הכישורים והיכולת שלה היו כבר שם ואז. "גימנזיום" (אולם התעמלות) רק מקיים אותן, ממרק ומציג אותה לראווה גם בפני העולם הגדול. ולמי שתהה, החמיץ ואולי סתם לא שמע, מעתה אי אפשר להסתיר: אייזנמן (לא עדיף אייזן-וומן?) היא כוכב גדול. כיוצרת, כזמרת, כנגנית גיטרה, כמעבדת וכמפיקה מוזיקלית. ביג שוט. פשוט כך, באנגלית. 44.07 דקות ו-12 שירים, כולם שלה (עם עזרה קטנה במלים שני שירים מידידים כאסף אבידן ורונית רולנד, שאיתה היא מופיעה). שיר-שיר, אחד-אחד, להיט-להיט. לא בגלי האתר שלנו עדיין, כי הם אטומים לסצינה באנגלית, אבל מעניין מה היה קורה להם ברדיו שלנו, לו שמענו אותם בפיות של זמרות זרות.

הרוח הנושבת מהאלבום היא אמריקאית. השירים. השמות קצרים ופשוטים, אבל הכתיבה ונקודות ההשקה, ההתייחסות, ההשראה וההתכוונות שלהן אמריקאיות. כמו שמוזיקאית עם עבר של טום-בוי אמריקאי חוותה, מכירה ויודעת. ו"גימנזיום" הוא מוסד אמריקאי הרבה יותר מאולם התעמלות סתם, בדיוק כמו ה"הום ראן" ("גול" ב"בייסבול") שמככב ב"היט מי". אבל זאת המוזיקה. פולק-רוק אישי ומחוספס, שמתכתב עם הבלוז, הנשמה ועם ההיפ-הופ. כמו "שמש", "תן לי סימן", "היי אשה" העוצמתי ו"אני יודעת" המתוק. ובעיקר השירה המדויקת מאוד, מלאת האופי וההבעה - מ"מגע חדש" הענוג שבפתיחה ועד "חרטה" המורכב יותר, עם האורקסטרה של אבי לייבוביץ`. נהדרת.

והעברית? אין כזאת, וחבל. הייתי משלם בשביל לשמוע את התקליט הזה בעברית, למרות שזה בלתי אפשרי לדמיין אותו ככזה. עוד לא שמענו זמרת מקומית שרה בלוז או רוק-פולק כמו שאייזנמן שרה. תשאלו אפילו את הדרה לוין ארדי.

בועז מעודה - בועז מעודה

(טדי הפקות / פליי רקורדס)

בדבר אחד יש, דומני, תמימות דעים מוחלטת: בועז מעודה הוא אחד הקולות היפים בהם נתקלנו בעת האחרונה. אלא שקול יפה עדיין לא הופך את נושאו לזמר. ולמעודה יש עוד הרבה קילומטראז` לעבור כדי להפוך מ"נולד" ל"כוכב". האמת היא, שכזמר-מבצע שאינו יוצר (שיר וחצי בסופו הם רק תחילת הדרך) קשה לבוא אליו בטענות. אותן יש להפיל על הסובבים אותו שמתייחסים אליו כגרסה הגברית (בעצם, הנערית) של עפרה חזה, ומנסים לשדרג אותו כממתק תימני שורשי ומלוטש ("זמן להתפלל" הוא נוסחת ייצוא אולטימטיבית). אלא שהוא, בניגוד לה, נעדר הלהט והמחויבות שכה אפיינו אותה, ואלבום הבכורה שלו, למרות שהוא מרופד בשירים יפים ("לימים יפים יותר", "מה יפו פעמייך", "אורח בעולם"), הוא חסר כוח וחסר תנופה.

40.00 דקות ו-11 שירים שאין בהם בשורה. תקליט שלא ממריא. במיטבו האלבום מציע איזי-ליסנינג נינוח ומתחנף. מעודה עסוק יותר מדי בטכניקה ולא מצליח לרגש. הוא לא מצליח לטעון את השורשים לייצוא במשקל סגולי או בערכים מוספים, הוא נקי מצעקה וחף מחספוס. ממשיך לענג את קהל הילדות והטלנובלות ("אוסנסיה"!) של ווליום כינרת. והאשם העיקרי לטעמי, הוא דווקא המעבד והמפיק המוזיקלי תומר בירן שהתזמורים הכמו-סימפוניים הנהדרים שלו, לא מתאימים למטרה וגדולים על מעודה, שבשלב הזה של דרכו והתעצבותו צריך משהו רזה ונשכני יותר. אולי כמו נינט שהתפכחה ו"התלכלכה".

והעברית? מפתיעה לטובה. בנסיונות התחקותה על לשון המקורות, היא אפילו גבוהה ומורכבת מהמקובל בפופ המקומי, ומציבה אתגרים לא פשוטים בפני מעודה. הוא מתמודד בהצלחה עם הדרישות, עושה עבודה יפה וראויה לשבח בהתייחסות לעברית. ולמרות שמזמר ממוצא תימני הייתי מצפה לאפס טעויות, הוא נכשל בשלוש: את "אותי הם שָכָחו" (ב"אוסנסיה") אפשר להסביר בהטעמה תימנית, אך "דף שהֶשאיר לו" ("שתישאר") הוא בורות נורמטיבית לשמה. דווקא על "לְסְליחה" אני סולח, לנוכח השימוש המרובה באות היחס ל` ב"לימים יפים יותר".

יוני רועה - תחנת איסוף
(התו השמיני)

עבורי יוני רועה היה ויישאר יוצר. אמנם יש לו ארומה וייחוד קוליים, אבל כמבצע, לטעמי רועה לא מנצל אותם כפי שהיה יכול וצריך. הוא מוגבל משהו במנעד הרגשות שלו. ואולי מפני שהוא לא הפרפורמר-האולטימטיבי - כנראה שזה ההסבר לנדודים שלו בין חברות תקליטים - מה שהוא צריך להמשיך ולעשות זה לכתוב וליצור לאחרים. יכולות הביצוע של אחרים והדרת הכבוד והמחויבות שהם נוהגים בהם, הן שמיטיבות עם יצירתו והופכות את שיריו ללהיטים. וספק אם היו נעשים כאלה, לו רועה התעקש לשיר אותם מלכתחילה.

זאת המסקנה גם מ"תחנת איסוף", אלבום של 48.30 דקות ותריסר שירים, שב רועה קיבץ-החזיר אליו 11 שירים שהלחין למבצעים אחרים, בהם אביבה אבידן ("פרי גנך"), גליקריה ("מנואל"), שרית חדד ("אהבה מעבר לפינה"), ארנה ומשה דץ ("לכי אחרי במדבר"), שימי תבורי ("יהי רצון"), דקלון ("כותל המזרח"), עופר לוי ולאה לופטין ("את לי אור"), שייקה לוי ("חברים"), ירון חדד ("זודיאק") וליאור נרקיס ("מלים לאהבה").

להוציא הביצוע שלו ל"פרי גנך" (אחד משניים בלבד באוסף זה להם כתב גם מלים), ללא ספק פאר יצירתו (ולא סתם התכבד בנעילת האלבום), שבו ניתן להרגיש עד כמה השיר שלו וחשוב לו, שאר הביצועים נשמעים - למרות ההשקעה בעיבודים ובהפקה המוזיקלית של דורון פיקר וחברים - כהצהרת כוונות וכגיידים משוכללים עבור אחרים.

רועה צריך להשלים עם העובדה שהייעוד שלו הוא להיות יוצר ים-תיכוני, ולא כוכב-מבצע, בטח לא של רוק`נרול (ניסיונו האולפני האחרון). הוא רשאי כמובן להקליט ולהופיע, לשיר ולהתפרנס עם שיריו וגם למכור אותם בביצועו, אבל לא לכפות את עצמו עליהם.

והעברית? לפחות היא נקייה, כמתבקש מיוצר שהשפה חשובה לו ולעבודתו.