סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן שלום חנוך בקיסריה - יוצא מגדרו
 

 
 
עם רפרטואר עמוק ומרחיב לב כמו שלו, שלום חנוך צריך לשיר, לא לשאת חן


פתיחה חזקה

ההתחלה היתה מבטיחה. ממש פצצה. שני שירים מ"שלום חנוך", אלבום האולפן המשובח האחרון שלו. דווקא "במו ידיי", שיר הסיכום האפי הגדול והחשוב ביותר בתקליט, היה ראשון. מציע בידענות חושפנית את המוטו המחודש שלו לדור "כוכב נולד" ובכלל: "(אדם) יפסיק לרדוף אחר האור/ וכל האור אליו יגיע...". פתיחה אישית, חלומית, כל הקלפים על הבמה, על ההתחלה: "אני עושה דרכי ביושר/ כל יום נולד ולא קבוע/ גם אם כוכב אחד יאיר לי / בכל אשר נושבת רוח... אל האמת ואל האושר/ אחצוב דרכי בשתי ידיים// במו ידיי/ אחצוב דרכי/ במו ידיי". שלום חנוך, אנשים. לא סתם אחד. שלו נעליכם מעל רגליכם.
 
ובעקבותיו בא "פתוחים לאהבה" אולי הלהיט הגדול יותר מהתקליט הזה. חנוך וההצעות שלו לשיפור חיי הזוגיות. ואין טוב ממנו לדעת. כי עוד שיר אחד ("לא יודע איך לומר לך"), והוא כבר חוזר לנתח את משבר הנישואין הגדול כמו שרק הוא יודע, עם שלושה שירים ברצף מ"חתונה לבנה" ("שיר דרך", "רומן אמיתי" ושיר הנושא) שמזכירים למי ששכח שהוא מדבר מניסיון, מדם לבו, מחייו שלו. וכל זה עטוף באנרגיות ריתם אנד בלוז חלומיות, בסאונד חסר פשרות שמככב בו שוב רוני פיטרסון האגדי, תחת קונסטרוקציית תאורה מפלצתית ממעל (עבודה של עדי שרון) ואלומות אור חדות כסכין שמפלחות ומפלסות, מנתחות ומעצבות את החלל כמו צלחת מעופפת שעוד רגע ממריאה.
 
פתיחה חזקה, כשל אחד שאין לו מה להסתיר וגם לא מעוניין להחביא משהו. כועס, מתריס, מתיז את שירי האהבה והחשבון בשיניים מחושקות. מתעוות, זועק, צועק, לא מתנחמד. שלום. קבלו אותי כמו שאני, הוא רוצה להגיד. ואפילו רמי פורטיס לא יוכל להגדיר טוב יותר את האנרגיה, הכוונה וההופעה, שנמשכו גם ב"אלוהים" (גם הוא מהאלבום החדש), לכאורה שיר כפירה באלוהות, אולם למעשה תהייה, בדיקה וחקירה, שבקצהן התפכחות ותוכחה - כמו משה רבנו במעמד עגל הזהב - ודווקא אותו, ראפ שהתחפש לרוק`נרול, הוא שר בחיוך, ספק ידעני, ספק ממזרי. 

אלמנטים פוסט-ארציים

אלא שתוך כדי התגנבו להצגה הגדולה אלמנטים פוסט-שלמה ארציים, לא חינוכיים בעליל, מתרבים למסה בלתי מוכרת ובלתי מפוענחת. ונניח לסרטון הווידאו בפתיחה, או לטישירט הכהה ולמכנסי הג`ינס, פריטי לבוש משכבר. רגע, הוא לא החל את המופע בכלל בישיבה, בחסות האפלה, בעומק הבמה? רגע, הוא לא תלש את המיקרופון מכנו כשיד אחת עמוק בכיסו? רגע, הוא לא קיפץ שם, בשניים וחצי צעדי ריקוד, כמו מיק ג`אגר? בחיי, הוא גם מתעוות כמוהו, אם כי לא באותו חן. והוא גם כרע לרגע, בתנוחה לא אופיינית, ואני נשבע שראיתי אותו ברגע מת, בסולו גיטרה של פיטרסון, עושה הליכת ירח סטייל מייקל ג`קסון. הלו, זה שלום? מתנהג כאילו גיל הפנסיה (יימח שמו) לא בשעון הביולוגי שלו?
 
ואז, אחרי עוד שני שירים מהאלבום, "אולי תדליקי" הרוקאבילי ו"בוכה רק לי" (כשביניהם "בלי לומר מלה"), ורגע לפני שהוא יוצא לקדמת הבמה, למקבץ אקוסטי, התמונה מתבהרת. משהו עובר על שלום חנוך, אגדת רוק חיה. יותר משלושים שנה שאני עוקב אחרי הקריירה הבימתית שלו והופעה כה מוזרה ומשונה שלו, לא זכורה לי. חנוך זחוח בצורה מדאיגה, דופק חיוכים לכל הכיוונים, גם כשלא צריך. העוויות תמוהות, ג`סטות לא ברורות, מחוות לא במקום. הייתכן שזו פוסט-טראומה, השפעה מאוחרת של סיבוב ההופעות שלו עם שלמה ארצי?
 
ודווקא הרצף האינטימי, האקוסטי והבלתי אמצעי, של "אדם בתוך עצמו", "אגדת דשא", "קח לך אשה", "אהבת נעוריי" (שכבר הפך לקלאסיקה) ו"ילדים של החיים", האיר את הבעייתיות ביתר שאת. נעשה לנו בדרן בדברי ההסבר וההתנצלות שלו, על שהוא מציע את שיריו לשירת רבים ואת עצמו כנגן מלווה. איזה מלווה ואיזה נעליים. מאז ומתמיד היה קשה וכלל לא פשוט לשיר אתו בצוותא. אף פעם לא היה לו נוח עם התנהגות עדרית ותנועות גופו תמיד הסגירו זאת. וכך גם הפעם, למרות שהבטיח לתת הזדמנות לקהל האלפים, הוא לא מתמסר בקלות. כקפיץ דרוך וחסר מנוח, חייב היה לשנות, לאלתר, לאתגר, לפרוע את הסדר. והסשן הזה יצא מה-זה מעצבן ומתיש, שבעקבותיו כבר הכל התבלבל ונטרף וההצצות בשעון הלכו ותכפו. והרשימה של 28 השירים נראתה אינסופית ובלתי נגמרת.
 
ושלום לא צריך את זה, באמת. עם רפרטואר עמוק ומרחיב לב כמו שלו, הוא צריך רק לשיר, בצורה הפשוטה והישירה ביותר. קצר, מהודק, בלי בלבולי מוח ודיבורים מאולצים ומיותרים, בלי ניסיונות מפוקפקים לשאת חן. שלום לא היה אף פעם ג`אגר וגם לא ארצי. ניכור מסוים תמיד היה חלק מההופעה וחלק מהחן שלו, תג היכר סוליד גולד. חנדאלאך לא היו אף פעם בתפריט שלו, ואין סיבה להשתנות, לצאת מגדרו, לשנות התנהגות ולנסות לשאת חן בג`סטות לא לו.
 
הירידה הייתה רצופה אבני דרך אבל לאו דווקא קשורות ומפוענחות. "לצאת מהלחץ" (התמהיל החינוכי האופייני והטוב, של פוליטיקה, מלחמה וחברה, והאדם הקטן שנשחק בין הכוחות הגדולים) הוביל לגרסה ארכנית, בלוזית ומפורטת של "תפסתי ראש על הבאר"; "שוקו" (מי כאן המלך?) הוביל ל"אומרת לי לעד", שיר נוסף, יפהפה ונהדר, הששי מהאלבום האחרון, אבל לגמרי לא מחובר; גם "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר" נראה לא במקום, מוביל פינאלה שהייתה צריכה להיות מוחצת (הרבה יותר) בתנאים אחרים, של המאסטרים "ככה וככה", "בגלגול הזה" (יום אחר כך ביצעה אותו מיי פיינגולד ב"כוכב נולד". רחמנא ליצלן!) ו"מחכים למשיח".
 
בדרכים הידועות חזרתי הביתה. מה שיותר עמוק. על הגחון, באדמה, שחוט ומפורק. לשלום היו כוונות טובות, גם לי. זה לא הסתדר בסוף עונת התפוזים. מא-היה? עוד נראה מה יהיה.
 
שלום חנוך באמפי קיסריה. שבת, 22 באוגוסט 2009.


למועדי מופעים >

25/08/2009   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע