סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן דודו טסה בהופעה - רוק שלא הולך בתלם
 

 
 

המוזיקה של דודו טסה מושפעת  מהמקורות אך גם מתכתבת עם החברה והסביבה ויש לה היגד עצמאי



 אמיץ ומפתיע

למרבה השמחה, אפשר להכתיר סוף סוף בהצלחה את החיפושים בגזרת הפופ הישראלי אחרי כוכב הרוק התימני הראשון שלה. קבלו אותו: דודו טסה!
 
בשביל הסדר הטוב והפרופורציות. התימניות של טסה היא במוצאו בלבד (וגם הוא מעורב חזק בשורשים עיראקיים), לא ביצירה המוזיקלית שלו (שיש בה השפעות מרחביות כאלה ואחרות, אבל מוטמעות לחלוטין) ולא בחיתוך הדיבור (והלוואי והיה נאמן יותר למבטא מבית). ובכל זאת, אי אפשר להפריד את המוזיקה שלו ואת נגינת הגיטרה שלו מהפרסונה הבימתית שלו. במיוחד כשהוא מארח בהופעה שלו עמודי תווך מ"צלילי העוד" המיתולוגית, כדי ללמד על הדרך שעשו מאז גם המוזיקה הישראלית וגם מוזיקאיה בני העדה התימנית.
 
זו לא השוואה בין עבר והווה. זו אבולוציה טבעית ומתבקשת שלטעמי הייתה צריכה לקרות הרבה יותר מוקדם. וטסה הוא למעשה הראשון שלא מרגיש מבוכה ולא צורך להתנצל על המזרחיות-תימניות שלו. הוא לוקח את הפופ הים תיכוני ששולט במוזיקת המיינסטרים שלנו, באופן הכי טבעי צעד אחד קדימה, אל מחוזות הרוקנרול, הגיטרה, ובעיקר ההבעה והביטוי האישיים. ובעצם עושה מוזיקה כמו שהזמר-יוצר הישראלי הנוכחי צריך לעשות: כזו שמושפעת מאוד מהמקורות אך גם מתכתבת עם החברה והסביבה, ויש לה היגד עצמאי, פרטי ואישי.
 
באלבומי האולפן שלו זה פחות מורגש. בהם השייכות האתנית עדיין ניכרת, בעיקר בקול, בשירה ובהשפעות מבית, כאלה ואחרות, למרות שהוא יותר ויותר ניתק ממנה ככל שהזמן מתקדם. ועובדה שהמופע הנוכחי שלו מתייחס רק לארבעת אלבומיו האחרונים, המחוספסים והזוויתיים יותר - מ"מתוך בחירה" (2003), דרך "בדיוק בזמן" (2004) ו"לולה" (2006) ועד ל"בסוף מתרגלים להכל" (2009).
 
אולם על הבמה הוא ישות אחרת, של מי שחי על אוטומט ומשתדל להיות פתוח (מלים שלו ב"2006", מ"לולה" אלבומו הקודם,עמו הוא פותח). ובפתיחות הזאת יש הכל: עבר והווה, שירה וגיטרה, סלסול ופוזה, אתניות הארד-קור ורוק`נרול, ובעיקר אמן אמיץ ומפתיע, בהסכמתו להיחשף, ביכולת הנתינה שלו ובנכונות לא ללכת בתלם. בהחלט הפתעה נעימה.
 
השירים של טסה, אם ניתן לאפיין את אלה שכלולים בהופעה, הם סיפורים של האדם הקטן שעומד נפעם ותוהה מול המציאות הגדולה ("איזה יום עבר עליי", "בדיוק בזמן").
 
הוא מנסה לפענח ולחקור את עצמו, למקם את עצמו בסבך מצבי רוח, רגשות והרגשות ("בסוף מתרגלים להכל", אומץ לדבר על הפחדים והחרדות שלו). משירי אהבה ("מעליות" בביצוע ענק, כשחלקו הראשון רק הוא והגיטרה החשמלית שלו ובהמשך מצטרפים שאר הנגנים) ופרידה ("מגיע לי יותר" שאומר באסרטיביות ובדעתנות: זה לא את, זה אני) ועד מגע וחיכוך עם החברה והסביבה ("משטרה"), וכמובן המיץ, האנרגיות, האדרנלין והמהות של העשייה והיצירה האמנותית: "זוזי" כרוק מטאלי, "אני רץ" שנפתח עם גיטרה ונטען בגרוב ובאנרגיה פאנקית ו"אני גיטרה" של נעמי שמר, שמסיים ומציג לראשונה נגינה בגיטרה אקוסטית, ושאותו אימץ כמוטו מילולי ("אני גיטרה, מישהו פורט עליי... אני סימן ועדות, לידידות ולבדידות" וכיו"ב).
 
האחרון הוא אחד משני שירים שטסה "מכסה" בהופעה; האחר הוא "הלילה לא (הלילה לא אשכב לישון)" של מאיר אריאל ורמי קליינשטיין כרגאיי מושלם.
 
בסך הכל 15 שירים, לא כולל את הבדיחה "איך?" שבה הוא בא חשבון עם הגיבורים המצוירים של ילדותו, ולא את האירוח שלו את עמודי התווך של "צלילי העוד" - רוני דלל בעוּד ורמי דנוך בשירה -שמבצעים ביחד עמו את "שלום לבן דודי" ו"חסידה צחורה".
 
נגינת הגיטרה המנוסה, הבוטחת והדעתנית של טסה, משליטה אלמנט רוקנרולי, קצבי, על מופע הבמה. אפילו ב"פוג אל נאחל", שיר מקורות מעיראק, הוא מבודד את האלמנט הקצבי-רוקי ואחר כך עוד מתפלא איך יש פתיחות ל"מוזיקה הזאת".
 
חטיבת הקצב שאתו - המתופף רוני הוד ונגן הבס ניר מימון (שחי את הנגינה בכל מאודו והווייתו) - מחזיקה קצר את המופע בלי חשש ובלי מורא. התוספות של שני נגני מיתר (צ`לנית וכנר) ובלב המופע גם נגן קאנון ודוירה (אמיר אלייב) רק מוסיפים צבעים וגוונים לתפירה הרוקית, שהיא אמנותית יותר ב"בדיוק בזמן" ומתקשחת-מתכסחת בהמשך.
 
עוד דברים שצריך לדעת על הופעת הבמה של דודו טסה: כל גופו הדקיק, הצנום, הנערי, משתתף במלאכת ההגשה, הביצוע, הנגינה והשירה. חי אותה, מתעוות, מתפתל, מתרומם על קצות האצבעות.
 
כיוון שהשירים קצרים בדרך כלל, אין אצלו מקום לבולשיט, אלא להגשה עניינית ויעילה. מה שלא פוגם או מכהה באישיות הנלבבת והחביבה שלו, שנענית ומתקשרת עם הקהל, שבהופעה זו היה מורכב יותר מבנות המין היפה.
 
ואם לא זה סימן של כוכב רוק, מה כן?
 
דודו טסה "בסוף מתרגלים להכל". זאפה תל אביב. שני, 7 בספטמבר 2009   


למועדי מופעים >

15/09/2009   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. הגדול מכוווולםו
אין עליו עימון , אריאל (02/03/2010) (לת)
1. הוא מלך
מעריצה , (15/09/2009)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע