סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: סיכום תשס"ט במוזיקה
 

 
 
רבות מהמגמות של המוזיקה ישראלית בעשור האחרון הגיעו לשיאן בתשס"ט


שנת הבשלה
 
את שנת המוזיקה תשס"ט אי אפשר לסכם במנותק מהשנים שקדמו לה. היא לא עומדת לעצמה, מפני שהבשילו בה תהליכים שהחלו בשנים שקדמו לה, ותשס"ט רק העצימה אותם, קטפה את פירותיהם ונהנתה מהם.
 
כך, למשל, השנה החולפת לא הייתה יותר "מזרחית" מקודמתה. אך הפופ הים-תיכוני הגיע בה לשיא (זמני או תמידי, רק השנים הבאות יקבעו) מבחינת פעילותו. או, תשס"ט לא הייתה פחות "אנגלית" מקודמותיה, אבל הבשיל (זמנית) או התפרץ בה תהליך של יצירה, הקלטה והופעה שקדן ועיקש של שירה באנגלית, שהתפתח על יסודות איתנים, גם אם לא מוכרים וידועים מספיק לכל הציבור המקומי.
 
וזו מנת חלקם של שאר התחומים - ייבוא מופעים זרים וייצור מופעים מקומיים, התרחבות סצנת המועדונים ואפשרויות הצפייה (ובתנאים נוחים!) בהופעות ישראליות, שובן של להקות הרוק למפה, ניצחונה-כביכול של המוזיקה המזרחית, בעצם כל מה שתרצו - שקשה בהם לבשר על התחלות או תופעות חדשות וייחודיות.
 
גם לא המוזיקה היהודית שהתחזקה, תרתי משמע, בשנה האחרונה. היא אולי בלטה בשנה החולפת (נוכחותו המרשימה של אביתר בנאי בסיכומי השנה, כמו ברשימות השידור שלה, רק מעידה), אבל ניצניה הולכים הרבה לאחור (כן. עם אותו בנאי, וגם עם בני משפחה נוספים ובנאים אחרים).
 
זה טבעם של הפלורליזם והביזור, של פילוח השוק לז`אנרים מצד אחד ושל ריבוי האוכלוסייה מצד שני, וגם של היעלמות הדיסק וירידת כוחו של הרדיו המרכזי. האגדה שגלגל"צ היא התחנה החשובה בשוק, שעל פיה יישק דבר, כבר כנראה לא בתוקף. גם תשס"ט סיפקה מספיק דוגמאות (ים תיכוניות בעיקר, אך לא רק) להצלחות מסחריות שאינן תלויות ברשימות השמעה (קובי פרץ, איציק קלה ו...דודו אהרון מצד אחד, אסף אבידן ועמיתיו מצד שני).
 
היחלשותו היחסית של המין הנשי
 
אם כבר סיפקה תשס"ט תופעה והפתעה הן מתבטאות בהיחלשותו היחסית של המין הנשי. במקרה זה, מצעדי הפזמונים השנתיים של גל"צ ורשת גימל, הם שיקוף כואב של נוכחות נשית דלילה ומאכזבת: חמש זמרות מתוך 40 שירים (ושתיים מהן, עטרי ואישתר, בדואטים!) בגל"צ, ו-8 מ-40 בגימל (כולל אותם שני דואטים).
 
על היבול הדל או על השפעתו על כושר השיפוט של העורכים ברדיו ושל המאזינים בבית, תעיד העובדה שרונה קינן, זמרת השנה בגל"צ, לא הצליחה להכניס אפילו שיר אחד לסיכום השנתי (כשהמאושרות הנוספות הן מרגלית צנעני, שירי מימון ונינט טייב). וגם ששרית חדד, זמרת השנה בגימל, עשתה זאת עם - כמה לא אופייני - שיר אחד בלבד.
 
ועם כל הכבוד לעטרי, רביץ, מסיקה ופלס בקופות, כנראה שזה לא מספיק למסה קריטית, להפגנת כוח, שהרי אי אפשר שבכל שנה גם ריטה, גם מירי מסיקה, גם קרן פלס וגם עלמה זוהר יוציאו אלבומים. אין זאת כי גם גאות ושפל הם חלק מתהליך.

רונה-קינן-ענקית.jpg
                                         רונה קינן, צילום: יח"צ

שנת המופיענים הגדולים
 
למרות שהם היו חלוקים לגבי שיר השנה ("זה אני" של אייל גולן בגימל, "עד מחר" של אביתר בנאי בגל"צ) התאחדו מאזיני הרדיו הארצי סביב האחרון כזמר השנה. הרדיו לא עמד מול שירתו ממיסת הלב של אביתר, באלבומו היפהפה "לילה כיום יאיר".
 
 אבל הבחירה בו, בשנה שבה נטרפו כללי המשחק, נראית מגוחכת ולא רצינית. כי תשס"ט הייתה ללא ספק השנה של הבמה ולא של הרדיו, של המופיענים הגדולים, גורפי הקהל. בראש ובראשונה אייל גולן, ואחריו ואולי לצידו, על הפודיום, קובי פרץ ועידן רייכל, ולא נקפח את שלמה ארצי שהוא מזמן לא תלוי באלבומים או ברדיו (והם כבר לא יכולים להזיק לו...).
 
מעניין, באמת, איך הייתה התפלגות הבחירה לו סווג עידן רייכל כמבצע בודד (והוא הרי הכותב של להיטי הפרויקט) ולא כהרכב. כיון שהנוכחות שלו הייתה הרבה יותר בולטת ומשכנעת משל כל האחרים - גם ברדיו (5 שירים בסיכום של גל"צ -  1 מכל 8 שירים; וארבעה בגימל), גם על הבמה וגם במכירות של "חלומות של אחרים", הפרויקט השלישי והנהדר כתמיד שלו.
 
הצליל המזרחי הגאה והגטו של הרוק
 
הגבריות "ניצחה" (אף פעם לא הייתה שם תחרות "הוגנת") גם בזירה הים-תיכונית, שמזמן הפכה לבון טון של הפופ הישראלי. דומה שגיבוריו, שהם הגיבורים הגדולים של המוזיקה הישראלית הפופולרית (ואנחנו מדברים על אהבה שמובעת בכסף, רינגטונים והורדות בסלולר), נאלצים (לא כולם) לשלם מס שפתיים למזרחיות האותנטית בכדי להישאר מזוהה איתה. רובם (גולן, משה פרץ, דודו אהרון) חיים מן המיינסטרים - בין אם התקרבו אליו, בין אם קירבו אותו אליהם - מקצתם (קובי פרץ, איציק קלה, סרנגה) משמרים או נשארים נאמנים לאיזה הארד-קור. אולם גם זה עשוי להיכחד בצהלות הניצחון.
 
אם פעם, בעצם לא מזמן, כשחומות הגטאות היו גבוהות יותר (בל תשלו את עצמכם שהן הוסרו), הצליל המזרחי בקושי נכח בסיכומים השנתיים, היום - כשנציגיו מתקרבים לחמישים אחוז (ביחד עם הווריאנטים של מוזיקת עולם ומוזיקה יהודית, שגם היא, בתפישה המרחבית, מעין מוזיקת עולם) - את המיעוט הגאה מייצג הגטו של הרוק`נרול.
 
הרוקנרול הוא מוצר מוזיקלי שהולך מצוין בהופעות (קטנות, במועדונים), בהורדות וגם בהשמעות רדיו, אבל אינו לחם חוקם של מדרגי המצעדים השנתיים. מבלי לזלזל בתרומתם של "מרסדס בנד", "מופע הארנבות של ד"ר קספר", אסף אבידן, מאור כהן ו...שלום חנוך קשישא (וגם נינט טייב המרעישה), את כבוד הרוק מצילה בלדה, "יסמין" של הפיל הכחול, הגבוהה ביותר מהסוגה שלה בכל אחד ממצעדי הסיכום (בגל"צ זה 3, בגימל רק  14).
 
רמי פורטיס נדחק לתחתית ואפילו ברי סחרוף לא הצליח להושיע את אבן גבירול. העיקר שכולם רוצים הגשמה עצמית ועץ ירוק מפלסטיק.
 
תופעות העשור האחרון
 
סוף שנה הוא רק תאריך, אבל בגל"צ וב"קשת", זכיין ערוץ 2, החליטו שחג הסוכות הוא זמן טוב לסכם את העשור. לטעמי, טעות בעיתוי ושגיאה בספירה (שכן העשור הראשון של המאה ה-21 ייחתם רק בסוף השנה הבאה). ועם זאת, כבר הזכרתי  שתשס"ט הייתה התמצית של התהליכים שהבשילו לתופעות של העשור האחרון.
 
בין התופעות האלה אפשר למנות את התעצמותה של המוזיקה המזרחית, את התנתקותו של אייל גולן מ"אתניקס", כוכבותה של שרית חדד, התעצבות הפופ הים תיכוני (שבשורתו הייתה ב"לכל אחד יש" בסוף העשור הקודם, ולידתו יוסרה בעקרבים ובשוטים של "תלך כפרה עליי", "בלבלי אותי" ו"אני לא זמין"), ואת עלייתם של כוכבים מעוצבים וההכרה בחיוניות הג`ל והלוק.
 
או המהפך שעבר על המוזיקה היהודית, שלתוכה נמזגו אלמנטים מזרחיים אותנטיים (דקלה, עמיר בניון), מוניטין של מבצעים (אהוד בנאי, ברי סחרוף), חזרה לשורשים (אמיתית וגם אופנתית) של לא מעטים, נסיבות חברתיות ומדיניות, וגם התמזגות טבעית של סגנונות השאנטי, הרוחניות ומוזיקת העולם עם מקורות היהדות. מעובדיה חממה ו"אנא בכוח", הניגון החדש שהתווסף לספר התפילה (ולטעמי, הלהיט הגדול ביותר של העשור) ועד שולי רנד ו"אייכה".
 
ואפרופו, סיפור ההצלחה חסר התקדים של עידן רייכל, ממוכרי התקליטים הגדולים של העשור, ואחד היהלומים שבכתר האמנויות הפופולריות המקומיות. כי לצד קולנוע ומחול ישראליים, גם רייכל הוא יצואן מצטיין. והוא לא לבד. לצידו ניצבו גם ניני ואלברשטיין, עם ותק בפעילות, ועולי הימים דוד ד`אור, יסמין לוי, "שבע" ו"הדג נחש", אם להזכיר שמות בולטים.

רייכל-ענקית.jpg
                                       עידן רייכל צילום: יח"צ

מוזיקה ישראלית באנגלית, ראפ בעברית
 
מה שמעביר אותנו ליצואנים של מוזיקה ישראלית באנגלית. תופעה שנולדה ובגרה בחסות האינטרנט ובביטול המרכזיות במדיום הרדיופוני להפצת יצירה מוזיקלית. "אינפקטד משרום", סקאזי, "בלקפילד", "איזבו" וגם "הבנות נחמה", ועוד עשרות אם לא הרכבים ויוצרים חרוצים ופעילים אחרים (מהדרה ארדי לוין ועד אסף אבידן, גבע אלון, יעל דקלבאום וה"קארסיטרס").
 
תוצאת לוואי, ואם תרצו מקבילה מרתקת, היא הפיכת הראפ, ההיפ-הופ והרגאיי לבנים חוקיים בפופ המקומי. הם נשמעים אמיתיים, נכונים ומדויקים בעיקר בזכות מוזיקאים ומפיקים מקומיים שצללו לתוך האמנות המקורית והתחקו אחר יסודותיה במקומות הולדתה הטבעיים. זוכרים את המוכתר, סילברדון ופישי הגדול? איפה הם ואיפה צאצאיהם - סאבלימינל וכל משפחת תאקט, "כלא שש", "התקווה 6 " וכהן ומושון?
 
העשור האחרון הביא לחיינו את "כוכב נולד", האמא של כל תוכניות הריאליטי, מוצר שהיה (וגם נותר) שנוי במחלוקת אבל למדנו לחבב, להעריך וגם למצוא את יתרונותיו ונקודות הזכות שלו, ואיך הוא הציל את הפופ הישראלי בהזרמת מבצעים חדשים לתעשייה, בהחזרתם של הכותבים המקצועיים ובמתן הזדמנות למוזיקה משלנו להישמע בפריים-טיים טלוויזיוני.
 
ואלה שמות
 
ובשמות פרטיים, העשור החולף הוא השלישי למלכותו של שלמה ארצי, להנהגה הרוחנית של אהוד בנאי, לעלייתו של אייל גולן, לפריצתו של עברי לידר, להכתרה של ברי סחרוף ולשובו של הפורטיס.
 
מצד אחד הוא היה המצע לזריחתה (המחודשת) של "כנסיית השכל", לשובה של אלברשטיין להופעות בארצה, לקאמבק של "משינה" (וגם של "איפה הילד", "ד"ר קספר", אלג`יר" ו...שלומי שבן) ולהתאוששותה של אהובה עוזרי, אך גם להתפרקותה של "טיפקס", לאלבום המשמעותי האחרון של יהודה פוליקר, לגרירת הרגליים המאכזבת של ארקדי דוכין שמתקמבק יותר עם "החברים של נטאשה" מאשר עם כשרונו ויכולתו.
 
בעשור האחרון נחשפנו ליוצרים ומבצעים ייחודיים כמו אריאל הורוביץ, דניאל סלומון, גלעד כהנא, מוש בן ארי, אוהד חיטמן, קובי אפללו, מירי מסיקה, קרן פלס, נועם רותם, שמעון בוסקילה, אפרת גוש, מרינה מקסימיליאן בלומין והבנות נחמה, אך גם לכאלה שעדיין צריכים לשכנע אותנו כמו נינט טייב, רוני סופרסטאר, מאיה בוסקילה ורן דנקר.
 
חברות התקליטים נמצאות במלחמה על הבית, בעיצוב דמותן והכנסותיהם מחדש. שמחנו בהצטרפותה של שחקנית חדשה, "התו השמיני", אך נאלצנו להיפרד מפרימדונה ותיקה, "הד ארצי", שנבלעה ב"אן.אם.סי.", שגם היא החליפה בעלויות. עד כמה זה טוב, נוכל לגלות רק בשנים הבאות.
 
וזה הרגע להצדיע להולכים מאיתנו, ממאיר אריאל ש"פתח" את העשור, דרך נעמי שמר ואהוד מנור, אריק לביא ושושנה דמארי, צילה דגן ובני ברמן, עוזי חיטמן ויוסי בנאי, ועד ישראל (פולי) פוליאקוב, ג`ו עמר וסולימן הגדול.



01/10/2009   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע