קולנוע - שלושה דורות של קולנוענים

הבמאית הצרפתייה דניאל תומפסון ("שינוי בתוכנית") על העבודה עם אביה הבמאי ועם בנה התסריטאי

הדיקטטורה של מראית העין

בסרטה "שינוי בתוכנית" מעלה הבמאית הצרפתייה דניאל תומפסון על פני השטח את הדפוסים החברתיים המוכרים: צביעות, זיוף, אחד בפה ואחד בלב. גינוני אנוש מתועבים וקטנוניים, שכולם מקבלים אותם ואף אחד לא מוחה עליהם.

זה קורה במהלך ארוחת ערב חגיגית אותה עורכים בביתם הפריזאי בני הזוג מארי לורנס (קרין ויאר) ופיוטר (דני בון). הוא מזמין את מאהבה של מארי (בלי לדעת שהוא מקורנן על ידו), בעוד היא מזמנת את המורה שלה לפלמנקו, כדי לשמור על איזון בין מספר הגברים לנשים באירוע. למקום מזדמנים חברים רבים נוספים, כל אחד והסיפור שלו.

בערב הזה יתפתחו קשרים רומנטיים חשאיים חדשים, ייסגרו פרשיות כאובות ישנות ותיפרש מצגת משקרת של יחסים בין הנפשות הפועלות, כפי שהם נראים כלפי חוץ, כשלמעשה הדברים בפנים שונים לחלוטין.

הקאסט העשיר של שחקנים - המגלמים בעלי מקצועות חופשיים כאונקולוג, גינקולוגית, עורכי דין, מעצב פנים מובטל, אנשים מתעשיית הקולנוע וכו` - כולל את עמנואל סנייה, פייר ארדיטי, מרינה פוייס, פטריק ברואל, בלאנקה לי, לורן סטוקר, פטריק שאנה וכריסטופר תומפסון, בנה של הבמאית, שחקן-תסריטאי שחיבר איתה את התסריט.

פגשתי את תומפסון כשהגיעה לארץ, כדי לקדם את סרטה.

התסריט נכתב בהשראת ארוחת ערב חגיגית ספציפית אחת?

"הוא מבוסס על אינספור ארוחות ערב כאלה, שבהן יצא לי ליטול חלק. אבל הייתה אחת שזכרתי במיוחד ואשר השפיעה עליי בעת הכתיבה. לפני כמה שנים הזמנתי כמה חברים לארוחה. במרוצת הערב כל אחד סיפר כיצד הכיר את בן/בת זוגו.

"אחד הזוגות, חברים מאוד קרובים שלי, גוללו סיפור מקסים על המפגש הראשון ביניהם. למחרת האישה צלצלה ואמרה, `לא רציתי לומר לכם, אבל אנחנו מתגרשים`. זו הייתה הפתעה גדולה לכולם וגם לי כמובן, וזה הביא אותי למחשבה על ההתנהגות שלנו בארוחת ערב.

" הרבה פעמים מדובר בזיוף, העמדת פנים, וקודים של התנהגויות. הרי לא תאמר למישהו שהאוכל לא טעים לך. בגלל חינוך וקודים חברתיים אנשים בוחרים לנהוג באופן פוליטיקלי-קורקטי, ובארוחות כאלה יש הרבה העמדת פנים ואנשים לא ממש מספרים מה באמת עובר עליהם. כל החיים אנחנו מעמידים פנים ובסופו של דבר אנחנו מאמינים בשקרים שלנו. יש בנו איזה כוח אפל שגורם לנו להעטות על עצמנו מסכות".

וזה בעצם מה שרצית לומר בסרט?

"רציתי להציג את המציאות בצורה מפוכחת. הסיפור המרכזי בו הוא הדיקטטורה של מראית העין, הדימויים שאנחנו מרכיבים לעצמנו, הצביעות שבה אנו נוהגים, הנימוסים. אמנות החיים בחברה - הכי נורמטיבית שיכולה להיות - מלמדת אותנו לשקר מילדות. אלה בעצם הנושאים שדנו בהם בסרט".

עמנואל סנייה והכרוב

האם הסרט, שמציג זוגות בוגדים, משקרים וצופנים סודות, משקף את השקפת העולם שלך על החברה?

"אני לא חושבת שכולם בוגדים, לא בסרט ולא בחיים. ייתכן שהרושם הזה מתקבל משום שאצל הצרפתים יש כנראה יותר פתיחות מאשר בארצות הברית למשל, לנושא הסקס, וזה כולל גם בגידות. הדברים האלה קורים, יש אנשים שעושים זאת, ויש הרבה שלא. גיליתי שבאמריקה האנשים הרבה יותר שמרנים מאשר בצרפת, שבה מתייחסים לנושא המין יותר בקלילות. בכל אופן, אני לא בטוחה שהסרט אופטימי, למרות שיש בו הרבה הומור, כי בסוף העלילה חלק מהנפשות הפועלות מתלבטות ולא ברור מה יקרה איתן והאם העתיד יאיר להן פנים. בכלל, השילוב הזה של שמחה ועצב קיים בכל סרטיי".

איזה אנקדוטות משעשעות מהצילומים את זוכרת?

"קודם כל, את הרעיון להגיש בארוחת הערב בסרט את הביגוס, מאכל פולני טיפוסי, קיבלתי בעקבות זאת שטעמתי אותו לפני כמה שנים בארוחה אצל רומן פולנסקי, שהמשפחה שלי ושלו מאוד קרובות. נזכרתי בביגוס בעת כתיבת התסריט והכנסתי אותו לסרט. את סצינת הסעודה צילמנו במשך חודש שלם באולפן, וכל יום הכינו סוג אחר של ביגוס, וכשנכנסנו תמיד היה ריח חזק של הכרוב, ולאנשים כבר נמאס מזה. מי שהגנה על הביגוס בחירוף נפש הייתה עמנואל סנייה (אשתו של פולנסקי), כמובן.

"היא הפסיקה את כל פעילויותיה כאשר רומן נעצר לאחרונה בשוויץ. אני מקווה שישחררו אותו בהקדם. אני חושבת שאחרי כל החיים הנוראים שהיו לו, הוא החזיר את חובו לחברה ולא צריך להמשיך לרדוף אותו".

מה היה חשוב לך באפיון הגיבורים?

"ראשית אני לא רוצה להגדיר את הגיבורים שלי כבורגנים, כי יש למונח הזה קונוטציה שלילית. בעיניי הם אנשים מהמעמד הבינוני. חשוב היה לי שאלה יהיו אנשים בני 40 פלוס. זוגות עם קריירות, שעדיין יכולים לממש את עצמם. חלקם אמנם חיים בתחושה של החמצה, אבל יש להם מספיק זמן לתקן את זה וניתנות להם עדיין הזדמנויות לעשות שינוי בחיים.

"בחרתי אנשים שהם פחות או יותר בגיל של הבן שלי כריסטופר, שכבת גיל שאני מכירה היטב. גם נושאים כמו שינוי מהותי בחיים וגירושין, המופיעים בסרט, מוכרים לי היטב. הוריי התגרשו כשהייתי בת 16, אבל למזלי הקשר איתם נשמר כל השנים, וגם אני עצמי חוויתי גירושין מבעלי לשעבר".

עבודה עם האב והבן

דניאל תומפסון, בת 67, היא בתם של הבמאי ז`ראר אורי והשחקנית ז`קלין רומן. היא גרושתו של איש עסקים בריטי, ריצ`רד תומפסון, ולשניים שני ילדים, כריסטופר, שחקן ותסריטאי כאמור, שלאחרונה ביים את סרט הבכורה שלו, וקרוליין, שחקנית. כבר מאמצע שנות ה-60 פעילה תומפסון כתסריטאית, לא מעט עבור הסרטים שביים אביה, בהם "ההרפתקה הגדולה", אבל רק ב-1999 החלה לביים בעצמה, ובאמתחתה עד עתה ארבעה סרטים, המוכרים שבהם "כיסאות מוזיקליים" ו"רומן מזדמן".

"תהליך הכתיבה שלי לסרטיי, החל מסרטי הראשון, הוא תוצאה של הניסיון שרכשתי בעבודה עם אבי, שעבורו כתבתי תסריטים והיה בינינו קשר מצוין", היא אומרת. "כאשר התחלתי לביים, חיפשתי מישהו שאוכל לחלוק איתו את העבודה ולשתף אותו בכתיבה, כי מאז ומעולם עבדתי בשותפות עם אחרים, בין היתר עם הבמאים פטריס שרו וקלוד פינטו.

"כך בעצם חשבתי על בני כריסטופר והצעתי לו לשתף איתי פעולה בכתיבה. התכתבנו במשך שלושה שבועות, כי רציתי שהוא ירגיש בנוח לעבוד איתי, ושזה לא ייצור בעיות במערכת היחסים בינינו. למרבה המזל זה הסתדר וגילינו שיש לנו שפה משותפת, שעבדה היטב בכל ארבעת הסרטים שעשינו. כשאנחנו שוקדים על פרויקט, אנחנו נפגשים ארבע-חמש פעמים בשבוע, וזה דבר שלא קורה הרבה אצל אחרים. למדנו מהר מאוד שלנו השיטה הזו מתאימה ונוחה".

גם העבודה עם אביך הייתה בסגנון הזה?

"בהחלט, אם כי ממנו למדתי המון על תהליך העבודה הקולנועי והבימוי. אני זוכרת שכאשר כתבנו יחד את התסריט ל`רבי יעקב` (קומדיה מטורפת, בכיכוב לואי דה פינס, שמאוד הצליחה בקופות בשנות ה-70), נתקענו עם התסריט, לא ידענו איך להתקדם איתו.

"הגענו אז לישראל לשבוע, וזה היה קצת לפני מלחמת יום כיפור. באנו לסיורי לוקיישן וגם לסיעור מוחות, כדי למצוא פיתרון תסריטאי לבעיה שנתקלנו בה. בסופו של דבר לא צילמנו בישראל, אבל הביקור כאן עזר לנו כנראה לפתור את הבעיות שתקעו אותנו בתסריט. כי כשחזרנו לפריז, הדברים זרמו בקלות. בסוף צילמנו את הסרט ברובע היהודי בפריז, רו דה רוסייר, שבזמנו הייתה בו אווירה יהודית, ופעלו שם המון מסעדות ומעדניות טיפוסיות".

מה דעתך על הקולנוע הצרפתי שנעשה היום?

"אני שמחה שהקולנוע שלנו משגשג כעת ושהרבה סרטים מצליחים מסחרית. אין ספק שהז`אנר השולט כעת בקולנוע הצרפתי הוא הקומדיה, כי זה מה שהקהל אוהב לראות. תקציבי הסרטים האלה הם קטנים יחסית, ובלי פרופורציות בהשוואה לקולנוע האמריקני. אי אפשר לעשות בצרפת סרט כמו `2012`, למשל. אני גם שמחה על כך שיש היום המון נשים יוצרות בקולנוע הצרפתי. זה גורם לי סיפוק רב".