סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: ווקנין, אברג'יל ו-לב
 

 
 
על 3 אלבומים משובחים: אלבום בכורה לאבי ווקנין, אלבום שני לאסי אברג`יל ועמיר לב בהופעה


אבי ווקנין: פנינה
 
"כיכר האבודים", אלבום הבכורה של אבי ווקנין, הוא הפתעה גדולה, פנינה בים הניסיונות של יוצרים וזמרים אלמוניים לזכות בהכרה. לווקנין  קול ייחודי שנשמע כשילוב בין ארז לב-ארי לאביתר בנאי, של מלאכיות מחוספסת ושבריריות שירה עם לחנים מענגים, נגיעה באמונה, צבעים אתניים ושירת נשמה.
 
הנשמה היא העיקר. ווקנין הוא זמר של התמכרות מוחלטת לשירה, של רגשנות ואקספרסיביות בהבעה, שירים שנימתם תחינה וקינה, מלנכוליה נוגעת ופוצעת, מתקתקה ומיוסרת, שמופקת לעילא. וההישג גדול עוד יותר לגלות שווקנין חתום על ההפקה המוזיקלית וגם על נגינה במרבית הכלים (למרות שהוא חולק תודות לנגניו הקבועים, שלא כולם נוכחים בעבודה האולפנית).
 
ווקנין עושה רוק פולק רך, שיש בו יותר מבסיס לפיתוח של רוק מורכב ומתקדם, לו בחר. הוא מציע 11 שירים (אחד מהם, שיר הנושא, בשתי גרסאות; 54:16 דקות) יפים, אנושיים ואניגמטיים, על אהבות ופרידות ורגשות, וגם סיפורי קסמים, פלאים ואגדות, עם טוויסט למציאות חיינו (כמו "ארץ המראה" שהוא גם דון קישוט וגם הקוסם מארץ עוץ; או הביקורת על דמגוגיית האשליות והחלומות של "איש אחר הבין את זה אחרת").
 
השירים שקידמו אותו ברדיו כמו "מיליון", "אמצע אוגוסט", "אין מקום" ואחרים, הם רק טיפה בים מאוצרותיו של ווקנין, כשמעל לכולם זוהר שיר הנושא בגרסתו הכלית (בניגוד לגרסה האישית האקוסטית והמקוצרת, שנועלת). זו חשיפה אישית ויצירה כובשת, נוגעת, כואבת, כמעט נואשת, שמוגשת כמו תפילה (בחסות מאוואל של רובי אלמליח) וכולה אומרת נשמה. השורה והשירה של "זה להיות נמוך, להיות מכוער, זה להיות אני, זה להיות עני, זה לדעת למות, זה להיות מת, לכבד את עצמך", ממשיכות ללוות ולא להרפות ממך גם שעות אחרי שהאלבום נגמר. יצירה מופלאה שרק בשבילה היה ראוי האלבום הזה לצאת.
 
דווקא מפני ש"כיכר האבודים" הוא תקליט נהדר ואלבום ששואב אותך, סוחט אותך נפשית ורגשית בעוצמות השירה והדיוק של ווקנין, ראויה העברית שלו למקצה תיקונים ושיפורים, מינוריים בדרך כלל.

אבי ווקנין. כיכר האבודים. High Fidelity 

אבי-וקנין-ענק2.jpg
אבי ווקנין, צילום: יח"צ

אסי אברג`יל: שירים של אפלולית הלילה
 
גם לאסי אברג`יל, יוצר, זמר ונגן גיטרה, אלבום חדש ומצוין. "המתנה" הוא השני שלו, אחרי "ריקוד של מכשפים" מ-2004. גם לאברג`יל תווית קול ייחודית ושירה מרגשת וסוחפת שקונה אותך בכנות ובאמת שבה. הוא זקוק להן מפני שהאלבום הוא תמהיל של שירי אהבה, פרידה ופשע, שעניינם המחיר שאתה משלם בחיים על בחירות לא נכונות. ואם הם מבוססים על חוויות וניסיון אישיים, האמינות היא גורם מפתח בהתחברות אליו. והיא קיימת. נוכחת גם במאפיינים עיצוביים: מספור השירים נעשה בסימנים גרפיים שלקוחים כנראה מעולמם של עבריינים.
 
הצבע הסגנוני של אברג`ל הוא רוק בגוונים שונים של בלוז, מה שמוסיף לתחושת האמינות והבלתי אמצעיות של הסיפורים שהוא מספר: על המתנה לביקור במאסר (שיר הנושא), על רגע לפני הידרדרות לפשע  שבו הבין מה הייעוד שלו ("מה יהיה"), על הרפתקה לילית של ירי שהסתבך ("אקדח") או על זיכרון של פרדה כואבת ("שלכת").
 
השירים של אברג`יל חיים באפלולית הלילה, נעים במסלול של אין ברירה ואין מוצא, אך יש בהם נימה אופטימית. בכלל, לאלבום יש תדמית קונספטואלית: מתחיל בתחינה ("אל תלכי") ובתהייה ("מה יהיה") ומסתיים בתקווה ("יהיה טוב", על גבול הרגאיי, בעליצות אריאל זילברית) ובפיוס ("תחלמי", כמעט שיר ערש). כשביניהם צבעי בלוז מרתקים נוספים, ב"עננים", "שיכור", "שמח" ו"סתיו".
 
הלקוניות בשמות השירים מייצגת כתיבה עניינית ומדויקת. לא מתחכמת ולא מתפייטת. השירים משדרים ישירות ותאכלס, אבל מרגשים בנכונות של אברג`ל לספר ולהיחשף. הוא זוכה לתמיכה מצוינת מצד המעבד והמפיק המוזיקלי השותף משה לוי, שבעזרת צוות נגנים משובח (כולל ז`אן פול זימבריס בתופים ופיטר רוט בבס) מעמיד אלבום רוק-בלוז משובח ביותר, שהתהייה היחידה שעולה למשמעו היא אם אפשר להישאר נאמנים לאינטנסיביות ולרמת המטען שבהקלטה, גם על הבמה.
 
והעברית? מפתה להגיד שלעבריין המשוקם, גיבורו של אסי אברג`יל, אנחנו מוחלים על שיבושי השפה. אבל ממי שמצליח לשיר "הָאֵטִּי", אפשר לצפות שישיר (לתשומת לב יועץ הטקסטים דן תורן) "אִישן" (במקום אֶשַן). 
  
אסי אברג`ל. בהמתנה. התו השמיני 

 

אסי-אברגל-ענק.jpg 
                
אסי אברג`ל, צילום: יח"צ

עמיר לב: 74 דקות מאושרות
 
אתם לא תאמינו, גם עמיר לב לא, אבל גם לו יש אלבום שני - שני בתוך שנה אחת. אחרי "הכל כאן" שיצא בפסח הקודם, רואה עתה אור אלבום ההופעה "עמיר לב בזאפה", שהוקלט לפני כשלוש (!) שנים. אגב, זה כבר אלבום הופעה שני שלו. קדמה לו, ב-2000, הקלטה בבארבי, עדות לכך שלב הוא אמן של הופעות.
 
יש להרים גבה בפליאה אך גם להריע בהערכה לאיפוק הרב. אלבום שני בתוך שנה הוא סימן שקורה משהו טוב, לא רק לעמיר לב וליצירתו, שזה סוליד גולד, אלא גם לנו, כצרכני תרבות. וההופעה בזאפה היא חתיכת תרבות שראוי כי כולנו נאמץ, בהוקרה ובתודה לאחד מאמני הרוק הגדולים שחיים בינינו עתה.
 
מי שהיה נוכח באותו לילה חד-פעמי בזאפה, 29 במאי 2007, בוודאי יזכור את ההופעה לנצח. אך גם מי שלא, יכול להתנחם, להתרשם ולהתבשם ביכולות הייחודיות של לב כיוצר וכמבצע - מינימליסט בלחנים, פואטיקן צרוף בכתיבה, שהיא שיקוף-צילום חד של חיינו, חרוך בהבעה ונגן גיטרה פנטסטי. לבד ועם שני חברים מצוינים, גבע אלון (שאז היה מוכר רק ליודעי ח"ן) וברי סחרוף. שלושתם רק בגיטרות, אקוסטיות.
 
מה נגיד? לב מרגש עד מאוד בתקליטים, אבל בהופעות הוא במיטבו. הצמצום הסגפני והנזירי שלו והחיבור שלו עם הגיטרה, הוא משהו שמתפרק על הבמה. עדינות הנגיעה, צביטת המיתרים, ההתעלסות עם הגיטרה, היענות הכלי, היציבות בריצה למרחקים, שמירת המתח, הבנייה לקראת שיא, הקתרזיס שלאחריו, מולידים ביצועים מונומנטליים, ל"קנטינה", "פריז", "אוקטובר", "פארדייס", "שש שעות" (הלחן המשותף עם מוטי ביקובסקי), "לפעמים אני מאושר", "אריה ורותי", "חבק אותי" (עם פטריית זיקוקין נהדרת של אלון), "עננים שחורים", "כבוי", "פעם בחיים" ושני בונוסים: "ג`ינג`יות" (תמיר אלברט ואמיר צורף) מההופעה ו"מארסי בצהריים" בהקלטה אולפנית, שניהם עם סחרוף.
 
כשהאחרון הוא בכלל מאסטר פיס של חיבור גאוני בין שני מאסטרים - כשהפזמון של "אין קץ לילדות" של ברי משתלב בטבעיות בשיר של לב. אגב, בניגוד לגבע אלון, שהוא וירטואוז גיטרה והחיבור עמו מושלם, לב וסחרוף (נגן בס במקור) קצת לא מסונכרנים בקולות ובשירה. גם לא מתואמים בגישה היותר עולצת (!) של סחרוף, אבל דווקא משום כך היופי של החיבור. ומגיע ציון לשבח לליאור טבת על העבודה הרגישה, המזהירה והמדויקת שעשה כמקליט.
 
פנו לעצמכם 74 דקות מאושרות בחייכם. לא תצטערו.
 
והעברית? לא מושלמת אבל גם אין טענות. בכלל, עמיר לב הוא היחיד שיש לו פטור על מעידות לשוניות. היצירה שלו מחפה על הכל. 
   
עמיר לב. בזאפה. התו השמיני



16/02/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (4 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
4. ראיתי את אבי ווקנין בהופעה בלבונטין והיה אדיר!!
מיכאל , תל אביב (21/02/2010) (לת)
3. כיכר האבודים אלבום מופת!
אלון , (17/02/2010) (לת)
2. Avi vaknin
Daniel Eidan , (17/02/2010)
1. אבי ווקנין אכן מדהים במיוחד!
יעל , (17/02/2010)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע