סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן התחנה המרכזית של שלום חנוך
 

 
 
המופע השני במסע התחנות בדרכו של שלום חנוך כלל להיטים מתק' תמוז ואת שיריו הראשונים כסולן


מקיבוצניק לחיה עירונית
 
התחנה השנייה ב"ארבע תחנות", הקריירה של שלום חנוך כיוצר וכמבצע (להבדיל מהתקופה שקדמה אף לתחנה הראשונה, זו של "שבלול" ו"פלסטלינה", שהתאפיינה כמעט אך ורק ביצירה לאחרים), היא בעצם המשמעותית, המגוונת וגם המבלבלת ביותר ביצירה שלו. הרבה חיפושים, כיוונים, מגמות, ואולי גם היסוסים והתלבטויות, סוגים שונים של סגנונות ואמירות, ומעל לכל - התמודדות ראשונה עם כוכבות בימתית ורדיופונית.
 
שני האלבומים המרכזיים בתחנה זו  הם "אדם בתוך עצמו" (1977) ו"סוף עונת התפוזים" ("תמוז", 1976), אך יש בה נוכחות גם ל"שלום חנוך בהופעה חיה" (1978), שכלל בין היתר שירי ביכורים מגיל העשרה, כמו "לילה" ו"אגדת דשא". הרכב המופע וסדר השירים בו מבהירים שתחנה זו דרשה התמודדות מיוחדת, שתוצאתה העיקרית - שינוי היוצרות והפיכת הסדר הכרונולוגי, בדרך למופע במה שלא שורף את השיאים על ההתחלה ושומר אותם, כפי שצריך להיות, לסוף.
 
לחנוך ולשותפיו, ובראשם המנהל האמנותי לואי להב, לא הייתה ברירה אלא להקדים את שירי "אדם בתוך עצמו" לשירי "תמוז", למרות שהסדר ההיסטורי הפוך. Shalom היה אמנם אלבום הסולו הראשון של חנוך, אבל "תמוז" הייתה המשך ישיר כמעט (בעיקר בנסיונה הבראשיתי להיות להקת-על מקומית) לשלום חנוך החברותי, זה ששיתף פעולה עם אמנים אחרים (אריק איינשטיין בעיקר) והיה פעיל בהרכבים נוספים ("שובבי ציון", "השלושרים" ועוד). לכן, לטובת הדיוק והסדר, היה "נכון" יותר לפתוח עמם, אלא ששירי "תמוז" הם להיטי הופעה, המנוני רוק ואַפֶּרים, שזו התאבדות סגנונית ואמנותית לפתוח איתם מופע.
 
מצד שני, איך שלא תסתכלו על זה, "אדם בתוך עצמו" הוא אלבום הבכורה של שלום כסולן וכיוצר עצמאי, בטח בעברית. אלבום שמייצג חיפושים ותהיות, מילוליות (גם אם ניקח מילים כמו "בדרך לאיבוד" מ"טיול ליפו" כפשוטן) ומוזיקליות (השפעות רית'ם אנד בלוז בריטיות), המלמדים על גישושים בדרך עצמאית.
 
אולם האמירה החזקה ביותר העולה משירי האלבום, והמופע רק חידד אותה, היא הפיכתו המוקדמת והסופית של שלום חנוך מקיבוצניק לחיה עירונית, תל-אביבית (טיול ליפו, לילות שקטים, עיר זרה, שעונים). אדם בתוך עצמו נסגר, קרוב אצל עצמו הוא גר, שירים עליו ועל סביבתו המיידית, כולל ניצני מחאה חברתית ("שביתה", היחיד שלא הוא כתב לו את המילים; עשה זאת מאיר אריאל), שתתגבר לעתיד לבוא ותציג אותו כרואה חברתי וכמוכיח בשער (מהתחנה הרביעית, 1989-1985 והלאה), העושה זאת תוך כדי ישיבה בעיר, הסתגרות בבית, קריאת עתונים וצפייה בטלוויזיה.
 
ולכן הבחירה לפתוח את ההופעה עם כל שבעת השירים של "אדם בתוך עצמו" ברצף (וכמעט בנאמנות לסדר הופעתם באלבום) הייתה מבריקה, גם אם בדיעבד היא נכונה תמאטית ומתבקשת מוזיקלית. זו גם הייתה הזדמנות מצוינת להחזיר לבמה את אלונה טוראל האגדית, שבזמנו ניגנה עם שלום באופן קבוע בהקלטות ובהופעות. הפתיע וחימם את הלב לפגוש אותה שוב, ולשמוע שוב, כאילו לא עברו שנים, את נגינתה מלאת החיוניות. כבוד! הבחירה הזו גם העשירה את המופע בצלילי קלידים (פסנתר ואורגן) מבלי לוותר על הפרטנר הקבוע הנוכחי, משה לוי.
 
ארוך ומשגע
 
בפרספקטיבה, "אדם בתוך עצמו" הוא גם אחד האלבומים החשובים והמכוננים של שלום, בעיקר בזכות מורכבותו המוזיקלית. יש בה עירוניות ואפלוליות, רבגוניות סגנונית וגם יצירות באורכים בלתי מקובלים בימינו, כש"עיר זרה" (בביצוע יפהפה) - חמש דקות וחצי - הוא ה"קצר" ביותר בו. ושלום לא חסך מאתנו ולא חתך פינות, אלא הגיש גרסאות ארוכות ומפורטות, מבוגרות ובשלות, נדיבות-ביצוע, של "טיול ליפו" (כמעט 11 דקות), "לילות שקטים" (כמעט תשע דקות), וגם שיר הנושא "שעונים" (מי זוכר בכלל?) והשיר "שביתה" זכו להצגות מלאות וממושכות.
 
עכשיו, במיוחד אחרי "בואי לרקוד" הקצבי, שלמעשה היה הראשון שהוקלט עבור "אדם בתוך עצמו", אך לא כל כך נארג סגנונית בתוכו, אפשר היה לעבור לשירי "תמוז". מתוך השמונה שבאלבום, שלום השאיר בחוץ את "הולך בטל" ו"ככה את רצית אותי", המזוהים עם אריאל זילבר. אך בניגוד ל"אדם בתוך עצמו", כאן הוא לא שמר על מבנה האלבום או על סדר השירים. הוא כאילו פירק אותו, הפך אותו והרכיב אותו מחדש, וביחד עם חמישה משירי ההופעה החיה, "הציג" אותו כאלבום סולו נוסף (והלא זה היה הרכב המופע אז), כשאלונה יוצאת ונכנסת, מצטרפת רק לשירים הרלוונטיים (כמו "כמה טוב שבאת הביתה" ו"היה כדאי").
 
גם כאן הקפיד שלום על נדיבות בהגשה ובביצוע: "אהבה שקטה" עם שלוש גיטרות (לוי הצטרף לשלום ולרוני פיטרסון) היה סופר-ארגסיבי; "מה שיותר כחול יותר עמוק" היה ניהיליסטי - מופרע, מפוזר, מחורבש, ונבנה מחדש, קרוב באורכו למקור, תשע דקות; ב"לא יודע איך לומר לך" שלום נשמע כאילו הוא שר אותו בפעם הראשונה. שנים שלא שמעתי אותו משקיע כל כך בשיר הזה; ב"פנס הרחוב" יזהר אשדות (שוב, שלוש גיטרות!) היה על תקן אריאל זילבר (שהביצוע שלו מזוהה עם קולו) ושלום רק החזיק קולות; ב"כמה טוב שבאת הביתה" התארחה נינט. מבחינתה, ביצוע מושלם, מרענן, שונה, מתאים מאוד לאמירה נשית (שלום עשה לה קולות...), אבל מה-זה לא מתחבר ומיותר. כמעט גימיק.
 
שירה בציבור
 
"היה כדאי", אחת היציאות המשונות, התמוהות והחד-פעמיות (תודה לאל) בקריירה החנוכית, הודות לקצב הדרום אמריקאי שלו, נפל קורבן לתקלות טכניות, שבעטיין נאלץ שלום להחליף שלוש גיטרות ואף לתפוס עצבים (ולהודות בכך), אבל זה לא פגם בג'אז הלטיני המשכר לקראת סיומו. את החלק הזה תיבלו הבלדות היפהפיות (כולן בשניים בלבד, שלום ומשה): "לילה", קלאסיקה מקסימה שהייתה הראשונה שאפשרה שירה בציבור; "לא יכול לישון עכשיו" עם המוטו הנצחי שניסח עבור כל הגיטריסטים: "אצבעותיי דלוקות לגעת במיתר"; ו"אגדת דשא" (לוי באקורדיון), שבו שירת הרבים ניצחה את שירת היחיד.
 
בניגוד לתחנה הראשונה, שבה "נאלץ" חנוך לדבר בין השירים כדי להסביר ולהזכיר את מקומם ואת הרקע ליצירתם, בתחנה השנייה כמעט ולא היה צורך בהקדמות מפליגות. הקהל הפעם היה מעורה, מעורב, ובעיקר צעיר יותר, אולי בהשפעת המוניטין והלהיטים של "תמוז".
 
אולי גם מפני שהשנים האלה, שלקחו את שלום אל רוק מורכב ופתלתל, הולידו את האפוסים הגדולים שלו, הגרסאות הארוכות והסיפורים הפרטניים, הבלתי נגמרים כמעט. כמו "טיול ליפו" שבמשך שנים היה נאמבר מבוקש ("מה שיותר עמוק", "אגדת דשא" והאחרים), וכמובן "תפסתי ראש על הבר", עד היום שיר חובה בהופעות, עם תוספת בלוזית אסלית של רוני פיטרסון, שהכתיב את המוד והוביל את הנגינה (וסוף סוף, כנראה, תהיה גם הקלטה של השיר בהשתתפותו; והרי אחת הסיבות ל"תחנות" היא הנצחה אוטוביוגרפית לדי.וי.די מרובע, לפחות).
 
את "תפסתי ראש" שמענו כבר עשרות פעמים, ודומה שאין ביצוע אחד דומה לקודמו. כנראה אחד מסודות הקסם של הסאגה הברית וההתנסות המינית המפוקפקת שבחובה.
 
הסיום היה טבעי, עם "סוף עונת התפוזים", שטמן בחובו הפתעה משובבת לב: לקראת סיומו עלה לבמה עמרי קרן בן העשר, בנם של דרור קרן ומאיה חנוך, נכדו של שלום, כדי לנגן את מעבר הגיטרות המיתולוגי של יהודה עדר.
 
אז ככה: זה לא היה רגשני ודביק. שלום לא עשה מזה עניין גדול, אבל ניכרו בו הסיפוק והגאווה. והנשיקה על המצח הייתה מלאת חיבה וכבוד, כשל מורה לתלמידו ולא של סבא לנכדו. וכשחושבים על זה: מתי ראינו בארץ סבא ונכד עושים רוקנרול על אותה במה? ככה זה כשאתה מייסד הרוק הישראלי.
 
הקינוח, עם "שיר דרך", היה רק מתאבן לתחנה הבאה, שתוקדש ל"חתונה לבנה". את הפגישה המחודשת הזו אסור יהיה להחמיץ!
 
שלום חנוך. תחנה שנייה - "אדם בתוך עצמו" ו"סוף עונת התפוזים". האנגר 11, תל-אביב. חמישי, 18 בפברואר 2010

למועדי מופעים >

21/02/2010   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע