סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן שמעון ישראלי: עוד יום של חול
 

 
 
דמיון עשיר, עברית מדויקת, ניואנסים ושירים שלא נס ליחם. מופע בידור מהסוג שכבר לא רואים


נוסטלגיה נטו
 
איזה מזל ששמעון ישראלי מציין בימים אלה 60 שנות במה וחוגג על הדרך, ממש בפסח הקרוב, 50 שנה ל"סתם יום של חול", תכנית הבידור הראשונה בכיכובו. כך, גם אנחנו בני ה-60, ולבטח הצעירים מאיתנו, יכולים להתוודע למלאכת הבמה הייחודית של הזמר-שחקן-בדחן שהעלה לארץ, בייבוא אישי, את פורמט הצגת היחיד.
 
לאלה שלא ראו הצגות של התיאטרון העירוני חיפה ב-30 השנה האחרונות, ולא יצא להם לחזות בעשר תכניות היחיד שהעלה, נזכיר שישראלי, 78 עתה, הוא קול הבס, הנמוך והעבה מ"ונצואלה" של להקת בצל ירוק, אחד מזמרי "שלישיית המיתרים" (או טריו ערבה) לצד אריק לביא וצבי בורודו, ומי שכיכב כטוביה החולב בהפקת המחזמר "כנר על הגג" בדרום אפריקה. בקיצור, הוא חלק בלתי נפרד מהמורשת התרבותית שלנו, מהימים שבידור לא היה מילה גסה או נחותה.
 
היום, במיוחד אחרי הסתלקותו של יוסי בנאי, ואחרי פרישתם מעסקי ההצחקה (גם אם לא רשמית) של גדי יגיל ומוטי גלעדי, כבר לא עושים בישראל תכניות בידור כאלה, הנעות סביב יכולת השירה, המשחק וההצחקה של אמן בודד. בעצם, גם לא של שניים-שלושה. את מקום הבידור האיכותי והנחשב הזה, שנותן כבוד לשפה העברית וגם לקהל הצופים, תפסו מופעי סטנד-אפ, שבהם ההצחקה היא חזות הכל, ומילים כמו כבוד הצופה הפכו לשק חבטות.
 
למשך שעה וחצי מענגות של נוסטלגיה נטו, שמעון ישראלי מחזיר את הצופים בו אל האמנות הנכחדת. אל ימים בהם לא היה צריך יותר מכסא, מיקרופון, כן לתווים (או למילים) ונגן מלווה אחד כדי להקסים אולם ומלואו בבריאת עולם ומלואו בכוח כשרון היצירה והביצוע, רבגוניות ו-וירטואוזיות ההגשה ודמיון עשיר משותף. הוא עושה זאת כמי שרק הרגע חזר מהפסקה של חצי שעה. כאילו ששום דבר לא השתנה ב-50-40 השנים האחרונות. במתן הרגשה שזה הדבר הנכון לעשות, שזאת אמנות הבמה העילאית.
 
הוא היה ונשאר איש גדול, דובי, שמידותיו הגופניות הולמות ככפפה את קולו הנמוך והרועם, את הדרמה בהבעה ואת ההדגשים שבהגשה. ניואנסים קוראים לזה. אבל עדיין משכמו ומעלה. ניצב כסלע איתן בפישוק קל, כמעט לא זז ממקומו. רק מספר ושר ומלווה את השירים, הסיפורים והבדיחות בתנועות ידיים הכרחיות. ועדיין הוא מרתק וממגנט, כאילו לא עברו 60 שנה מאז השתחרר מחוליית הבידור הצה"לית שבאה בעקבות הצ'יזבטרון.
 
חוש הומור ייחודי
 
התכנית הנוכחית, החדשה שלו, היא בעצם אוסף נבחר של קטעים מדרכו הארוכה, בני גיל ותקופות שונים. הוא פותח עם האדם הניאנדרטלי שהיה השחקן הראשון, ואיך סביבו התקבצו הבמאי, האמרגן והמבקר הראשון, והשאלה "והביטו, איפה הוא עכשיו?", רטורית באירוניה המושחזת שבה. עובר ל"אולד מן ריבר" של פול רובסון, זמר הבס האגדי, כדי לתאר את המודל שהוא כל כך ביקש להידמות אליו.
 
ובעקבותיו שירים שמתאימים למנעד הקולי שלו: "כיבוי אורות" (ליל בא אל המדבר), "כאן ביתי אל מול גולן" (שבפיו נשמע כמו גוספל ישראלי למהדרין) או "שלכת" (עמוק עמוק העצב בעיניים); שירים אהובים שלו כמו "כך בראו את העולם" (שיר-מערכון במתכונת המקובלת על הלהקות הצבאיות הראשונות), "אני מתפלל" (תפילה) ו"הארץ הזאת", וגם מוכרים קצת פחות כמו "שלום לך ארצי שלי", "חשבון נפש", "גוזל זקן" (ששירתו לא שינתה את חייו), "הידוק החגורה" (על מנהיג חברתי שנפח את נשמתו כשנתן דוגמה אישית) ו"מה אני אומר" (אל תקטר, אולי לפעמים עדיף, לקחת את החיים חפיף).
 
והוא מסיים בהדרני מחץ עם הגדולים בלהיטיו: "תורת היחסים", "האורקסטרה של ראשון" ו"סתם יום של חול". אסופה של שירים שמעבר לבדיחוּת ולנימת ההומור שאי אפשר להחמיץ אותה, יש בהם הסתכלות חברתית, ניסיון לחשבון נפש וגילויי אנושיות. וזה מה שמייחד את תמונת עולמו הסוציאליסטית-משהו של ישראלי. איש עם לב גדול, אמן עם מצפון ויושרה חברתית מפותחת. הוא עצמו יודע ששירים לא יפתרו את בעיות העולם, אבל תפקידם להגיד משהו.
 
בין השירים, אותם מלווה בתו אירית ישראלי בשירה, בנגינה על קלידים ובעיבודים מוזיקליים, הוא מרבה בסיפורים משעשעים ומגוון בבדיחות. בעיקר ממלחמות ישראל לאורך הדורות, שבמהלכן הוא היה חוליית בידור של אדם אחד בפני חיילים בחזית ובבתי חולים. גם בגילו המאוד מתקדם, הוא עדיין מספר בדיחות בחסד.
 
כמה שהתגעגענו לחוש ההומור הייחודי שלו, היבש משהו, שבנוי על פאנץ' קצר, חזק ומפתיע. בדיחות של דאבל טייק, אנדרסטייטמנט, לשון נופל על לשון ולשון סגי נהור. בכאלה אין לו מתחרים, בטח לא בקרב בני הדור הנוכחי, שמתבססים על סלפסטיק ומכות מתחת לחגורה, לא על תרבות וחשיבה. בכלל, אמנות הבמה המופלאה שלו לא החלידה. ניזונה מתרבות אחרת, של שירה עם דיקציה ברורה ועברית נכונה ומדויקת, אינטונציה במקום, ומופת לדואט עצמי - האמירה והמשחק בטון אחד, מפויס ורך יותר, השירה וההדגשים בקולו הרועם, הנוזף.
 
"עוד יום של חול" הוא מופע קטן וצנוע, מחמם לב ומרגש, של אמן גדול וייחודי, אולי האמן הישראלי המבוגר ביותר שעדיין מרשה לעצמו להופיע בצורה שוטפת. רק בשביל האמונה הזו ביכולתו להמשיך ולהפעים קהל מגיעה לו במה. והעובדה שהאולמות מלאים מפה לפה מעידה על הגעגוע העמוק אליו, לתרבות שהוא מייצג, לשירים שלו ולשירתו, כמותם לא שומעים היום בכלל.
 
אמנם הקהל מאוד לא צעיר, אבל יפה שגם לגיל הזה יש עדיין מוזיקה ישראלית שלא נס ליחה. גם צעירים יותר מוזמנים, אבל קשה להאמין שדור האינסטנט, הריאליטי וסף הגירוי הנמוך יגייס כוחות למחשבה ולהקשבה וימצא זמן לאמן שלא מדברים עליו בטלוויזיה. הפסד נקי שלהם, דווקא כשיש להם הזדמנות להשלים חוסרים, ועוד מפי הגבורה עצמה.
 
שמעון ישראלי, "עוד יום של חול". אודיטוריום רזין, רמת אביב, תל-אביב. שישי, 12 במרץ 2010

למועדי מופעים >

15/03/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע