סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן שלום חנוך: "תחנה רביעית"
 

 
 
התחנה הרביעית והאחרונה בסדרה התחילה פיצוץ ונגמרה נהדר, עם בור של נפילת מתח באמצע


פער בלתי ניתן לגישור
 
הדבר שהכי מרתיע ומפחיד את שלום חנוך כאדם, ובמיוחד מן הסתם כיוצר רוק, הוא גלישה לנוסטלגיה. הוא פשוט מתעב את ההרגשה ואת התופעה. חי בהווה, לא עורג לעבר. גם במוזיקה. ולכן הוא חזר, ויותר מפעם אחת לאורך התחנות בזמן והמסע ב-20 השנה הראשונות של יצירתו האינדיווידואלית, שהמפגשים שלו עם הקהל בהנגאר 11 הם מסיבות מוזיקליות של הרגע.
 
בשום פנים ואופן לא געגועים לעבר "טוב יותר". שלא ידביקו לו, חלילה, נטייה נוסטלגית מכל סוג שהוא. וזה למרות, או שמא בגלל, שהוא חתום על "דז'ה וו", השיר הכי "נוסטלגי" ברפרטואר הרוקי הישראלי. אולי מפני ש"צמרמורת, סחרחורת/ היה או לא היה/ כה מתוקה האשליה/ נוסטלגיה"... ואשליות הן לא בתחום העשייה, היצירה ותפישת העולם של שלום חנוך.
 
התחנה הרביעית של שלום חנוך חיברה בין "מחכים למשיח" ל"רק בן אדם". אלבומים עוקבים כרונולוגית: האחד מ-1985 והשני מ-1988. אמנם שניהם רוק'נרול ישראלי צרוף ומניבים גם אחדים משיאיו, אבל למעשה שני הפכים תדמיתיים. "משיח" היה סיפור הצלחה עצום, חסר תקדים בקריירה החנוכית וברוק הישראלי דאז, שהפך את אמפי צמח למכה של הרוק המקומי; בעוד "בן אדם", האלבום הכפול הראשון של שלום חנוך, היה (דאז) כישלון מסחרי (בקיסריה!) ובימתי מהדהד.
 
גם בהפקה המוזיקלית ניכרו פערים גדולים בין שני האלבומים והמופעים שבאו בעקבותיהם. הראשון היה רוק מחאתי-חברתי-כללי ובלתי מתפשר שנעטף בסאונד ידידותי, נוקב אך קליט וכמעט שמח; השני היה (בחלקו!) רוק כועס, בוטה ואישי, שזכה (או שמא לקה) במתקפת גיטרות רועשת וחסרת רחמים, עם סאונד אטום ובלתי נסבל. את ההפקה המוזיקלית של לואי להב הובילו אז שלושה (במה שיכול להצטייר היום כאקט דווקאי וחסר צידוק) נגני ריתם סקשן "מיובאים" - רוי מרטין בתופים, ריי פיטרסון בבס ואחיו רוני, בגיטרות, היחיד ששרד את המציאות הישראלית, ונשאר עימנו עד עצם היום, וגם זכה עתה לסגור מעגל עם ההפקה שהביאה אותו לארץ הבלוז הים תיכונית.
 
כך שהחיבור בין השניים לתחנה אחת, ככל שהוא טבעי והגיוני, הצריך, לטעמי לפחות, מלאכת עידון, עדכון ותיקון (היסטורי?), כדי למצוא את האיזון הנכון ביניהם. הניסיון (בין היתר באמצעות סקציית נשיפה מתוגברת, של חצוצרה, טרומבון וסקסופונים, בחלק מהשירים של "רק בן אדם") היה מוצלח רק בחלקו. ומרוב מאמץ לתקן וליישר קו, זו הייתה ההופעה הכי פחות טובה בסדרה. וזה למרות שהיא התחילה פיצוץ ונגמרה נהדר. אבל באמצע היה לה בור של נפילת מתח וגם של התשה, כאות לכך שהפער, על אף ששירי האלבומים שולבו אלה באלה, עדיין בלתי ניתן לגישור.
 
בחירה לא מוצלחת של אורחים
 
הפתיחה הייתה עם ארבעה שירים מ"מחכים למשיח". סאונד פצצה, הפקה מוזיקלית חדה כתער, תאורה נהדרת, מתוזמנת כדבעי, מלווה בקליפים מצוינים (כולל דהרת הכלבים מזרי האימה מהסרט "ואלס עם באשיר" ב"לא עוצר באדום"). "לצאת מהלחץ", הראשון, שרטט את תחומי העיסוק והביקורת של תמונת מצב חברתית-פוליטית, שכמו לא השתנו גם 25 שנה אחרי (בטח לא תחת שלטון הליכוד) - עיתונות, ממשלה, מלחמה, בטלה, בידור קל וטעם הקהל. מעין חלופה להמנון ישראלי כַּמֵהַ נצחית למעט שלווה, שקט ומנהל תקין, ושלום מגייס לביצועו את הקול הכי צרוד, שרוט, צרוב שיש לו.
 
"לא עוצר באדום", "בלי לומר מילה" (שנכתב ערב מלחמת לבנון הראשונה) וגם "זה לא נוח", שבהפקה המוזיקלית שלו נמהל תקתוק שעון שמוביל אותנו לאבדון, הם שירים שעדיין בוערים בנשמה, שחשוב להגיד אותם שוב ושוב. בתבונה ובפיכחון, אך גם בתוכחה, בזעם ובחרון. במיוחד כשהרעות החולות - המלחמות, השחיתות, השסע החברתי - רק נעשות ממאירות מיום ליום. והביצוע הכועס ל"בלי לומר מילה", רק עם משה לוי בפסנתר, היה פשוט עצום!
 
אחר כך באה סדרה של שישה שירים רצופים מ"רק בן אדם". השלושה הראשונים היו מופלאים: כלי הנשיפה ב"היא אמרה" ריככו את השיר למבע ספרינגסטיני מובהק, שצץ ועלה גם בהמשך, והצליחו לדייק, לזכך ולזקק את האמירה; "נהמת הדממה" הפגיש אותנו עם בלדה שכוחה ששלום שר בה טרי ורענן כמו אז ואפילו יותר מכוּוָן ומדויק; ו"כדי לחיות", תמצית האתוס הישראלי הנואל ("אתה נלחם כדי לחיות/ אתה נהרג כדי לחיות"), כאילו שאין אופציה אחרת לזעקת החיים. השיר זכה לפתיחה מרשימה ולסיומת מפילה בפח, בה אפשר שלום לקהל לשיר עימו את שורות המפתח האירוניות, וגם נזף בו בתוכחה על שלא מתאים לו, לקהל, לא להשקיע מחשבה בהופעה שלו, וסתם לשיר כמו תוכי...
 
שלושת האחרים היו התהום אליה נפל המופע. בחירה לא מוצלחת של אורחים ומבצעים הביאה לנפילת מתח שעל גבול איבוד העניין. קרן פלס לא תרמה דבר ל"על שפת הנחל הזורם", הביצוע פשוט לא התחבר; "שנינו" לא אפשר תהייה על קנקנה של הזמרת מעיין הירשביין, שחלקה עימו את הדואט, כקול שני; ומשה לוי, השותף לדרך והמלווה הנאמן, לא היה צריך להתפתות לביצוע סולו מביך של "בסוף אמצא אותך", למרות ששלום פרגן לו (גם בליווי קולי) כאילו הוא תגלית העשור. אבל זכותו של שלום להתעקש על אורחיו. "זה לא נוסטלגיה, זו מסיבה", הוא הדגיש, מבלי לעשות הנחות ובלי לתת מקום לאנחות.
 
העברת השרביט
 
מכאן, תוך כדי פינג-פונג בין שני האלבומים - במסגרת הריכוך, השילוב ויצירת זהות חדשה - חזר המופע לנסוק בהדרגה, כשרק המקום וריטה מפריעים. המקום? מפני שהאנרגיות של השירים, תכניהם ובעיקר ההפקה המוזיקלית שלהם, הכי רוק'נרול גיטרות שלו, היו צריכים מרחב פתוח, אצטדיון או אמפי, וההסבה לשולחנות רק גרעה מהאפקט ומנעה מהמפגש להפוך למסיבה שחנוך אכן ייחל לה.
 
"קרן שמש מאוחרת" (מ"משיח") למשל, בלדת אהבה יפהפייה, השיר הכי רך והכי יפה במופע, הוא שיר אולטימטיבי להדלקת נרות, אם לא שמשות. אבל מי מדליק נרות היום בהופעות (כשעל כל שולחן נר דקורטיבי) כשהיד שמנענעת את המצית מחזיקה מצלמה או נייד מוכן לצילום; או "רק בן אדם", עם תוספת גיטרה של משה לוי, וקליפ עכשווי שמעיד ששום דבר לא השתנה.
 
כמה כואב ששירת החיים נותרה כשהייתה; ובעיקר "דז'ה וו" (חזרנו אליו שנית) ששלום, בעורמת הניסיון למנוע שירה בציבור נוסטלגית, הפקיד אותו בידי אהוד בנאי, שלא אכזב עם הישראליאנה המרגשת שלו. בעיבוד מלא מחשבה ורגש הפך את הגיטרה שלו לבוזוקי, עם פתיחה מרהיבה לשיר ונופך אתני-מזרחי-ים-תיכוני, שמעולם לפני כן לא דבק במראית הדז'ה וו. שלום ליווה בגיטרה ובשירה, ובנאי זכה לתשואות בעמידה, ובצדק. על צמרמורת, דמעה בעין וצביטה בלב.
 
"נגד הרוח" (בביצוע מבוגר, מהורהר ויפה-יפה) ו"אין קשר" (אולי הכי רוקנ'רולי שלו בסט הזה, מתכון בדוק להדבנגרס, שבישיבה אין לו טעם), אמנם נוסחתיים משהו, אבל היו מערוף מכובד (ספרינגסטיני?) ל"רק בן אדם". וזה לפני "את מביאה הכל לידי דמעות", שעצר שוב, תרתי משמע, את הזרימה והאנרגיות. גם לא שייך לשני האלבומים הנדונים (הוקלט רק ב-92' עבור "לא יכול לישון עכשיו"), גם בגלל סולם שאבד וניסיון משותף של ריטה (שיר תפור עליה ככפפה, אבל לא במסיבה הזאת) לחפש את הטון הנכון.
 
"שוקו" (מי כאן המלך?) מ"משיח" עם סקציית נשיפה וסאונד על גבול המטאל, "עד כאן" (מ"בן אדם") עם מחאה נגד כל דבר, וכמובן "מחכים למשיח" המצופה והמיוחל, כשכל הקהל על הרגליים, היו סוף הולם, אחרי דרך חתחתים ומכירת חיסול של זמרים-אורחים של מסיבת סיום. כמו ששלום חנוך רצה.
 
ואגב, בחוץ נשארו רק ארבעה שירים: "אין מחלוקת" ו"נסחף עם הזרם" מ-85', ו"אתה לא מכיר" ו"לאן שכולם הולכים" מ-88'. ההדרן שלח אותנו אל המשך אפשרי בתחנה חמישית עם שיר הנושא והאיחולים מ"בגלגול הזה" (1991), כשהשרביט, ואולי הלפיד, מועברים - בגאווה בלתי מוסתרת ולגמרי ללא צנעה - לדור ההמשך והגלגול הבא: הבת רומי חנוך, ששרה הפעם בעברית, והנכד עמרי קרן בסולו חשמלית.
 
יש עדיין למה לצפות. גם מהסבא וגם מהצאצאים.
 
שלום חנוך. "מחכים למשיח" / "רק בן אדם". חמישי, 29 באפריל 2010, הנגאר 11 תל-אביב.
 

למועדי מופעים >

03/05/2010   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע