סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: חמישה אלבומים חדשים
 

 
 
אלברשטיין נינוחה, כספי טוב, בלקן ביט בוקס משמח, משינה מאכזבת ורונית רולנד מפתיעה


חוה אלברשטיין. "ברוך הבא"

(אן.אם.סי יונייטד) 

מחזור השירים החדש של חוה אלברשטיין הוא מפגש משכר עם מכר ותיק, חבר אהוב. הנימה והנעימה, הקול והשירה, הסאונד החם, המחבק והמלטף, הכל כך מוכר, הכל כך משפחתי. אלברשטיין מחוץ למרוץ של חידוש והפתעה, נשענת כהרגלה על שירים קטנים ונעימים, כאלה שנלחשים באוזן, במתק שפתיים, במאור פנים.
 
האלבום, 59:08 דקות, אולי ארוך טיפה, אם כי אוהביה לא יסבלו וגם לא יתלוננו. 16 שירים שהם אלגוריות, משלים, סיפורים אנושיים קטנים, התבוננות בטבע האדם, במתרחש סביבו, בפרפטאום מובילה של החיים. "ודי עם התירוץ שיש דברים יותר קשים/ יש מחלות ומלחמות ותאונות וייאושים/ ולמה לעשות עניים מכל דבר קטן/ ומה זה כבר קטן הן, הן זה כל העניין/ וזה הכל", היא כותבת ושרה ב"תביעות קטנות". והפעם חפה ממחאה חברתית ופוליטית.
 
"שומעת הכל אבל לא מקשיבה/ רואה אבל לא מתבוננת", היא שרה ("שומעת הכל"), כאם מנוסה לילדתה, במה שכבר עתה הוא קלאסיקה אלברשטיינית, שעובדת מצוין בהופעה. נינוחות הוא שם המשחק. שום אופנה, שום השפעות של זמן. להפך: "נמלים יקרות שלי דרך צלחה/ הזמן קצר המלאכה מרובה/ אתן חייבות, אני כבר לא מוכרחה" ("נמלים" האמפתי).
 
על גבול שירת העם, פולק, רוק רך מן הרך, פלירט עם הג'אז. והיא נשמעת לפרקים כמו זמרת ג'אז גדולה שמתענגת על סטנדרטים, אנושית, חמה, מכמירה. שומרת על איכות, רמה, לשון יפה, פשוטה ובהירה, גם כשהיא כותבת (תשעה) וגם כשאחרים כותבים לה - יוסי חורי ב"זמן" הפותח ושלמה טנאי ב"שני עולמות" הנועל; סבינה מסג ב"שלום לך נודדת", אריאל הורוביץ ב"צער העולם" ושאנן סטריט ב"הערב יורד"; ובעיקר יענקל'ה רוטבליט ב"נגני במיתרי האור" ונדב לויתן, בעלה המנוח, ב"קו פרשת המים", שיר לפרידה ("אני שוכחת מה שלמדתי מהוריי/ ומתחילה ללמוד מילדיי... אני מספקת מידע על העבר/ הם על העתיד"). כל כך הולם ומתאים לה, כל כך חוה.
 
ההפקה המוזיקלית והעיבודים של עובד אפרת, גם הם בבית. לא מורכבים, לא מסובכים. פשוטים ומנעימים, כשאל נגניה הקבועים (אפרת בבס וגיטרות, אבי אגבבה בכלי הקשה וערן ויץ בגיטרות, מצטרף גם עדי רנרט. ויש גם הפתעה: שניים במחיר אחד. גם תקליט וגם קטלוג הציורים הראשון של אלברשטיין, שמקשט את חוברת המילים והקרדיטים.
 
והעברית? נו, באמת. מצאתם במי להטיל ספק.
 
מתי כספי. "נפש תאומה"

(פונוקול)
 
יותר מתקליט חדש של מתי כספי, זה אלבום של אהוד מנור. כל השירים (13 חדשים, אחד מהם בשני ביצועים שונים, ועוד אחד מחודש) הם מעזבונו של הפזמונאי חתן פרס ישראל לזמר עברי. מסודרים (בכתב ידו הבהיר לתפארת), מפתיח שמבקש את "קרבת אלוהים", בעקבות פרק ע"ג בתהילים, אך גם בשורת הפרידה של מנור, ועד לסגיר, שדן בכוחה ובעמידתה של "רוח האדם" ("כי רוח האדם יכולה לעוף/ רוח האדם יכולה לגוף"). לא את כולם, אני מרשה לעצמי לשער, מנור היה מרשה להשאיר בג.רסתם הנוכחית. בוודאי היה מנסה לשפרם. אבל כמה מהם, כמו "בגוף אחד", הדואט של מתי עם יהודית רביץ, "כמה מילים", שיר בדבר האושר, "עוד ועוד" על זוגיות יציבה, "וזה כואב לי" על כאבי הלב באהבה, ולבטח "גדודים של הנופלים", שראוי להיכנס לקאנון שירי ההנצחה והיזכור, הם קלאסיקות כספיות-מנוריות מרגע הקלטתם.
 
את השם "נפש תאומה" לא תמצאו באלבום. הוא מתאר את ההרגשה ההדדית של צמד יוצרים מחונן זה. אמנם זה האלבום ה-19 של כספי, אבל הוא לא אחיד מבחינה נושאית, ולא הומוגני מבחינה ז'אנרית. שירי אהבה וזוגיות, פרידה וזיכרון, לצד כתיבת הומור ודאחקה שאמנם מתבוננים בנפש האדם פנימה ("פעם ידעתי הכל" או "מותר האדם"), גם צבעים לטיניים וים תיכוניים מגוונים, בעיקר בחלקו השני של האלבום - מאותו "מותר האדם" המזרחי הקליל, דרך "אני זקוק לך" ההארד-קור ועד החגיגה המרוקאית-ברזילאית של "נרקוד", שהוא מן הסתם השילוב המושלם מבחינתו של כספי ומחקריו המוזיקליים.
 
שלא יובן לא נכון: "נפש תאומה" (51:49 דקות) הוא אחד האלבומים הטובים שהקליט מתי כספי בכלל ובעשור האחרון לבטח. תזהו, כדלעיל, את כל זירות הפעולה שלו. גם בשיתוף הפעולה המשפחתי פנימה, עם אשתו הקאו כמתרגמת ועם בתו סויאן כמלווה וכסולנית. כספי כמו שלמדנו לאהוב, סינקופטי, אנושי, רגיש ומקצוען למופת.
 
זה רק הרדיו שהשתנה לו ולנו, ואינו פתוח וכרוי לדיוק, למורכבות וליופי שלו, למרות שמתי השתדל לפשט, לא לסבך, להישען על מינימום נגנים-חברים ועל תזמורים לא מורכבים (להוציא את השילובים האתניים הסוחפים, בהם נוטלים חלק גם חיים אוליאל ושמעון עמר). ובהחלט מגיע לו יותר ממה שקיבל.
 
לאלבום שני בונוסים: "סאמבה בשניים" עם שירי מימון, היא בעברית, הוא בפורטוגזית, ו"נרקוד", דואט של סויאן כספי עם חן עמר.
 
והעברית? כספי נאמן לשפה הנקייה, המוארת והמבוארת של מנור.

מתי-וחוה-ענק.jpg 
האלבומים של מתי כספי וחוה אלברשטיין. צילום: יח"צ
 
בלקן ביט בוקס. Blue Eyed Black Boy

(High Fidelity)

אם אתם בארצות הברית באוגוסט, עשו לעצמכם טובה ועברו בשיקגו. בתחילת החודש יתארח שם פסטיבל לולה פאלוזה, קרקס הרוק הגדול ביותר בסביבה. שלושה ימים של מופעים עם אינספור הרכבים ולהקות על לא מעט מתחמים ובמות. באחת מהן תמצאו גם את הבלקן ביט בוקס שלנו - תומר יוסף שירה, תופים והקשה, תמיר מוסקט תופים, הקשה ותכנות ואוֹרי קפלן סקסופונים. ואם טרם נחשפתם לסנסציה הישראלית הבינלאומית, הקדימו לעשות זאת עם "נער שחור כחול עיניים" אלבומם הרביעי.
 
אין בו מילה בעברית, אבל כולו יוזמה וחוצפה ישראלית, ביצירת גרוב יוצא דופן שהוא חיבור ייחודי ומקורי בין צלילי הבלקן (ברגוביץ וקוסטוריצה) לבין היפ-הופ ורגאיי שחורים. וכמובן כל מה שבאמצע - מוזיקלית וגיאוגרפית.
 
14 רצועות באלבום, בעצם פתיח ועוד 13, באורך כולל של 48:45 דקות. חגיגה של סאונדים ומקצבים לטיניים ואפריקאיים, ערביים וצועניים, ממזרח אירופה ומצפון אפריקה, מהודו ועד יוון וטורקיה. לפעמים תמהיל שלא ניתן לפירוק, וגם לא נכון לפרקו. עם הרבה כלי הקשה, לא מעט אלקטרוניקה, ובעיקר המון אדרנלין ומצב רוח, בלקן ביט בוקס הם תרופה לכל מחלה - מפסטיבל המוני רוגש נוסח וומאד, בומבמלה או סתם שאנטי, ועד אירועים משפחתיים, מסיבות חנה וחגיגות נישואין.
 
לב.ב.ב חשוב להגיד, כמו בשיר הנושא החברתי, ב-Look Them Act על הסכסוך המקומי וב-War Again, אבל הדרך שלהם להגיד זאת היא לא באמצעות המילה (ולכן גם לא מצורפות מילים), אלא באמצעות כותרות, סלוגנים ומוזיקה סוחפת ומטמטמת. אין הגדרה אחרת.
 
והעברית? יאללה, יאללה (וגם זה בערבית).
 
משינה. "יהלומים בשמים"

(פונוקול)
 
לא לזה ציפינו ממשינה בשנתה ה-25. האמת היא שלא ידענו למה לצפות, לא אחרי פסק זמן יזום של חמש שנים ולא אחרי ההפסקה הקודמת, שנגזרה כמעט מאונס, על הלהקה. ומתברר כי פגרה ממושכת, כמו בכדורסל או בכדורגל, היא קריטית בחייה של קבוצה, סליחה להקה, ותהיה הכי יצירתית בעולם. לא רק שהזמנים השתנו, האופנות וההשפעות התחלפו, גם הם עצמם התבגרו והשתנו. השירים פשוט לא מעניינים ומעוררי תאבון מספיק, ו"יהלומים בשמים" לא נשמע כמו אלבום מצופה מ"משינה", גם אם ברור שאי אפשר להישמע כלהקת הנעורים התוססת של שנות ה-80 וה-90.
 
הרושם הוא שמשינה איבדה את זה. נשמעת כמו עוד להקה מתבגרת, קהת תנופה. אמנם הקול של הלהקה, יובל בנאי, עדיין נשאר, וגם הכוחות היצירתיים (הוא כתב את השירים, שלומי ברכה את הלחנים) הם אותו מנוע ותיק. השירים לא רעים, מרביתם לפחות, אפילו עירוניים בחלקם ("ביקור בעיר"), אבל של מי הם לעזאזל? לא של להקה. יותר של האנשים שעשו אותם, והם ראויים לאלבומי סולו של בנאי ("ילדה שלי") ובעיקר של ברכה. הנעורים הלכו לבלי שוב, החברותא התפוררה למשמע האוזן, המרץ נדחק לשוליים, הצבע דהה, והיהלומים דולקים על "מדורה קטנה" (בעיקר של יחסי ציבור).
 
עשרה שירים, 44:16 דקות, באלבום החדש. מתחיל עם "בליינד דייט", שמזכיר רוק ישראלי משנות ה-80, ואחריו שלושה להיטי הרדיו המובילים (?) - שיר הנושא, "האושר הסמוי", שיש בו רוח שובבית, ו"בין הצללים". "לנדסמן ופולנסקי", שיר חבר'ה על נטילת החוק לידיים, הוא אולי האמירה החברתית הרלוונטית היחידה באלבום, וגם היא מיושנת, כאילו שייכת לימי סדרות הבלשים בטלוויזיה. השיר הכי טוב לטעמי מופיע רגע לפני הנעילה: "הייתי", ריתם אנד בלוז רולינג סטונס כזה, שיש בו גם געגוע סמוי לגלגול הקודם. וזאת רוח האלבום: געגוע למה שהיה ולא יחזור. ללא משפטי מפתח ומחץ לצטט, וללא ליד להאיר את לילותינו. אולי ההופעה תיתן לנו סיבה לחשוב אחרת.
 
והעברית? נו, משינה. מה אתם מצפים? אף פעם לא הייתה משהו. מאוחר לתקן וגם לא חשוב לעשות זאת באלבום הזה. שימשיכו לנסוע 110 קילומטר, אולי יגיעו.

בלקן-ומשינה-ענק.jpg 
האלבומים של בלקן ביט בוקס ומשינה. צילום: יח"צ
 
רונית רולנד. "הערות שוליים"

(High Fidelity) 
 
אני אוהב את רונית רולנד. מן הטעם הפשוט שאני אף פעם לא יודע לאיזה תקליט לצפות ממנה. וכל פעם היא מפתיעה מחדש, בכיוונים שונים ובהבעות אחרות. כל כך יצירתית ומגוונת כיוצרת, כותבת ומלחינה, וכמבצעת, מולטי-נגנית, שרה ומופיעה. כשאני חושב על זה דומני שרולנד היא האמנית הטובה ביותר שמרביתנו אינם מכירים. חבל, אבל בקצב וביצירתיות שלה, עם האמת הפנימית שלה, הדבקות באיכות, באמירה האישית, ההכרה וההערכה יגיעו.
 
"הערות שוליים", אלבומה הרביעי, הוא הזדמנות נהדרת לעשות זאת. עשרה שירים, 41:24 דקות של קסם. קולה הנעים, הרך והמרתק עומד במרכז הפקה מוזיקלית (מוטי ביקובסקי) מלאת אווירה. חצי אמביינטית, חצי צ'יל-אאוט. נינוחה ונקייה, רכה ומלטפת, עם גיטרות זכות שחורשות ברקע ונגיעות אלקטרוניות דקות מן הדק. הפקה רגישה וקשובה, יפה יפה.
 
רולנד שרה על אהבה, בעיקר טקסטים (משובחים!) של אחרים, כמו צרויה שלו, גלית וולף, אשכול נבו ואסף מדמוני. היא רחוקה מפזילה ללהיטים, לפלייליסט או למיינסטרים. שרה שירים קטנים ונהדרים, רוק רך עם פוטנציאל לגדול ולהתקשח בהופעות הבמה שלה, כמו ב"כאב מתוק" ("אין כאב מתוק יותר מאהבה"), הקצר והתמציתי, אך בתקווה שתשמור על הטון המלחשש של "כתר" הנהדר ("מהי מציאות? מציאה או המצאה?").
 
השירים יפים. אחד-אחד. בכל אחד מהם תוכלו לקחת משפט מפתח נבון וחכם: "וידוי אהבה הוא תמיד מעשה נואש" ("וידוי אהבה"), "אמת ישרה לא הורגת" ("רגעים קטנים"), "כל תנועה שנעצרת בך, היא התחלה של הסיפור האמיתי" ("הסיפור") ומ"ניגון" (שיתוף פעולה עם נעמה לנדאו) תוכלו לצטט את כל השיר: "ללכת לאיבוד/ בין מה ששולי למה שחשוב... להישאר יציב בסערה/ לצחוק לפתע בלי סיבה... לבדוק את הגבולות/ לשאול את כל השאלות". "נדוניה", שכתבה עם תמר אייזנמן, הוא שיר ענק לחיים, ו"הערות שוליים", שיר הנושא, כשמו הוא הערת שוליים, הרהור ג'אזי מתוק. פשוט יופי.
 
תקליט קטן גדול. כדאי לכם.
 
והעברית? גם היא חלק מההמלצה.



04/05/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. איזה ביקורות עילגות
אני , (10/05/2010) (לת)
1. עמוס לתיקונך - אסף נבו הוא למעשה אסף מדמוני
מישהו , באר שבע (08/05/2010) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע