סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה לאנרגיות
 

 
 
גל דה פז בקאנטרי, ועוד קצב מדליק עם אלקטרה, מיתר קוטלר, "כל החתיכים אצלי" ו"בום פם"


גל דה פז, "בלוז לחלום"
(התו השמיני)
 
איך שלא תסתכלו על זה, בין אם זה אמיתי ובא מבפנים ובין אם זו רק הכוונה המוצלחת של ההפקה המוזיקלית, בכל מקרה גל דה פז היא הכי קרובה לזמרת פולק-בלוז-קאנטרי שיש לנו. מ"בלוז לחלום" העצל בפתיחה, שמפגין את יכולתה הקולית המרעישה, את התמסרותה לצבעים ושליטתה בצבעוניות המכמירה של הקאנטרי, ואת נכונותה להרחיק בו עד לגוונים שחורים, ועד "לואיזיאנה" הקליל והקלאסי, שכמעט מובן מאליו, וגם צופן בחובו את האמת (במילותיו של אריק ברמן) - "נולדתי במקום הלא נכון".
 
13 שירים (שמונה כתבה מילים ולחן; חמישה שאלה מאחרים, כולל אחד שתרגמה לעברית) מציגים את דה פז כזמרת-יוצרת עצומת קול ופנטסטית, המעבירה צמרמורות עונג ידועות. שירים מרתקים, מסקרנים, כתובים יפה ומעניין, נשיים מאוד ומגווני הרגשות, וגם שלל דימויי מערבונים אמריקאיים כאלה, של שירי מסע, שקיעות, מרחבים, שתייה בסלון, נדנדה במרפסת ואפילו השתעשעות ברעיון של שוד בנק.
 
אך בעיקר זו השירה של דה פז הצעירה, שיודעת כנראה כמה דברים על בלוז וקאנטרי והחיבור שלהם לרוק'נרול. ב"מעיניי" היא קרובה מרחק נגיעה לגוספל וגם נשמעת בוגרת מכפי גילה; הנימה הבלוזית מפציעה במלוא עוצמתה ויפי שירתה ב"שמש שקרנית"; ו"תחתית הבקבוק" (של אוריאנה שפי) הוא בלוז עצל שמתגעש ומתעצם וגם מתפרק ומתרסק; "קובי שלי" הוא הסבה חביבה לתל-אביב ולמציאות הישראלית של "אני ובובי מק'גי" (כריס כריסטופרסון כתב), האבא של הבלוזים הנשיים (ג'ניס ג'ופלין שרה); וב"מצוקה כלכלית", כשמו, מבעבעים ייאוש ועוצמה מתחת לפני השטח.
 
"נערה של קאנטרי" הוא כנראה האמת לאמיתה, קאנטרי במסע, "קשת" הוא שיר אהבה מתוק (שהיא כתבה לבעלה, אריאל קשת, מעבד ומפיק מוזיקלי שותף לצד עופר שקלרסקי, נגן הגיטרה), "ניקול מתפוררת" כבר משתמשת בקלישאות רוק'נרול ו"בקצה השפיות" הרוק כבד לגמרי. ודה פז מסתדרת בווירטואוזיות וללא בעיה עם הגוונים השונים. האלבום קצת ארוך מדי (57:13 דקות) ולגמרי לא דחוף וחשוב להספיק ולהגיד הכל בפעם ראשונה, אבל גם אין קשר בין פולק וקאנטרי לחיים בישראל, "בלוז לחלום" הוא אלבום בכורה משכנע ומרשים.
 
והעברית? להוציא טעות (נפוצה למדי) של נרכב (במקום נרכוב) ב"מצוקה כלכלית", דה פז מפתיעה לטובה, עד שמגיע אריק ברמן (שיר 11) ומ"לואיזיאנה" והלאה ההפתעה מתפוגגת וחוזרת הישראליות המוכרת (במיוחד ב"בלדה על חוסר בטחון").
 
אלקטרה, "שברונות לב לשוטים"
(Anova)
 
אלבום בכורה גם ל"אלקטרה", שלישיית רוק תל-אביבית, שקשה להאמין שהיא ישראלית. אל תשעו להגדרה (מטעמי יוקרה וייחוס?) כאינדי רוק. ניצן חורש (תריסר הלחנים ויותר ממחצית הטקסטים, הסולן ונגן היגטרות), דורון פרחי (באס) ובועז וולף (תופים) עושים רוק צעיר, רענן וטרי, מלא אנרגיות, קצב, אדרנלין וכיף. זה צליל חי, כמו הוקלט בהופעה חיה, נמרץ וממריץ, פאנקיסטי בתזזיות ובעצבים שבו, בישירות ובהיעדר בלבולי המוח שלו, אך גם ידידותי למאזין, מלודי מאוד, הרמוני ורחוק מלהיות צווחני.
 
אלקטרה לא מסתירה השפעות והשראות מהסיקסטיז, מהפסיכדליה, מהגל החדש ועד סגנונות הגרוב של ימינו אנו, וגם מלהקות מקומיות כמו "רוקפור" ו"איזבו", ולא מפתיע למצוא חברים בולטים מהן (כמו ברוך בן יצחק ורן שם טוב) מעורבים בהפקה ובעיצוב הצליל - הראשון בהפקה המוזיקלית והשני במיקסים. 12 שירים ועוד שניים במחווה לדונה סאמר שהם מאפשרים להורדה (כולם באנגלית, הטקסטים מצורפים) - 39:52 דקות של כיף מתפרץ. לי הם נשמעים אחלה של להקה בעולם (אהבתי אותם גם בגיחה שלהם לפסטיבל "הלם כרך"). אני יכול רק להצטער שאני לא בגיל שלהם.

אלקטרה-ענקית.jpg 
אלקטרה, "שברונות לב לשוטים" (תמונת יח"צ)
 
מיתר קוטלר, "דוקומנטרי"
(התו השמיני)
 
אלבום ראשון גם לזמר והיוצר הצעיר מיתר קוטלר. וגם הוא פקעת של אנרגיה תוססת ורעננות סוחפת. קוטלר מייצר רעש מחוספס אך נעים, גראנג'י, קריספי ומתפצפץ, ובה בעת כן ואמין למרות שלא חסרות בו בעיות. בעיקר כיוצר וכמבצע. הכתיבה של קוטלר נעה בין פשטות לסרבול. הפואטיקה שלו, אם בכלל, דלה. הוא מספק צרכים בסיסים של פזמון כחומר לשירה, לא יותר. זה אלבום נעורים מאוחר, המספק הצצה לחייו של עלם מתבגר, על סף הפיכתו לגבר. האם התיעוד הזה הוא שבבסיס שם האלבום?
 
תשעת השירים (34:13 דקות), בעצם יש עשרה בחוברת המילים, אך נראה שבהחלטה מאוחרת האחרון נגנז, עוסקים בחולשות, בפחדים, בהתמודדות עם קשיים החיים, תוהים על הקיום, וגם מנסים לספק תובנות נרכשות, כמו ב"מיכלי" (השיר המרשים ביותר באלבום) או ב"מקסימום נצליח". כמבצע השירה של קוטלר קצת נבוכה ומתביישת, בוסרית משהו, אם כי יש בה רגישות שמקהה את החספוס המוזיקלי. ככזה הוא שייך לזרם של שרון הולצמן, דניאל סלומון ויוני בלוך, עם השיפורים שלו.
 
והעברית? אין לי בעיה עם "אני כבר לא מחפש לזיין" (ב"איך זה להיות") או "ועכשיו אני מאונן" ב"ראיות", שיהיה לו לבריאות בשני השירים. הרבה יותר קשה לי עם אמירות בפרוטה כמו "מטעויות לא לומדים, הן רק משאירות צלקות", או "נמאס לי לסבול מליהנות" (ב"עכשיו זוהר"), או "כי אצלי מהדברים הטובים תמיד נשארות רק ראיות" (ב"ראיות"). זה מביך, אפילו יותר מטעות כתיב כמו "עשן ועֵפֶר" (ב"מיכלי") או מסמיכות שגויה כמו "חֶדֶר מדרגות" (ב"שכונה").
 
"כל החתיכים אצלי"
(נענע דיסק)
 
ואם כבר ניסיון להתריס, אז אין כמו איה פייגלין, הסולנית והיוצרת של "כל החתיכים אצלי", אלבום בכורה של הרכב מרובע בשם זה (באנגלית הוא נשמע מגניב יותר: I got the hotties). ברזומה הקצר שלה פייגלין מתגאה על היותה המודחת הראשונה ב"כוכב נולד" של העונה שעברה. בבחינת השתמש וזרוק, מה שמאפיין מן הסתם את גישתה רודפת הסיפוקים בחיים.
 
פייגלין (שירה וגיטרות) אחראית לאלבום (עשרה שירים, 34:20 דקות) שהוא בבואה לעולם צעיר, לא חסר דאגות, אבל שם פס על מה שיגידו המבוגרים. היא חיה במסלול המהיר, 24 שעות ביממה במירוץ להספיק הכל ולהתנסות בכל: לפתות את מי ששם עליה זין, לשכב עם החברה החדשה של החבר שלה לשעבר, להבטיח לו שאף אחת לא תעשה לו טוב כמוה, וגם להתבאס מזה שדווקא הוא לא נמצא בין 70 האנשים שעומדים בתור ללקק לה בכוס - והכל מילים שלה, שחור על גבי לבן, צרוב על גבי דיסק, וללא האזהרה הנהוגה (בעיקר) בהיפ-הופ האמריקאי, מפני שפה גסה ופוגעת. והיא גם מדברית על עצמה בגוף שני.
 
כנראה שפייגלין הצעירה מתגרה מלהגיד פיפי-קקי, מלרדת לביוב ומלגעת בלכלוך ובגרפיטי מנאץ. אבל כמו שהיא עצמה מודה, בגרסתה ל"למה לי לקחת ללב" - "יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח... וחברים שעוזרים לסלוח". מן הסתם היא לא תאהב את הרעיון, אבל צריך להתייחס בסלחנות משועשעת לאמירות ולשירים שלה, המתאמצים ליצור סנסציה, מהומה ומחלוקת. פייגלין אולי נהנית לעורר ויכוח, אבל יש בה יותר מזה. היא יוצרת לא שגרתית, שופעת רעיונות ומתוחכמת למדי: "פולניה" שלה, דווקא ללצלילי קצב ים-תיכוני-מזרחי, הוא הברקה, וגם הרעיון שלה לפתוח חנות יד שניה למכירת תובנות שהיא לא צריכה, כמו "אינטליגנציה רגשית שלא עוזרת לה בשיט" הוא חביב במקוריותו.
 
כזמרת יש לה עדיין מה ללמוד. הגוון הקולי שלה מזכיר את רונית שחר, אבל היא מנסה להיות פתיינית כאפרת גוש, ללא הצלחה וללא השיק של גוש. ברגע שההבעה הרגשית תהיה חשובה לה יותר מהטקסטים המתריסים, זה עשוי להשתנות. וכנראה גם יחסה לשותפיה ללהקה (גלעד מאיר גיטרות, נמרוד לביד בס ותום שריד תופים), שכרגע מנגנים - אמנם רוקנ'רול צעיר, חריף ומלא אנרגיה, אך רק כינור שני.
 
והעברית? באופן מפתיע, ובהתחשב בדוגמאות לעיל לשפתה הקונטרוברסלית, סבירה בהחלט. לא משהו חריג או יוצא דופן לבני גילה או דורה.

כל-החתיכים-אצלי-ענקית.jpg 
"כל החתיכים אצלי" (תמונת יח"צ)
 
בום פם, "אלקאזאם"
(High Fidelity)
 
"אלקאזאם" הוא האלבום השלישי של "בום פם", טריו ישראלי ביזארי משהו, שמייצר קצב טוב ושמחה רבה. ואיך אפשר שלא בשילוב של גיטרות (אורי כינרות), תופים (איתמר לוי) וטובה (יובל זולוטוב). נשמע פסיכי, אבל נשמע מדליק לאללה. הבום פם הזה בא גם מהגיטרה האריס-סאנית החשמלית והמסתלסלת, מהנשיפה מלאת הנפח של הטובה וגם משירת האקו משובבת הלב. עם התיפוף החד (ועוד כמה תוספות, לא תמיד משמעותיות) זה גרוב מקורי משלנו: רוק, ים תיכון, שינויי קצבים, מזג אוויר לוהט, אווירה בכיף.
 
ב"אלקאזאם" 14 רצועות ו-44:04 דקות. עשרה מהקטעים הם אינסטרומנטליים למהדרין, שניים מהם לחנים של עוזי פיינרמן, חבר לשעבר בלהקה, וכל השאר של כינרות. שמות הקטעים (באנגלית, כמו השירים) מעידים בדרך כלל על הסאונד שלהם: "בולגרוק" חייב להיות בלקני, "הנדולילה" איטלקי-לטיני, "הארלם נוקטורן" אפלולי ונעדר להט, כש"סרפינג טובה", "מאליבו" ו"רמבו" לא צריכים הסברים.

אבל תמצאו גם צלילים מקסיקניים, מזרחיים, אלקטרוניים וגרוביים אחרים. מוזיקה מטמטמת שחותמת את פניך בחיוך אווילי של כיף ילדותי. לילדותיות, ואולי גם לשילוב הבלתי אפשרי, מוסיפים האיורים הפנטזיונריים שבעטיפת הדיסק (כריש מעופף מעל אדמת ירח, למשל). הסירו דאגה מלבכם. החבר'ה הללו לא רציניים.

בום-פם-ענקית.jpg 
בום פם, "אלקאזאם" (תמונת יח"צ)



25/07/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. החתיכים אינם כינור שני. לא ולא !
שרון , (29/07/2010) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע