סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן קרן פלס בהופעה - בין העיר לכפר
 

 
 
ההופעה החדשה של קרן פלס מתחילה סביר, אם כי לא מהודק, עד לשיאה, ואז קורסת


חשופה בחזית
 

אמרה עממית חכמה אומרת, אם משהו לא שבור אל תתקן אותו. גם לא אם אנשי תקשורת וביקורת דורשים כל העת לחדש ולהתחדש, להמציא בכל אלבום או מופע את הגלגל מחדש. בשנים הקצרות, והמאוד אינטנסיביות יש להודות, שקרן פלס איתנו, היא החלה לבנות פורמט הופעה מאוד ייחודי, ששילב קטעי הומור בין השירים והפזמונים שלה (כמו הלכה בדרכיהם של מתי כספי, דני סנדרסון ואחרים), פורמט שאולי היה צריך לטפל במינונים הפנימיים שלו, אבל לא לרוץ לשנות אותו, בטח לא לפני ששכללה אותו.
 
יכול להיות שבפעילות היצירתית המואצת והמומרצת שלה, פלס משתעממת בקלות, מחפשת ריגושים וגירויים מסעירים, ומן הסתם גם סבורה שצריך לקחת את הקהל שלה בכל מופע למסע חדש. וכבר הספקנו לפגוש אותה בתבניות הולכות וגדלות, לפחות מבחינת הרכב הנגנים המלווים.
 
ב"בין העיר לכפר", המופע החדש, השואל את שמו מאלבומה השלישי שיראה אור בסוף אוגוסט, פלס עושה יותר מדי שינויים בו-בזמן, המעצבים זמרת ואישיות בימתית שונה וכמעט חדשה: הרכב נגנים צעיר ואנרגטי של חמישה מוזיקאי רוק; היא עצמה עוברת לקדמת הבמה, "מנסה" להסתדר בלי פסנתר וגיטרה; ומציבה כאחראית על העיבודים וההפקה המוזיקלית (של האלבום ושל המופע) את יהודית רביץ, שעשתה לא מכבר מלאכה דומה בשירותיו של גידי גוב.
 
עד למחצית המופע, זה איכשהו עובד. אמנם קצת מוזר לראות את פלס עומדה חשופה בחזית, ללא כלי נגינה להסתתר מאחוריו, כשהיא עצמה מוסיפה חשיפה, גופנית, בשמלה לבנה קצרצרה. אבל זו שאלה של הרגל. גם למעבר לאמירה יותר אנרגטית ורוקית אפשר להסתגל. לפחות בחלק הראשון המופע נשמע סביר ומתקבל על הדעת, כשהמוזיקה והנגינה היו עדיין בשליטה, למרות שלמן הרגע הראשון "בין העיר לכפר" מסתמן כמופע לא מהודק, לא קונספטואלי, יותר חופשי ומשוחרר, מלא ביציאות ובכניסות, לא מתחייב למסגרת קפדנית.
 
היא מתחילה עם שלושה שירים ברצף מהאלבום שבבדרך, "אם" ושיר הנושא, שעדיין לא הגיעו לרדיו. הראשון הוא פתיחה מפתיעה, מלאת פאתוס ושירה גדולה המסמנת את היעדר הגבולות וההגבלות הווקאליות. השני הוא סוג של קאנטרי, שיר מסע חביב, מלווה בשריקות של הנגנים. גם הלהיט "שיר לאסף" - שבגללו, לדבריה, רביץ הסכימה לעבוד איתה, כיוון שהזכיר לה את "לקחת את ידי בידך" שלה - הוא פולק-רוק ישראלי שכזה (ומה יותר ישראלי מפריחת הפקאן?) שלא אתפלא אם כבר זכה לריקוד עם.

קרן-פלס---ענקית.gif 
קרן פלס. צילום: זיו קורן
 
שיא של רגש ויכולת
 
שירים אלה, כמו רבים מקודמיהם, הם שירי סיפור, תיאטרון בזעיר אנפין, שפלס משחקת אותם, נהנית וצוחקת איתם, הרבה לפני שעושה זאת הקהל שלה. וזה נחמד, בהתחלה. כי התשוקה של פלס לספר, לדבר, להגיד, לעטוף את מאזיניה במילים, להקיף ולשתף בחוויות, הולמת את שיריה עתירי המלל. במיוחד כשהיא נותנת הרגשה שהיא לא לוקחת את עצמה ברצינות. כלומר, באמנות בכלל כן, אבל באנו בעצם ליהנות, להתבדר. לשמוע גם סיפורים על הוצאת שחורים וחוויות מטקס נישואיה, שלדבריה היה אירוע משמח בעל נופך טרגי. ופלס נכונה לכל משובה ותעלול, עם חיוך תמידי, מבט ממזרי, ומעתה גם נכונות לפזז ולחולל, בג'סטות ריקוד שלא הכרנו אצלה. גם בשמלה הקצרצרה ("אל תציצו!") והלבנה (ט"ו באב, לא?).
 
אחרי הומאז' קצר (ולטעמי מיותר, כיוון שחסר תובנה שתצדיק אותו) ל"לקחת את ידך בידך", שילבה שני להיטי ענק שכתבה להראל סקעת - "כל הציפורים", בגרסה רוקית מפתיעה, ו"ואת", בו חזרה אל הקלידים (ושחררה את הנגנים) כדי להפגין איך עוד אפשר לשיר את אחד משירי האהבה הגדולים של העשור האחרון - בין שני להיטים גדולים שלה מ"אם אלה חיים", אלבום הבכורה (2006): "שמעון השכן" שזוכה לנימה בלוזית משובבת, ו"שיהיה לנו בית", התגלמות השאיפה לאושר, עם בית קטן בצפון, שני עצי זית ותא משפחתי קטן, חם ואוהב.
 
השיר האחרון הוא חתיכת חשיפה אישית לא פשוטה, במיוחד כשפלס מקדימה בהתבדחות צובטת על משאלות שקודם חתונתה. חלק מהשיר היא שרה (לבדה מאחורי הקלידים) בא-קפלה מרגשת, מעט צעקנית, אבל סוחפת. ללא ספק השיא הרגשי של המופע. אחריו חזרה לשיר חדש, "כל היתר חולף", תובנות שלה מהחיים ועל מה שבאמת חשוב בהם, בגוון רוק-פולק, לפני ששלפה את "רצה הביתה" מאלבומה השני, שמתחיל כבלדת רוק, אליה היא מתמסרת (בקדמת הבמה) בכל מאודה, נפשה וגופה, כשהנגינה הולכת ומתגעשת סביבה ומשמישה את השיר להד בנגרס. וזה שיאו האחר של המופע, שיא של יכולת. כך היא לא יכולה לשיר מאחורי הפסנתר, וזה גם המקום לדיון אם יהודית רביץ שחררה בה משהו, פתחה אותה והפכה אותה לזמרת-זמרת-זמרת.
 
כאן, בדיעבד, המופע צריך היה להסתיים. בשיא הכפול הזה. ההמשך היה מפורק ומפורר, חסר עמוד שדרה. "אִתַי", שכבר (אחרי שהתחתנה) נשמע רחוק ולא מחובר, הופך משיר אישי למשל רגשי על לבבות בודדים, עוד זכה להבלח חסד בעיבוד חורפי מלנכולי, מנוכר משהו וכמה לחום, לפני שהמופע יטבע בפרץ אנרגיות חסרות קשר.
 
ובאמת פליאה היא, איך זה שלואי להב, מפיק עתיר זכויות ובעל מניות יסוד ברוק'נרול הישראלי, שהפיק את שני אלבומיה הראשונים של קרן פלס, לא עשה אותה זמרת רוק, הדבר הכי קל ופשוט עבורו בעולם. ודווקא יהודית רביץ, רוקרית בזכות עצמה, הלכה על זה? אחת מהשתיים: או שרביץ עצמה לא שיערה לאן זה יתגלגל, או שחבורת המוזיקאים שאיתה נהגה חירות יצירתית משלה והתפרעה (שלא להגיד התחרעה) בנגינה.
 
מכאן, המופע קרס
 
נקודת המפנה הייתה בהסתלבטות על מושיק עפיה בקטע מעבר סר טעם על נסיונה להיות זמרת מזרחית (במטרה שיהיה לה שקל בכיס לקנות דירה במגדלי גינדי בתל-אביב). דומה שהמבנה התפרק. הפארודיה המזרחית "כְּתוּבָּתי", שבעקבותיה הזמינה פלס את קהלה לעמוד על רגליו, הובילה לחאפלה רוק'נרולית עם "פג'ו 92", השיר הכי קרוב למזרחית שהקליטה, חוץ מ"אורח בעולם", שכתבה לבועז מעודה, ואותו גם ביצעה, במעמד הכי מביך והכי חלש במופע. לא רק שהשיר לא מתאים לה, היא גם לא הצליחה להתמודד איתו ווקאלית. ולהרבות על המבוכה, היא הלכה (טיפסה) רחוק (גבוה) מדי, כשאת חלקו האחרון שרה כשהיא עומדת על אחד השולחנות.
 
מכאן, המופע קרס. אמנם הקהל ניצב על רגליו, לבקשתה, אבל לא נסחף כמקובל במופעי רוק. איך זמרת ויוצרת כל כך מוכשרת מתבזה בגרסאות רוק'נרול לא מתאימות ולא נכונות ל"לשם" (שכתבה למירי מסיקה), ל"הצפון פורח" החדש (שנשמע לפרקים כחיקוי של בנזין) ול"מבול", שהתחפש לגרסת היפ-הופ תמוהה. תמוהה? גם מפני שהשירים שלה כה ורבאליים ודברניים, אך חסרים פראזות וקלישאות רוק שחוזרות על עצמן. לכן גם לא נוצרה אינטראקציה בינה לבין הרוק'נרול ובין הקצב והאנרגיות שלה לבין הקהל. לא בטוח שההשתלה הצליחה. נראה לי שנסיון החיבור בין פלס לצבע המוזיקלי הזה הוא מאולץ, לא תמיד מתחבר. להב כנראה ידע למה לא הלך עליו, ורביץ, אני משוכנע, לא לזה ייחלה.
 
ההדרנים איכשהו ריככו את המהלומה. "סאני" החדש, כנראה הנכד של "שמעון השכן", החזיר אותה לצליל מוכר ושפוי; גרסתה החדשה ל"נובמבר" טעונה עדיין שיפור; "באה מאהבה" היה נסלח הודות לספונטניות של חג האהבה; ואילו "אם אלה החיים" היה סיום מלא כוח והוד, שהחזיר את האמונה ביכולתם של קרן פלס והסובבים אותה להסיק את המסקנות הנכונות והטובות עבורה.
 
קרן פלס. בין העיר לכפר. זאפה תל-אביב. ראשון, 25 ביולי 2010.


למועדי מופעים >

26/07/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. `כל הציפורים` בגרסת דאנס זה מההופעה החדשה של סקעת
א. , (23/09/2010)
2. ובשיר אם אלה החיים
life , (12/09/2010)
1. ההופעה של קרן פלס
אפרת , (29/07/2010)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע