סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: זיו, דדון, רביץ
 

 
 
שלושה יוצרים צעירים: יאיר זיו, אמיר דדון (בוגרי הפרויקט של עידן רייכל) וזוהר רביץ האחיין של


אחת הנישות הבעייתיות ברוק המקומי היא זו של הפאואר-רוק או הפאואר-פופ אם אתם מעדיפים את גרסתו המעודנת. מדובר במרחב המחיה הצר יחסית והלא מפותח של זמרים בל קנטו עצומי קול, כאלה שלא מהססים להתאבד על מזבח אמנותם, לקרוע את הגרון וללכת עד הקצה ואף מעבר לו. ואין הכוונה לזמרי ריתם אנד בלוז אובדניים ומחוספסים כמו ג'ו קוקר, או להבדיל רמי פורטיס או שלום חנוך. אלא אלה מהסוג של טום ג'ונס.
 
אצלנו, מרביתם ככולם, אם בכלל, הם בדרך כלל סולנים צווחניים של הרכבי רוק. שם, במעטפת החברתית של הלהקה יותר נוח וקל להתבטא אמנותית וקולית. כסולנים עצמאיים הם הולכים לאיבוד או נאלצים לעשות הסבה כדי לשרוד. דוגמאות? בבקשה: עוזי פוקס יוצא להקת "הסגנונות", מני בגר יוצא להקת "גן עדן", פבלו רונזברג יוצא להקת "סטלה מאריס" וגם גדי אלטמן יוצא להקת "בוטן מתוק בקרקס".
 
שני הראשונים נחשבים, עם כל הצער, כמי שהיו, האחרון הצליח להיאלם לפני שהתפתח, ורק רוזנברג איתנו וגם זה בזכות רוק דל קלוריות. שני זמרים עצומי קול צעירים שמנסים עתה את מזלם הם שני יוצאים של "הפרויקט של עידן רייכל", יאיר ("בואי") זיו ואמיר ("שאריות של החיים") דדון. הראשון עושה זאת בפרויקט שיקום, שנה אחרי כשלון "זמן", אלבום הבכורה המדובר שלו (עם הלהיטים "ברחובות פריז", "ואחרי שהכל ייגמר" ו"אל תתייאש"), והשני באלבום תצוגה ראשונה, למרות שניתן כבר לתהות על קנקנו במחזמר "לילה לא שקט", במופע "סינגולדה וחברים" ובהזדמנויות נוספות.
 
 
החלום הבלתי מוסתר של זיו ודדון הוא בונו, סולן "יו2" האירית. הם מנסים לעשות בעברית מה שהוא עושה באנגלית. בהקלטות האולפן הם עומדים בכבוד פחות או יותר במשימה, אולם בעידן שבו אלבומים בקושי נמכרים (אלא אם אתה עידן רייכל או שלמה ארצי), המבחן שלהם עובר לזירת ההופעה.

הולך אל עצמו

יאיר זיו כבר נפל קורבן לתעתוע שנקרא פלייליסט ולהיטי רדיו, ולא הצליח לקדם את עצמו ואת "זמן" לאחר צאתו. חברת התקליטים "הד ארצי" נתנה לו גט ואת "מנוע חיפוש 10/7", אלבומו השני, הוא הקליט ומפיץ באופן עצמאי.
 
האלבום (10 שירים), ששמו הוא ראשי התיבות בגימטריה של שמו הפרטי ושם משפחתו, הוא ניסיון של חזרה אל האני האמיתי שלו, מוזיקלית וטקסטואלית. מצד אחד לא מוותר כהוא זה על סגנון השירה הגדול והבומבסטי, פעור הגרון ופתוח המבערים, אבל מורגשת בהחלט נסיגה (אם כי לא מספקת) בפומפוזיות וביומרנות ההפקה, כשבלדת הרוק הנהדרת והמרגשת "בלוז לירח", ללא ספק השיר היפה באלבום, היא דוגמה מצוינת להבלטת יפי קולו ועושרו, גם ללא הפקה מוזיקלית עמוסה.
 
בהתחלה המחודשת שמצטיירת כנכונה ומתאימה לו יותר, הוא הולך אל עצמו, אל אמיתות של עצב ובדידות ("אף אחד לא רוצה לגמור את הלילה לבדו" הוא שר ב"הבקבוק השיכור" שפותח), מנסה "לשאול את השאלות הנכונות", בשיר המשמעותי ביותר באלבום, או להתעורר בתוך ערימת זבל ("גינסבורג" הכן והמרגש) כדי למצוא את עצמו. אם כי לא ברור אם הוא עצמו, ששר על טעויות, טיפשות ולקחים, אכן יסיק את המקנות הנכונות גם כלפי עצמו, או שהוא רק מציע אותן למאזיניו.
 
מצד אחד, זיו מרחיק עדות, בכתיבה על "ירח", "גלקסיות" ו"כוכב הצפון". מצד שני, "מנוע חיפוש" מצטיין בעיקר בבלדות פאואר רוק, כמו אלו שמרוכזות במחציתו השנייה של האלבום, "אין שום כיוון", "גינסבורג", "מלך" ו"תמימות", שמתאימות יותר לפאזה השנייה בקריירה שלו. בעקרון, הוא לא שונה בהרבה מעוצמות השירה של "זמן", גם לא ברמת הלחנים, ודומה שכל ההבדל הוא בחשיפה התקשורתית וביחסי הציבור. אבל בעיקר בהבנה ובהפנמה של זיו שהוא חייב ליצור מיתאם בין אמירה אישית להגשה אישית ואינטימית, רצוי עם גיטרה אקוסטית ובטי שירט שלם, שלא נגזרו ממנו השרוולים.
 
יאיר זיו. מנוע חיפוש 10/7 (עצמאי)

יאיר-זיו-עטיפת-האלבום-01.jpg
                             יאיר זיו. "מנוע חיפוש" (תמונת יח"צ)

עומס הפקה

 
אמיר דדון מגיע מצויד בגיטרה אקוסטית. הוא מציע גרסה חדשה של רוקר עוצמתי, שדחוף לו להתבטא. זמר מרשים במיוחד ששר בכל הכוח, ללא חשש ובלי לעשות חשבון, גם כשהרוק רך. בניגוד לזיו, הכריזמה הבימתית שלו (שאינה מענייננו עכשיו) אינה מוטלת בספק, אבל היא תצטרך להיבחן ביישום האלבום על הבמה.
 
וזה לא יהיה פשוט, כי למרות האופי האישי של השירים, על פרידות ודאגות, געגועים וכמיהות, היסוסים ותובנות, הם לא תמיד מתקשרים וסובלים מעומס הפקה, בעיקר זו שחתום עליה גיל סמטנה (תשעה; שלושה בהפקת תומר בירן). דדון הלחין את התריסר (44:52 דקות) ונעזר ביותר ממחציתם בכתיבתם של מחברים אחרים, ביניהם ראויים לציון שני השירים שעיבד מאיר גולדברג טקסטואלית, להיטי הרדיו "אור גדול" ו"חלל", ובמיוחד השניים שכתב יהונתן גפן, פזמונאי ותיק, מיומן ורב ערך, שמשום מה לא מרבים להידרש ליצירתו וחבל.

   


 
ואיך אפשר שלא להיכבש על ידי שורות גפניות נפלאות "אני חולה הביתה/ והבית שלי חולה" (ב"חולה הביתה" המצוין, בגעגועים למולדת) או תהיה טיפוסית, נוסח "מקום לדאגה" של "כמה זמן יימשך עוד הזמן האחרון" (מ"בזמן האחרון" הנהדר). את האחרים, למרות ששמעתי מספר פעמים לא מבוטל, הספקתי לשכוח, וכשאני תוהה ביני לבין עצמי, אני מוצא את עצמי מתחבר לזמר ולשירה שלו, יותר מאשר לשיריו המקושקשים, הפתלתלים וגם לא הכי מעניינים.
 
והעברית? עד החצי, הכל בסדר. ב"חצי", ממש כמו איה כורם בזמנה וקרוע בחוסר ההחלטה של הטקסט, הוא שר "חֲצי עוקץ וחֵצי דבש, חֲצי נשמה וחֵצי גוף". או שתדייק או שתשגה. אי אפשר גם זה וגם זה. האמת היא שדדון מפתיע בניקיון ובהקפדה, שלאורם שגיאה שולית כמו "וְכַּמֵה" (בשיר "לבד") צורמת את האוזן. ועוד משהו: אי אפשר ש"יימשך" יידפס בשלושה אופנים שונים ("בזמן האחרון"). האחדת הכתיב חשובה.
 
אמיר דדון. אמיר דדון (הליקון)
 
אלבום משפחתי

 
רק ביכינו את אי ניצולו של יהונתן גפן והנה הוא מפציע אצל חולם אחר, הזמר הצעיר זוהר רביץ. שמו מסגיר את הייחוס המשפחתי ו"חלומות באספמיא", אלבום הבכורה שלו, הוא אלבום משפחתי, כשדודו יעקב שותף בעיבודים ובהפקה המוזיקלית (ביחד עם יאיר סתוי) ובנגינה (גיטרות ובס) וגם הדודה יהודית מבליחה בקולות רקע באחד השירים ונוכחת בחידוש של אחיינה ל"משהו בוער" שלה (ושל יעקב גלעד) בעיבוד מעניין ובניסיון להתחפש לרוק'נרול.
 
רביץ ג'וניור, למרות יחסי הציבור המאסיביים, לא מצדיק עדיין את האשראי. כזמר מבצע הוא לא בשל, לא החלטי ולא מספיק מאופיין. כמלחין (לתשעה מתריסר השירים באלבום, 43:30 דקות) הוא לא מספיק בשרני ומעניין, לא מושך, וכמאמר "הומסיק" (כן, אותו "חולה הביתה" של יהונתן גפן שגם דדון הלחין, אך בגרסה מקוצרת), הוא לא מצליח לשכנע אותנו למה הוא מתגעגע. וזה למרות שהאלבום שלו דן בבריחה ובהסתלקות, בגילויי אי נחת משהות במקום קבוע ובחיפוש אווירה אחרת ואחר המקום שלו.
 
ומה שמתחיל ב"חלומות באספמיא" (מלים: חן לויט) מסתיים באמירה רפה על בית בחידוש שלו ל"ביתי אל מול גולן" (יוסף נצר וחיים ברקני), פולק-רוק ורוק רך שמבקשים להיות רוק מחוספס ללא הצלחה, והרגשה של אלבום נעורים בוסרי, לא מושלם. יותר הגשמת חלום מאשר אמירה משמעותית או משכנעת בחיוניות ובנחרצות שלה.
 
אפילו השירים של גפן (חמישה בסך הכל) - "נחיתה" שהוא יותר חזרה הביתה והתרסקות רגשית, "הצעה לבילוי" שעניינו בעצם חרדת נטישה, "דרום לבנון באמריקה" ניסיון להפוך את הבצה לסיפור מהאגדות רחוק מכאן, ושיר האהבה "כשאת היית" - לא מצליחים להרים את זוהר רביץ מדשדושו, ומותירים תחושה שהם היו שמחים להזדמנות נוספת, אצל זמר-מלחין אחר.
 
שני השירים הבולטים באלבום הם "הסוואה מלחמתית" שכתב והלחין יעקב רביץ - שיר חביב ואפילו משעשע, על נקודות מבט שונות לגבי אותם דברים, ו"רעיון גאוני", היחיד שזוהר כתב והלחין בעצמו, שיר אישי מאוד, אירוני הומוריסטי שמציע זווית ראיה אחרת להשתלת הלב אותה עבר, אם כי גם הוא דומה, ראוי היה ליותר.

   

 
והעברית? ישראלית כזאתי. לא משהו.
 
זוהר רביץ. חלומות באספמיא (עצמאי)


07/10/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. האלבום" זמן" של יאיר זיו ממש לא נכשל
רותי , (07/10/2010)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע