סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: "רישומי פחם בצבע"
 

 
 

אלבום המחווה ל"רישומי פחם" של מאיר אריאל הוא אירוע תרבותי חשוב באמת שראוי לחגוג אותו



עבודה עברית להתפאר בה
 
מתי הייתה הפעם האחרונה בה התרגשנו לקראת צאתו של אלבום חדש? דומה, שההרגשה הזאת כמעט וחלפה מהעולם, ככל שמתמעטים האלבומים בעבודה שיוצרים תכונה וציפייה בלתי נשלטות, לבטח לא פרפורי לב. בעיקר מפני שקשה להחזיק אותם בסוד וגם מפני שבכללי ההתנהגות בתעשייה הנוכחית, המסחרית כל כך, תמיד שוברים את הסקרנות עם סינגלים מקדימים ועם תקליטי שדרים שנועדו להפיץ את הבשורה ולהכשיר את הקרקע.
 
ונדמה ש"רישומי פחם בצבע", אלבום המחווה ל"רישומי פחם" של מאיר אריאל, שראה אור בשבוע שעבר, החזיר לרגע קט את התחושה המתוקה הזאת, של החסרת פעימה נרגשת במגע עם הכריכה החלקה והנעימה, בהשתוקקות הנכספת לשלוף את הדיסק מכיס הנייר בו הופקד, להניחו בידיים רועדות קמעה במערכת השמע ולהתמכר לצלילים באוזניים מתאוות.
 
זה לא היה רגע היסטורי בל יימחה בתולדות הפופ הישראלי ותעשיית המוזיקה המקומית, אך "רישומי פחם בצבע" הוא בהחלט אירוע תרבותי חשוב במציאות הישראלית, שממהרת לחגוג את הדברים הלא חשובים ומגמדת ומשכיחה את האירועים הנחשבים באמת.
 
והספר-דיסק המפואר שהפיק ניצן זעירא מ"נענע דיסק" (בעזרת שותפות פעילה מצד התחקירנית והמפיקות שרון ינאי, טלי פולק ומיכל איצקוביץ') תחת מטריית "עבודה עברית", הוא אכן עבודה עברית להתפאר בה. ברעיון האמנותי שבבסיסו, בטיפול מלא האהבה בחומרים, המוקלטים והכתובים, בעיצוב ובהגשה.
 
"רישומי פחם" ראה אור ב-1995 (בהוצאה עצמית "אריאל הוצאות"), תקופה קצת בעייתית בקריירה של אריאל, אותה משרטט בבהירות האריאלוג יואב קוטנר. בניגוד לאלבומיו עד אז, שניסו בצורה כזו או אחרת לשאת חן ולפלס דרך ללב הקהל (או להיפך: להביא את הקהל אליו, מבלי להתפשר), האלבום המינימליסטי הזה (רק גיטרה וקלידים של מאיר, וקצת אקורדיון וצ'לו של דורון פיקר וקרני פוסטל), היה רחוק מלקרוץ ולהחניף.
 
כמי שהחל להתקרב לדת, לתהות בשאלות כבדות משקל על מהות הקיום ואלוהות ולתהות על העולם בו הוא חי, האלבום היה ספק נבואה, ספק צוואה, מסה קודרת, פוסט פילוסופית, על החיים, על אפסות האדם מול כוחות הטבע, ועל דברים גדולים כמו קפיטליזם, מודרניזם ואיזמים אחרים, שבדרך כלל לא מוצאים דרכם לאמירות פופיות, רוקיות או פולקיות. בטח לא בריכוז מדאיג שכזה.
 
עשרת השירים בו, וגם קטעי מעבר קצרים ביניהם, היו לא נעימים, לשון המעטה, לאוזן. דלים מוזיקלית, רזים בהגשה, עמוסים מילולית, בלתי נגישים וגם בעייתיים בפענוח. כאילו שבויים בתמונת עולם ברורה רק ליוצרו ודומה שנועדו רק לאריאלוגים מתמחים, וכמה כאלה היו אז.
 
עובדה היא שבאוסף המחומש שראה אור קצת לאחר פטירתו ב"מדיה דיירקט", בעריכתו של קוטנר, נכללו רק ארבעה "שירים" ממנו ("שמעתי שאת נמצאת", "הבן אדם אינו אלא", "בס בבלון" ו"שיר המקצוע"). רק השנים שעברו, במיוחד מאז מותו, הכשירו את הצורך להתמודד עמו, עם בשורתו, לתהות על קנקנו ולהיפתח אליו. כשמופעי ההצדעה השנתיים לזכרו, נותנים הצצה לאלבום, מתדלקים את הסקרנות, שופכים שמן על מדורת העניין.


רישומי פחם בצבע-צילום נטע אלונים.jpg
"רישומי פחם בצבע" (צילום: נטע אלונים)

 
מהבחינה המוזיקלית, האלבום החדש ברור (כמעט) לגמרי. רי מייק, אחד לאחד (לפי הסדר אך לא באותם אורכים, שניתנו לגמישות הפקתית), של האלבום השלדי ההוא, בהפקה עכשווית, עשירה וצבעונית יותר (היותר הוא עניין יחסי לגמרי, כי גם בחידוש עדיין נשמר רף מינימליסטי לא אופייני לחלק מן המשתתפים), בביצוע אמנים שונים, כאלה שנמנים על תלמידיו וממשיכי דרכו של מאיר אריאל, כאלה שהשפה העברית היא חלק מרכזי ביצירה העצמאית שלהם, וכאלה שמן הסתם מקורבים פיזית רוחנית לנפשות המרכזיות בהפקה החדשה - היזם, המפיק והמנהל האמנותי איל תלמודי ובית "נענע דיסק".
 
לא בטוח שהביצועים החדשים, המורכבים, הטעונים, הנחרצים, החיוניים, הלהוטים להגיד, המזדהים כל כך והמזוהים עם מבצעיהם, יהפכו ללהיטי רדיו. ספק אם נועדו לכך, אבל השירות שהם נותנים לשירים ולמורשת של מאיר אריאל, עשוי לשפוך אור על החור השחור המסקרן, המדהים והמפעים ביצירה שלו, אולי לפרש אותו, אולי לגשר עליו. וגם אם לא יהיה רב-מכר, בהחלט אפשר היה להסתפק בכך אם יעשיר את כל אחד מהאמנים המשתתפים ביצירה חשובה ברפרטואר הפרטי שלו.
 
כל אחד והמאיר אריאל שלו
 
אין לי כוונה לנסות ולהתחרות בשפע המאמרים המחכימים ומאירי העיניים שקובצו ב-94 (!) עמודי הספר, פרי עטם של אנשי רוח, עט ואקדמיה (הפרופ' חביבה פדיה  בשני מאמרים מופלאים, הפרופ' גבי וימן, הפרופ' אביעד קליינברג, הפרופ' נסים קלדרון, הפרופ' סמי שלום שטרית, הפרופ' אסא כשר,הסופר דן בניה סרי, המחזאי יהושע סובול, המשורר רוני סומק, שבא סלהוב, רוביק רוזנטל ונוספים) אודות השירים ויצירתו של אריאל. הם מספקים עניין ועיסוק לשעות, גם מעבר לזמן ההאזנה לאלבום (53:34 דקות).
 
רק להחמיא לתבונה של שרון ינאי, עורכת הספר, על הסדר שבו הציבה אותם, שהולך ומתקדם עם השירים, אך גם חוזר לאחור בזמן ומתפתח לצדדים, מספק שפע מידע ביבליוגרפי (ספרי שמות ודניאל, "1984" של ג'ורג' אורוול, "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין), הארה ותובנה, מכיוונים שונים ומגוונים, על היוצר ויצירתו, על אלוהים ואמונה, על רוחניות ואנושיות, על צלם האדם ועל אימת המכונה, אותה חיית הברזל, מפלצת תמנונית, רב-זרועית ורבת גרורות, שנוכחת בכל שטחי החיים וכמעט בכל אחד מעשרת השירים. ביניהם אגב, משולבים גם ציורים ואיורים של מאיר אריאל, באדיבות אלמנתו תרצה, והארות מרחיבות דעת ועיניים שלו שלקוחות מראיון רדיו שקיים אתו קוטנר בגלי צה"ל, ערב צאת האלבום.

   

 
כאמור, המבצעים ב"רישומי פחם בצבע" מוצאים כל אחד את מאיר אריאל שלו, כל אחד מוציא אותו דרך אישיותו, שקשה ובלתי אפשרי ממש להתכחש לה ושלא לזהות אותה. כך ברי סחרוף ב"חיית הברזל" (למרות שהיעדרו של שולי רנד בכלל ובגרסתו לשיר הזה בפרט, כפי שנשמעה בערב ההצדעה ה-11 ליוצר, זועקים לשמיים), שאנן סטריט ב"שיר המקצוע" הרוקאבילי, עמיר לב התמציתי ב"הבן אדם אינו אלא", רונה קינן ב"בס בבלון" הניו אורלינסי, שלומי שבן ב"דמוקראסי" שכאילו נכתב על מידותיו, נועם רותם ב"שיר התעסוקה" - בבואה תנ"כית לתעשיית הבידור הנוכחית ובני בשן, הברקת ליהוק, ב"פה גדול".
 
גם "אוי דיוויז'ן" ו"לוס כפרוס", הראשונה להקה ברוח הכליזמר והשנייה בסגנון עדות ההיפ-הופ והרגאיי, מתחברות ל"ס'אוחתו אפעס #3" ול"זנב הלטאה של שיר המקצוע", העשירים במשחקי מלים, המצאה וחריזה, שהולמים את רוח הגרוב הנוכחית. וגם הבן החורג "שמעתי שאת נמצאת", שיר אהבה מתוק ומכאיב לב (תרתי משמע), שאיכשהו התברג אל היצירה המקורית, מפליג על הרפסודה, בביצוע של נועם ענבר ומאיה דוניץ, אולי הרצועה הכי קרובה לשיר רדיו באלבום.

  

 
מבלי לפקפק בהתגייסות ובתרומה האמנותית של כל אחד מהמשתתפים (ובנוסף להיעדרם של רנד או אהוד בנאי, שמסתפק במאמר כתוב), אפשר לתבוע את עלבונו של המין הנשי, על היעדרו מהמחווה החשוב. למעשה, רק זמרת אחת, רונה קינן, באלבום. בהצדעות לזכרו של אריאל פגשנו לא מעט זמרות (בין היתר ריטה, רונית שחר, מיקה קרני, נינט טייב, אפרת גוש, מרינה מקסימיליאן בלומין) שהיו ראויות לחלק גם כאן, בהזדמנות נדירה לפרוץ את המעגל, בפרשנות לגיטימית של הגבריות (בגוף ראשון מדבר בדרך כלל) שנושבת מן האלבום. 

אם ההחלטה אמנותית, היא נסלחת (גם אם היא מותירה מקום לוויכוח); אם ההחלטה עסקית, על בסיס של זכויות הקלטה ו"שייכות" לחברות תקליטים יריבות, היא מקוממת, וזאת מפני שאפשר לחשוב איזה שוס מסחרי מדהים "רישומי פחם בצבע" עומד להיות.
 
והעברית? מופת. תענוג. להיסחף וללכת בה לאיבוד. להיקסם מהחריזה, להתעלס עם השפה, להתפעל מההמצאה, להתאבל על לכתו בטרם עת של אשף המלה. למרבה הצער, עמיר לב הוא היחיד שלא מצליח לעמוד ברף הניקוד וההגייה הגבוה, למרות שניכר בו שהוא משתדל. אבל אי אפשר שלא לסלוח לו כשהוא מפליג בפרשנות "הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם".
 
אמנים שונים. רישומי פחם בצבע. (עבודה עברית / הליקון)


26/10/2010   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע