סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן הפסנתר מארח - סיכום הפסטיבל
 

 
 
עמוס אורן ראה את עינב ג'קסון כהן, אפרת בן צור, אפרת גוש, משה פרץ ומארינה מקסמיליאן בלומין


משנה לשנה סיקור פסטיבל "הפסנתר מארח" נעשה יותר מסובך. הוא גדל, מתרווח ומתנפח. בשנתו ה-12 התפרש על יותר ימים (מרביעי ועד ראשון), יותר אולמות (סטודיו החזרות היתוסף לאולמות ענבל, ירושלמי וסוזן דלל) ויותר הופעות. וגם, ככל שהוא מתקדם, מסובך יותר לתמרן בין ההפקות ולהיטיב בבחירה. בחרת במופע אחד, הפסדת שלושה אחרים. וכמה הפקות אתה יכול לראות מתוך 37 מתוכננות? אכן, בעיה.
 
עולם מלא מהמורות
 
עינב ג'קסון כהן היא מהאמנים שקיבלו בפסטיבל חשיפה והזדמנות להתוודעות עם החומרים שלהם, לאחר שכבר אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלה ושלהם במוזיקת השוליים. ג'קסון השמיעה בהופעתה, בחלל ההופעות החדש של הסטודיו, שירים מאלבום הבכורה שלה, שראשון מהם, "ניתוח לב פתוח", יצא לא מכבר לרדיו.
 
מההופעה של ג'קסון קשה להתעלם. יש לה רעמת שיער מקורזל ומשקפיה ראייה שחורי מסגרת. גם אי אפשר להתעלם מהתכנים המאוד אישיים, רגישים והסופר-נשיים של שיריה, ולא מהגשתה המאוד ישירה, החשופה והאמיצה. אומרים עליה, ובצדק, שהיא "שמה את הלב על השולחן" בהופעותיה. ואכן שיריה, 13 במספר, הם בבואה לחיבוטי נפש, חיפושי דרך, בדיקת האמת שלה, בעולם לא מאושר, מלא מהמורות, מכשולים ופצעים. שירים מורכבים, לא קלים, מפתיעים בעוצמת התחושות והרגשות, התשוקות והמשאלות, והנכונות שלה לחשוף אותן ולדבר עליהן, כולל הסודות הכמוסים ביותר, של העדפות מיניות (ב"קור כלבים" ולבטח ב"חולשה לאישה").  
 
את מרבית השירים היא שרה למישהי נוכחת, או שמא לעצמה, והצורך בהקשבה למלה הוא הכרחי, אם כי דומני שלנשים קל יותר להזדהות ולהתרגש ממנה, במיוחד כשהיא שרה על נטיות אובדניות והרס עצמי ("אצבע על ההדק, אצבע בגרון"), על תשוקה לתינוק, ועל קמילת הגוף, כבר בגיל 27; גברים יעשו זאת הרבה פחות, אם בכלל.
 
הבחירה שלה ב"בגלל הלילה" (של חווה אלברשטיין) כהדרן והפרשנות המודגשת שלה בו, רק משלימה את התמונה ואת ההופעה לכדי חוויה מטלטלת וסוחטת. ועם זאת, קשה להאמין שעינב ג'קסון כהן תצליח לחרוג מהסצינה האלטרנטיבית ותתקרב, ולו בקצת, אל המרכז. ספק בעיניי גם אם שיתוף פעולה עם מוזיקאים אחרים, כמו עם הצ'לנית והזמרת לעת מצוא מאיה בלזיצמן (בשישה מהשירים), יכול לזרז זאת. ספק בעיניי אם היא בכלל מתכוונת לכך.

עינב-גקסון-אפרת-בן-צור.jpg
עינב ג'קסון שחר (צילום: סיון שחור), אפרת בן צור (צילום:  שרון ברקת) 

הגשה רוויית אירוניה
 
אפרת בן צור לא חדשה לפסטיבל הפסנתר, ודומני שגם את הבכורה של אחד ממופעיה הקודמים (ולא היו רבים כאלה) ראיתי שם ובאותו מקום (אולם ענבל). ארבע שנים מאז אלבומה השני הציגה בן צור שמונה שירים חדשים באנגלית, מאת המשוררת האמריקאית אמילי דיקינסון, (בת המאה ה-19), שיאכלסו את אלבומה הבא, שייקרא מן הסתם "I'm Expecting You! ", כשם המופע.
 
אני מאמין לה שהיא נשבתה ביופיים של השירים, אבל בהיעדר להיטים יקשה עליה לשווק את אהבתה, כיוון ששיריה של דיקינסון, שעוסקים בנושאים מופשטים ובמושגים קיומיים, רחוקים מלשובב את הנפש. זה מתאים לשירה הזכה והמופנמת של בן צור, שגם כתבה את הלחנים היפים והרגישים, שזכו להפקה מוזיקלית מלאת אווירה, עם ארבעת הנגנים שאיתה (אסף שתיל בפסנתר, קרני פוסטל בצ'לו, עומר הרשמן בגיטרות  וגיורי פוליטי בתופים, גלוקנשפיל ובאקורדיון), ולהגשה רווית אירוניה, בריטית דווקא, אבל לא הצליחו ליצור ריגוש.
 
גם ההחלטה לחלק את המופע לשניים - השירים החדשים, באנגלית, בחלק הראשון, והלהיטים המוכרים, בעברית ("באתי והלכתי", "קח אותי", "יש עוד מקום" "צוללת" ו"כבר הרבה ימים" המרתוני), בחלקו השני, מבלי לערב ביניהם, יכולים להעיד על היעדר ההשלמה ואי מציאת הדרך לשלמות האמנותית שלה. וכנראה יש לה עוד כברת דרך לעבור ועוד הרבה לעבוד על המיזוג. ותהיה מיוחדת ככל שתהיה.
 
ללא פחד ומורא
 
אפרת גוש חגגה את בחירתה כזמרת השנה במופע שדרוג באולם המרכזי בסוזן דלל. אני אוהב לראות את גוש מופיעה. יש עליה איזו רוח שטותניקית בלתי צפויה שתמיד משעשעת ומפתיעה. בכלל, היא תמיד מעניינת, תמיד חיונית, תמיד דרמטית על הצד המחויך, וגם הפעם הפתיעה עם פרח בד ענק בשערה, ועם הרבה נגנים בהרכב גדול מהרגיל (הפסנתרנית המצוינת תום דרום, המתופף גדי פטר, נגן הבס דן זייתון ושלושה נשפנים - צחי כרמונה, דניאל מרקוביץ' וניב עופר; ללא גיטרה, צליל פצצה שלפרקים נשמע וגאסי למהדרין!) וגם לבוש להופעה, אם בחליפה ובעניבה, אם בחולצה מכופתרת לבנה, סוף-סוף מץ'-אפ להקפדה שלה בלבוש. וזה עושה טוב לעין.
 
וגם לאוזן. כי הקול של גוש רק הולך ומפתח, מתגוון, מעמיק, משחיר. היא פשוט זמרת נהדרת. לתיאטרון, לג'אז, לפאנקי, לרוק'נרול, לריתם'נ'בלוז, בעצם להכל! היא בלתי צפויה, מסעירה ואפילו נועזת, אם כי עדיין יש בהתנהגות החושנית שלה מחסומים, שלטעמי היא חייבת להיפטר מהם. כי כשהיא מחליקה ידיים במורד גופה ואחת מהן נעצרת בהיסוס בקרבת מפשעתה בין קפלי שמלתה, דומה שהיא נרתעת מללכת עד הסוף. אף אחד לא מכריח אותה, אבל דווקא ההיסוס הזה, הוא המלאכותי והבעייתי.
 
בכלל, דומה שלגוש יש פוטנציאל עצום למופע במה, והיא חייבת לעבוד עם במאי או מעצב תנועה. היא בהחלט יכולה להיות סוג של מדונה שלנו. הקול שלה אפילו טוב יותר מזה של אסתר, היא רק חייבת לגוון את התנועה שלה (ותוכלו להשוות עם הופעתה המדויקת ב"לילה לא שקט").
 
גוש השמיעה 14 שירים משלה, משני אלבומים וחצי, ועוד שלושה-ארבעה חידושים, כמו "מודה אני" של מאיר אריאל, שאימצה לעצמה בפתיחה, "מגדלור" שנצבע פאנקי (אני לא אוהב את דרמטיזציות היתר בפרשנות שלה לשיר), השאנסון "אם תלך מכאן" עם פתיח של שיר ערש והתפנקות שהופכת להתרסקות בהמשך, וגם את "אווה מאריה" הלאטיני, אותו היא מחברת בסוג של שעשוע עם "דיאטה". כמנהגה, גוש זוקפת את ראשן של הנשים בסביבה ונותנת בראש לגברים בקרבתה, ללא פחד ומורא.
 
בלב המופע היא אירחה את תמיר מוסקט, מ"הבלקן ביט בוקס",שהצדיק את המוניטין הבינלאומי שלו ואת יכולת ההקשה שלו על פסנתר מפורק (כן, כן. פסנתר נטול קרביים. הברקה ליהוקית!) בשירים "תמיד כשאתה בא", "קופסה ביום" (איימי וינהאוז, היזהרי. גוש מאחורייך!), "מצעד הגאווה" (בגוון אפרו-קובני), "מועדון ריקודים" (לטיני) וכמובן בהדרן "אה אה אה".
 
היא בדרך הנכונה. גם מבחינת הקצב - איטית ולא נחפזת - למקום הראוי לה.

אפרת-גוש-משה-פרץ.jpg
אפרת גוש, משה פרץ (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

בית ספר
 
הגישה של פסטיבל הפסנתר לזמרים ים תיכוניים היא צינית ולא ראויה, אבל היא נהנית להתקשט בהם כמירוק לחטאי האפליה שלה. משה פרץ, עלה התאנה התורני, השיב לפסטיבל כגמולו, והשתמש בהזדמנות שניתנה לו בצורה הנבונה והחכמה ביותר לסימון עוד הישג, עוד ציון דרך בקריירה הקצרה והנוסקת שלו.
 
השירים שלו משעממים במילוליות הדלה שלהם, אבל אי אפשר לעמוד בפני המוזיקליות המפתיעה שלו. הברנש מוכשר פחד. לא רק בכתיבת הלחנים היפים, המרגשים והקליטים לשיריו - מהבחינה הזאת הוא רומנטיקן טבעי, שובר לבבות מלידה - אלא גם בהבנה ובתפישה שלו. וההופעה שלו בסוזן דלל הייתה בית ספר - לפסטיבל, לנגניו, לקהל ולתקשורת.
 
למרבה האירוניה לא היה שמץ של מזרחיות בהופעה שלו, אכזבה קשה למעריציו שגדשו את האולם, אבל הם היו מספיק נבונים, מבוגרים ואוהבים כדי להרגיש בהתהוותה של היסטוריה. השירים היו אותם להיטים, אבל פרץ הלביש אותם בעיבודים לא צפויים, בקצבים וסגנונות אחרים, הוכחה חיה לכך שהוא יכול - וגם ראוי - לחרוג, ללא בעיה, מהגבולות הרחבים (או הצרים, תלוי בנקודת הראות) של הז'אנר שהוליד אותו.
 
הוא עשה זאת עם סווינג מדליק ב"אלייך", שר את "אני שלך ולעולם אוהב אותך" בעיבוד לטיני-קובני, ואת "אין, אין מי שאוהבת אותך כמוני" לצלילי רגאיי. הנגנים שלו (שי שוקרון בקלידים, מרקו כהן בגיטרה, עדן דיין בבס, ינון דיין בדרבוקה, שלומי כהן בתופים ואחיו ניר כזמר ליווי) נראו המומים והרוסים, הקהל שלו לא הבין מאיפה זה בא ורק פרץ חגג את ניצחונו.
 
את החותמת ליכולתו המוזיקלית וגם לאישיותו הבימתית המשובבת, שם שיתוף הפעולה שלו עם אוהד חיטמן, במחציתו השנייה של המופע. רק הוא, חיטמן והפסנתר, ושירים של שניהם, גם הם בביצועים מפתיעים ובלתי אמצעיים.
 
את "רוצה אותך כאן לצידי" הם החלו כבלוז (את שירת הנשמה והמאוואלים סיפק פרץ), המשיכו כבלדת נשמה וסיימו כגוספל. "תגידי לו" של חיטמן המשיך באותה אווירה בלוזית, ודווקא "אלוהים (אנא ברך אותי)" של חיטמן היה לשיר הכי מזרחי במופע - פאואר-ים-תיכוני.
 
את "אש", להיט הענקים של פרץ הם פירקו עד היסוד, ובנו מלבניו שיר אחר, שהיכה את האולם בהלם. וכן הלאה. שיתוף פעולה שהיה כמו סדנה ניסיונית מרתקת, ללא אגואים ובאווירה נהדרת, ואם הוא יוליד שיתוף פעולה, כמו בשיר הנועל "רק אתה יודע", רוק רך וכבוש, זו יכולה להיות פריצת דרך (נוספת?) עבור פרץ, והעמקת החיבור בין משפחת חיטמן לזמרים הים תיכוניים שלנו. וזה רעיון לגמרי לא רע, במיוחד בשביל משה פרץ, אם ייפטר מהמעטפת האנושית שמנהלת אותו, בדרך לטישטוש הגבולות ולהפיכת הקערה על פיה. 
  
לונה פארק

מארינה מקסימיליאן בלומין, המקבילה הנשית של שלומי שבן, הפכה בשלוש השנים שעברו מאז התגלותה ב"כוכב נולד" לאישיות בימתית מסחררת ומבוקשת. עובדה, היא הייתה היחידה בפסטיבל השנה שמכרה שתי הופעות של אותו מופע. אחרי שנחטפו הכרטיסים להופעה הראשונה, במוצאי שבת באולם ירושלמי, הוסיפו הופעה, מוקדמת יותר, כבר בצהרי שישי, באולם סוזן דלל, הגדול יותר. מדהים להיווכח שהזמרת והיוצרת הצעירה, 23 בקושי, עוד לא הוציאה אלבום אחד, אבל חגגה כמה וכמה מופעי במה, אם כי לא לכולם הייתה ריצה משכנעת. 
 
מרינה-מקסימיליאן-צילום-אלעד.jpg
מארינה מקסימיליאן בלומין (צילום: אלעד רפאלי)

וזו בעצם הבעיה העיקרית של הגברת בלומין. היא תרבותית מדיי ואמנותית מדיי. היא מייצגת אסכולה בימתית תובענית, של איכות בלתי מתפשרת, של אמנות ללא סייג, מהרמה הגבוהה ביותר. מופע שלה הוא שילוב, קברטי באופיו - שנגזר מההישענות על פסנתר בלבד, אך לא רק - של אופרה, מוזיקה קלאסית, ג'אז, שירה ותיאטרון. מארינה לא מבטיחה גן של ורדים ופזמונים קליטים. הנכנסים בשערי הלונה פארק שלה חייבים לדעת שזה לא פשוט וקל. כי המוזיקה, מוזיקה.
 
כיף לגלות שיש מוזיקאית צעירה (ועוד מ"כוכב נולד") שיודעת מאין היא באה, למי היא חייבת (במוזיקה, לא בטלוויזיה) ולאן היא הולכת, עם היצירה העצמאית שלה.
 
"עמוק בָּטַל", שם המופע החדש, נושא את שם השיר הראשון (מלים: לאה גולדברג, לחן: מ.מ.ב.) מאלבומה החדש, בהפקתו המוזיקלית של תמיר מוסקט (הנ"ל) שאמור לצאת בקרוב (ואת הפיזמון הזה כבר שמענו כמה פעמים בעבר). המופע, רק היא ופסנתר כנף, מספק הצצה לשירי האלבום שבדרך ומאפשר לה להציע פרשנות משלה, מרתקת כתמיד, לשירים ישראליים מתקופות שונות. וכמו שהיא עצמה אומרת, החיים זה לא פסנתר, שניתן להכניע אותו, לאלף אותו ולהכפיף אותו (גם ביד אחת!) לרצונותיה.
 
היא עלתה לבמה לבושה בשמיכת טלאים. גאה ומשועשעת כמו מטרוניתה מהמאה ה-18, עם נעלי זכוכית גבוהות עקב לרגליה וכובע דמוי שאנדלייר לראשה. גדולה מהחיים, או שהיא גורמת להם להיראות קטנים לידה. אחרי פתיח קצר של "אנדנטינו" מאת ארם חצ'טוריאן, היא הציעה כמניין שירים שהיא כתבה והלחינה או רק הלחינה, לטקסטים של יונה וולך, לאה גולדברג, רחל חלפי, נתן זך ונתן יונתן. בחירות מעניינות, אפילו נשגבות, לראיית העולם, תחומי העניין, העושר הפנימי והטעם שלה. בנגינה על הפסנתר ובהגשת השירים, בדרך כלל מבלי להחמיץ את האפשרויות התיאטרליות שהם מעניקים, היא בוגרת לחלוטין. רק החיוכים שלה מסגירים שהיא בעצם עדיין ילדה, בחורה צעירה.
 
לא פשוט להשמיע שירים חדשים לגמרי ולזכות ברמת האזנה וקשב כאלה. ממש ללא הגה. לשמוע סיכה בנפילתה. כי היא מהפנטת. בלתי נגמרת בכשרון, בהעזה וביכולותיה הקוליות. להגיד עליה שרה, זו המעטה. כמה צבעים יש בקולה. החוויה שלה כולית. לא רק שירה. לבטח גם האזנה ובעיקר צפייה, בכל הג'סטות, ההעוויות, הניואנסים וההדגשים, בפנים, בקול, בגוף ובנגינה. לכל דבר יש כוח ומשמעות.
 
את "ישנן בנות" (טהר לב/ רוזנבלום) היא הופכת לשאנסון ושרה אותו בבוז ובהתנשאות של עולה מרוסיה, את "פיטר פן" (פסטר / גלבוע) היא מפקיעה ממשמעותו הילדותית, הופכת אותו לשיר אהבה לוהט, את "לך איתה" (רכט ואושרת) היא שרה הרבה יותר נכון, מדויק, כואב ומציאותי מאשר המקור המיופייף (של אילנה רובינא). ולמרות גילה הצעיר, אפשר להאמין שזה קרה לה, סיפור הבגידה הזה.
 
בכלל, בלומין יודעת לקחת שיר לפרק אותו ממשמעויות וכוונות מקוריות, וליצוק לתוכו אינטונציות והתכוונויות חדשות. כמו הקולאז' שעשתה בין "מה אומרות עינייך" (שנהר / זעירא) ולחן עממי רוסי, בקנון מופתי עם אמה, אנה. ואפרופו קנון: גולת הכותרת של המופע הוא שיר הנושא "עמוק בטל" -  שיר עדרים חדש מפעם, אותו היא שרה בהשתתפות נלהבת מצד הקהל.
 
לא נמאס להגיד: מארינה מקסימיליאן בלומין היא גברת פסנתר, גאון מוזיקלי שנולד באיחור, בעידן חסר סבלנות שמתקשה להעריך את יכולותיו. ועדיין היא ההצגה הכי טובה בעיר. 

פסטיבל הפסנתר, 21-17 בנובמבר 2010, מרכז סוזן דלל בתל-אביב.



22/11/2010   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. ביקורת מעולה
מיקס , (25/01/2011)
1. וואו!
שרי , רחובות (24/11/2010)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע