סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אחרית הימים 2 - לא באנו לעשות רוקנרול
 

 
 
אלי מגן וגבי שושן מגישים שעה וחצי של מופע מהנה עם הסתייגויות. חדשני וחתרני כמו המקור - זה לא


יותר מיתולוגיה מאקטואליה

הכוכבים של להקת "אחרית הימים" המיתית, זו שהייתה להקת השנה ב-1972, אך לא הצליחה לשרוד מעבר לאלבום הבכורה שלה, היו שניים: המתופף, המייסד, המנהיג והמלחין הבלעדי זוהר לוי, ו...הרפרטואר - שירי משוררים, בעיקר חנוך לוין, פוגשים רוק'נרול. כך שלהחיות את "אחרית הימים" עם המורשת הלוינית  אך ללא הנוכחות הלוי'נית, הוא עניין בעייתי. מה עוד שמההתקמבקות נעדר גם יצחק (צ'רצ'יל) קלפטר, נגן הגיטרה בעל המוניטין.
 
מעטים, גם נכון לזמנה, ראו את "אחרית הימים" בפעולה. השירה הגבוהה והצליל הכבד (דאז) לא עבדו על הקהל, ואלמלא אריק איינשטיין, שצירף את ההרכב לסיבוב הופעות שלו כלהקת הליווי שלו, גם המעט הזה לא היה מתקיים. וכך "אחרית הימים" היא יותר שם, מושג, מאשר קילומטראז', יותר מיתולוגיה מאשר אקטואליה. עם כל הכבוד ליזמים החרוצים הזמר ונגן הבס אלי מגן (שעבר ל"אחרית הימים" עם לוי מ"כיף התקווה הטובה") והזמר גבי שושן (שהצטרף להרכב דאז, אחרי כוכבות במחזמר "שיער" במקומה של מירי אלוני, שלא שרדה את תקופת ההקלטות על האלבום היחיד), הם שני המוזיקאים היותר חיוורים-תדמיתית שלה.
 
לטעמי, ההחלטה לקרוא להרכב החדש "אחרית הימים 2" היא פשטנית ויומרנית מדי. גם מפני שאי אפשר להשתית הופעה באורך מלא על שמונה שירי אלבום שהוקלט אי אז בראשית הסבנטיז, וגם מפני שהליין-אפ הנוכחי מחומש, מנוגד למרובע המקורי, ולוקח את החבורה בכיוונים אחרים לחלוטין, מעוגלים, מרוככים, מבוגרים יותר, שרק מקצתם נאמנים למורשת הרוק'נרולית המקורית. אם כי, כמופע נוסטלגי, ונוסטלגיה בימים אלה היא ערך מבוקש ומטבע עובר לסוחר, הלגיטימיות ברורה וחד משמעית.
 
גם לאלי מגן, נגן באס מחונן, עם משרה קבועה בתזמורת הפילהרמונית, ולגבי שושן, זמר מצוין אך חסר כריזמה, הדברים היו ברורים. ולמרות שבחרו בשם הקל, הם לא הקימו הרכב מתחרה-ממשיך-מחייה, אלא ליקטו נגנים מקצועיים משובחים, שיאפשרו להם התמודדות נוחה ונכונה עם חומרי העבר: גיא בן ברק בתופים, עמוס הדני בגיטרות ועדי רנרט בקלידים, פונקציה שלא הייתה קיימת ב"אחרית הימים", אבל בקומבינציה הנוכחית המוזיקליות שלו מחזיקה ומצדיקה את הניסיון המחודש.
 
והמסר ברור: לא באנו לעשות רוק'נרול הארד קור (ומצחיק לחשוב שהצליל של "אחרית הימים" נחשב אז לכבד והיום הוא סטנדרט שבסטנדרט, כמעט מיינסטרים) אלא ליהנות עם השירים של פעם ולתת להם איזשהו ערך עכשווי אם לא ערך מוסף. וכיון שהרפרטואר של להקת האם הוא קצר וצר מלהכיל תוכנית שלמה, חלקו הראשון של המופע, ואפילו קצת יותר ממחציתו, מוקדש לרפרטואר האישי לאורך השנים של מגן ושושן, לסירוגין, כל אחד בתורו, משמיע להיט מזוהה או מוכר שלו.

אחרית-הימים-ענקית.jpg
אלי מגן וגבי שושן, צילום: יח"צ

פינג פונג בעייתי
 
"עד סוף הקיץ" (אהוד מנור ומישה סגל) של מגן מול "בראשית" (אהוד מנור וצביקה נוי) של שושן; "לזכור" (מירון איזקסון ו-ורד קלפטר) של מגן על "עלה ברוח" (גרסה עברית של דודו ברק ל"השתקפויות" של להקת המרמלדה) של שושן; "יליד הארץ" (שוב מנור וסגל) של מגן (מפסטיבל הזמר 1973) בעקבות "להשתטות לפעמים" (אילן גולדהירש ומרקו בכר בעקבות להיט סיקסטיז של הטרמלוס); על "לילה בחוף אכזיב" (נעמי שמר) שחידש שושן באלבום הבכורה שלו, השמיע מגן את "זה קורה" של שמוליק קראוס, בתוספת גילוי שהוא הקליט אותו במקור לפסקול של סרט ממנו "נחתך" בעריכה; וכמובן הלהיטים הגדולים ביותר של השניים - "שש עשרה מלאו לנער" (עלי מוהר, צביקה נוי וקובי אושרת) של שושן ו"בלדה לעוזב קיבוץ" (רוטבליט וקראוס) של מגן, מ"כף התקווה הטובה", עוד הרכב של מגן שהתפרק לפני שהחל בהופעות.
 
בשלב הזה של המופע הפינג-פונג ביניהם בעייתי. בעצם, כמעט ואין אינטראקציה בין השניים. בעוד מגן, מוזיקאי, מלחין ונגן, מתנהג כחלק בלתי נפרד מחבורת הנגנים סביב, מלווה בכל הזדמנות את עמיתו, בנגינה ובשירה, שושן נראה תלוש, מנותק, לא שייך. בשירים של מגן הוא כלל לא מעורב, רק באחרון, ב"בלדה לעוזב קיבוץ", 50 דקות מתחילת המופע, הוא תרם קולות. בכל הקודמים הוא ניצב חסר מעש, כמו מחזיק גיטרה דמיונית בידיו, אבל כמו מטרונום, חוזר על אותה תנועה כל העת בריתמוס קבוע.
 
בכלל, עם שיערו הכסוף, המוחלק והעשוי בקפידה, הוא נראה כמו כוכב-רוק מפוחלץ מן הסיקסטיז. פעמיים בלבד במהלך המופע כולו הוא נטל גיטרה (אקוסטית) וליווה את עצמו. הראשונה ב"עלה ברוח", השנייה בשלב ההדרנים. נורא משונה, ואף מגוחך. לו החזיק גיטרה ביד, אפילו רק לנגינת אקורדים, לחילופין איזה כלי הקשה, או היה מצטרף בזמזום או המהום לשירה של מגן, היה לזה צורה של להקה, ולא של אורח מבויש / לא רצוי.
 
גם הדיאלוג ביניהם לא מתורגל ורחוק מלהיות משוכלל כפי שמתבקש משני וטראנים שחוזרים באהבה אל ערש הולדתם המוזיקלי. מגן יודע מה הוא רוצה להגיד, שושן עדיין לא נעול על קטעי הקישור שלו, ולא אחת הוא מתנגש בדברים שאומר מגן. גם את השירים שלו, שאמורים להיות העולצים והמשמחים (לעומת שירי הדיכאון-כביכול של מגן), הוא מגיש בסטאטיות מרגיזה ובכבדות לא אופיינית. וכל החיבור ביניהם מגושם, נראה כמו תאונה שניתן היה למנוע. למרבה המזל הדני, נגן בעל שיעור קומה, ובעיקר רנרט, במהלכי ג'אז מפרים ("יליד הארץ", "לילה בחוף אכזיב" ואחרים), בנגינת נשמה בפלוגלהורן ("לזכור") ובדיאלוג בלוזי משובב עם הדני ("זה קורה"), לא נותנים לעסק להישמט ומחזיקים את המסגרת.
 
כמובטח, החלק האחרון מוקדש לשירים של "אחרית הימים". שיתוף הפעולה הקולי בין מגן ושושן מתהדק, הם חולקים בתפקידי ההובלה והליווי. והעסק מתחיל לקבל צורה של להקה.  "התעמלות בוקר" ו"אין מקום לשניים על עמוד החשמל" (שניהם של לוין) נשמעים כמו קלאסיקות רוק ישראליות מקוריות, עם ריפי גיטרה אופייניים ומזוהים, שתמיד כיף לחזור אליהם ולהיזכר בהם.
 
על "תחת עץ האקליפטוס" (וגם על "חייו ומותו של מר גוסקין") הם מוותרים, אך מפתיעים בביצוע שני שירים "חדשים" של חנוך לוין, בעצם לחנים חדשים שחיבר אלי מגן, במיוחד עבור הפקה בימתית זו. את "ואני אוהב אותך" (למרות ש"אותי את רק מחבבת"...) התיאטרלי שר מגן רק בליווי הפסנתר של רנרט, כשבן ברק ובהמשך גם הדני ושושן מלווים בשירה קומית. נאמבר בימתי מפתיע ומשובב, רחוק מאוד מהרוח של "אחרית הימים" ההיא. ב"תן לנו בריאות" (שהוא מן הסתם שיר אירוני על בריאות) שושן ומגן חולקים בשירה, כשגם רנרט והדני מצטרפים למה שנשמע כלהיט פופ חביב ולהיט רדיו פוטנציאלי.
 
הפתיחה של הדני ורנרט ל"פתחי לי את הדלת" לוקחת את השיר של עמוס קינן למחוזות חדשים ולא מוכרים, מוזיקליים לתיאבון, כשרק חלקו השני מזכיר נשכחות רוק'נרוליות אהובות ומוכרות. שושן מנסה להפיח חיים ב"הנסיכה" (דליה רביקוביץ), רוק-בלוז-סול שהוקלט במקור על ידי מירי אלוני, רק כדי לגלות שכוחו תש ושהוא מתקשה לעמוד בדרישות הקוליות של הלחן, אם כי הניסיון ראוי להערכה. ומגן, שיומרות שירה מעולם לא היו לו ולמרות הפילהרמוניות שלו, חי עדיין את הרוק'נרול בחיוניות מפתיעה ב"העץ הוא גבוה", כששושן מלווה סוף סוף בגיטרה. הסיום המתבקש ב"יש לי יום הולדת" הוא עדות קלאסית, כשתפקידי הליווי הקוליים, קלאסיקות הרמוניות גם הם, מבוצעים במדויק כפי שהיו אז.
 
בסך הכל ולמרות ההסתייגויות (מגבי שושן בעיקר), שעה וחצי של מופע מהנה, שהדבר האחרון שניסו לעשות בו היה לכונן צליל רוק חדשני, חתרני ובועט, כפי ש"אחרית הימים" ניסתה (והצליחה) לעשות לפני 40 שנה כמעט. ודומה שהקהל, ברובו המכריע קרוב לגילם של מגן ושושן, לא התלונן.
 
אחרית הימים 2 בהופעה. תיאטרון תמונע תל אביב. שבת, 11 בדצמבר 2010


למועדי מופעים >

13/12/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. כמתנת יום הולדת, לא יכולתי לצפות ליותר מזה
דניאל שמע , (20/01/2011)
1. מקסים. לשושן גם כן יש אשיות מאוד טובה
שישי , תל אביב (13/12/2010)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע